קליאנה מיטרה -- "טעימות" ממכתביה של יסמין

הספר קליאנה מיטרה: ליווי דרך || רעות רוחנית מתאר את דרכם של יסמין ומאיר, ידידי דרך, תלמידה ומורה. הוא מגיש לקורא חליפת מכתבים בה יסמין משתפת את שאלותיה, התלבטויות תובנות וחוויות מהמדיטציה ומחיי היומיום, ומאיר – נזיר בודהיסט לשעבר המלמד מדיטציה כדרך חיים – משיב בהתייחסות לדבריה, מרחיב ומעמיק ומבהיר, תומך כאשר צריך ומאתגר כאשר אפשר, וכך מלווה את דרכה.


[והנה מספר קטעים מהספר, "טעימות" ממכתביה של יסמין:]

***

הדבר שהכי ממלא את ליבי זה הרגע או הרגעים בהם נוצר קשר אנושי, כשנשמה נוגעת בנשמה, כשעוברים בין אחד לשני ונוצרים במרווח בין האחד לשני הבנה וחום ואהבה – כשרואים באמת זה את זה, כשרואים האחד את נשמתו של השני באותו רגע; וכשאני אומרת שזה הדבר שממלא את ליבי אני מתכוונת שאז גם מתעורר בי האמון בחיים, האמון בכך ששווה לחיותם. הרגעים המופלאים האלה יכולים להתרחש ומתרחשים בחיי ללא תנאים מוקדמים או מיוחדים – הם מתרחשים בנסיבות שונות, ועם בני-אדם שונים. זה יכול לקרות במהלך שיעור בכיתה, בסוּפר, עם ילדיי או עם חברים קרובים או עם אנשים שהם עוברי אורח בדרכי – אין לכך כללים; אין כללים לאיך ומתי ועם מי ובאילו נסיבות קשר כזה, המגע הזה פתאום נוצר, נוכח ... אך אולי בכל זאת יש דבר אחד שהוא הכרחי לכך שייווצר – הפתיחות של הנשמה, של הנשמות, לחוות את המגע הזה. והדבר המופלא הזה, הדבר שלגביי כל החיים שלי שווים בגללו, הוא גם הדבר שמפיל אותי כשמתגלה איזה ניכור, כשיש פחד, כשיש מרחק; ואז במידה דומה להתרוממות הרוח והשמחה ותשוקת החיים מגיעה הנפילה לתהומות של עצב ובדידות ואיבוד רצון לחיות.

[...] אולי מה שאני רוצה להגיד זה שכך אני – מה שאני רוצה לשתף איתך (למרות שאתה מכיר את זה) זאת הנטייה שלי לחוות בעוצמה מאד גדולה את הטוב כשהוא קורה, את אותם הרגעים שתיארתי, של המפגש שנוצר בין נשמות, ואז זו כאילו עסקת חבילה כזאת – הלב שנפתח לחוות בעוצמה את הקירבה והאהבה הוא אותו הלב שבהזדמנות אחרת חווה בעוצמה את המרחק והניכור והבדידות והנפילה שבאה בעקבותיהם. זה כאילו לא יכול להיות אחרת – זה מין חוק טבע של הנשמה, שאם היא כזאת שחווה בעוצמה היא חווה בעוצמה את הכל, את ה״טוב״ ואת ה״רע״; ואולי זה הדבר שאני צריכה להבין אותו באמת, כלומר לקבל ולהשלים איתו – שלא אוכל להתייחס בשוויון נפש ובמבט מרוחק קצת ומתבונן אל ה״רע״, כי איני יכולה לעשות זאת (ואיני רוצה לעשות זאת) גם לגבי ה״טוב".

כשאדם נכנס לתוