בנשימה אני בבית -- "טעימות"

מתוך ההקדמה לספר בנשימה אני בבית: יומן התעוררות:

ספר זה מבוסס על יומן שהתחלתי לכתוב בתקופה של שבר בחיי [...] המפגש עם המוות ועם חוויית האובדן ניפץ את עולמי, שמט את הקרקע תחת רגליי והביא לשינוי עמוק בגישתי לחיים, שינוי שנדרש לו זמן הבשלה של מספר שנים. הכתיבה והשהיה השקטה [...] נולדו מעצמן, מתוך כמיהה לגעת במהות החיים והמוות ולהבין את הסבל האישי והאנושי, להבין את החיים בשלמותם.

[...] היומן נכתב במרחב של הוויה קשובה, מרחב שאִפשר התבוננות עצמית ולמידה. באופן דומה, גם קריאה במרחב שכזה יכולה לתרום לחקירה ולמידה עצמית [...] בקריאה קשובה אנחנו פנויים לשהות עם הדברים בשאלה פתוחה, חוקרת ומתעניינת, ונכונים להיות באי-ידיעה. ללא תשובה מיידית ומוחלטת, השאלה הפתוחה מזמנת אפשרות לתשובה שונה מהתשובות המוכרות והידועות; היא יכולה לאפשר הבנה חדשה של עצמנו מעבר למילים ומעבר לסיפור המוכר בו אנחנו בדרך-כלל חיים.

לבו של הספר הוא דרך חיים בקשב-לב, איכות של התבוננות קשובה שניתן לכנות אותה "מדיטציה" – זו מדיטציה של תשומת-לב, מדיטציה ברוח בודהיסטית. יחד עם זאת, הגישה המתוארת לא מתייחסת ללימוד עיוני או שיטתי ואינה מציעה הנחיות לתרגילים, אלא מתארת מדיטציה כנוכחות מודעת הפתוחה לכל המתרחש במקום ובמצב בהם אנחנו נמצאים [...] זו מדיטציה כדרך חיים.

*      *      *


מספר קטעים מהספר:

[הערה: הכתיבה בשורות קצרות, אך זה לא ספר שירה...]

                                          

******

ענן מזכיר לי שהכל חולף

 

קשה לעיתים לקבל את העובדה שכאב עמוק כל-כך

הוא חלק מהחיים,

חלק מהחיים לפחות כמו השמחה והכרת התודה

על היופי והטוּב שבעולם.


צער עמוק; געגוע;

געגוע גם לאשליה אשר אינני אוחזת בה עוד.


שוב ושוב עולה השאלה כיצד אוכל לחיות עם הכאב הזה,

והתשובה שעולה היא

כי גם הרגע הזה ישתנה בקרוב ויהיה לאחר;

 

לנשום נשימה עמוקה שמרגיעה.

 

ענן רך וקטן, מואר בזהב

מזכיר לי שהכל חולף

מראה לי את היופי הקיים.


 ******


אין מקום אחר לחיים

 

אין מקום אחר להגיע אליו.

אין מקום אחר בו נהיה יותר שלמים;

אין מקום אחר בו נהיה מסופקים.

כל מקום בו אנחנו עכשיו הוא הדרך

בלי שנדע להיכן תוביל הפסיעה הבאה.

 

ובדרך החיים לעיתים יש מורדות ופיתולים

שמים עכורים וסערות גלים.

כיצד שלא להיות לכודים בגלים

שלא ליפול לאובך ולערפילים?

כיצד לזכור את המים

ואת תכלת השמים?

 

לזכור מה חשוב באמת –

הדבר המשמעותי הוא היחס שלנו לחיים;

היחס לעצמנו ולעולם אותו אנחנו פוגשים.






******

 

מדיטציה (2)

 

קשב-לב

התבוננות קשובה

הוויה בנוכחות פשוטה

 

שהִיה עם הדברים לאור השאלה

מה באמת חשוב?

האם יש בי אהבה?

 

שקט

מרחב

נשימה



 ******


מה קשוב? מי מתבונן? מי אני?

 

קשב והתבוננות בגוף שבגוף;

מה שרואה, מה שמתבונן וקשוב

אינו הגוף.

 

קשב והתבוננות במחשבה כמחשבה;

מה שקשוב, מה שמתבונן ורואה

אינו המחשבה.


אם כך –

מה קשוב?

מי מתבונן?


~~~

יש בי הבנה חיה

שגוף זה אינו אני

ונפש זו אינה אני.


אם כן – מי אני?

 

אני חיים

המתבטאים בגוף-נפש אנושי.







******

לבכות דמעות שלי ודמעות של אחרים

 

לבכות

דמעות שלי ודמעות של אחרים

לבכות גם עבורם את העצב הקיים

ולאפשר לו לחלוף

 

ולהמשיך הלאה

לעבר עוד נשימה

וציוץ של ציפור

ורוח מנשבת בעצים.




 ******


לפגוש בחמלה את עצמנו ואחרים

 

חמלה –

 

היכולת לפגוש את ה"מפלצות" שבתוכנו, את הכיעור שבנו,

את ההיבטים שקשה לנו לקבל כחלק ממי שאנחנו;

להתבונן ל"מפלצות" ישר בעיניים, להיות אִתן בלי לברוח.

היכולת לפגוש כל זאת בשלום, בקבלה

היא חמלה.

 

כאשר אנחנו פוגשים את ה"מפלצות" שבתוכנו באהבה

אנחנו מגלים שהן לא באמת מפלצות והן לא באמת אנחנו;

הן רק הפחדים שבנו.

 

כאשר הפחדים מאיימים עלינו כל-כך ואיננו מעיזים לגעת בהם

הם נחווים כמפלצות איומות.


כל עוד אנחנו חוששים מהפחדים הם נראים גדולים ומאיימים,

אך ברגע שנעז להתבונן ולגעת בהם 

פשוט להיות א̣תם, לחוות אותם ללא שיפוט,

לפתע כוחם עלינו אובד

והם מתאיידים ומתמוססים אל חלל החיים.


המפגש עם עצמנו בחמלה מגלה שכולנו כאלה,

לכולנו יש "מפלצות"; כולנו בני-אדם לא מושלמים.


ומתוך אהבה את עצמנו כאנושיים


כלֹֹא מושלמים אך לגמרי שלמים,

מתאפשרת אהבה אל כל בני האנוש האחרים.


                 ******


לחלוק את אהבת החיים

 

האם יש בי אהבה?


כאשר יש בנו אהבה

הלב מתרחב

ואהבה זו יכולה לבוא לידי ביטוי פשוט

בחיוך

בנוכחות נושמת

במבט אוהד

 

חיי קצרים;

החיים שלנו בגוף-נפש זה, קצרים.

כיצד עוד לבטא את האהבה שבי?

 

בנשימה אני בבית

באהבה אני בבית

 

ולעיתים אני נמצאת הרחק מהבית

לכודה בסיפורים

פוחדת את הפחדים;

ואז –


לגלוש על הגלים

להתבונן בחלוף העננים

ולנשום.


 ******

 

הכמיהה לחיים חופשיים מפחד

 

האם יש בי את האומץ ללכת אל מעבר למוכר והידוע,

לשים את חיי בידי האלוהים?

 

[...] האם אוכל להרפות מהאחיזה,

להשתחרר מהיצמדות למרות הפחדים?

האם יש בי אמון בחיים?

 

~~~

המסע כבר החל. שוב.

שוב ושוב להתחיל מחדש –

להרפות מחיי הנוחות והביטחון לכאורה;

הלב כָּמֵהַּ לחיים פתוחים, רחבים.

 

הכמיהה לנסוע, להתנסות במקומות אחרים

[...] זו כמיהה להשתחרר מההיצמדויות שמחזיקות אותי כאן.

זו הכמיהה אל הלא-נודע

ואל ההתמודדות עם הפחד הכרוך בעזיבת ההיצמדות;

זו הכמיהה לחיים חופשיים מפחד –

חופשיים לפגוש את הפחד

המתעורר כתגובה לשמיטת האחיזה במוכר והידוע;

זו הכמיהה לחיים מלאים.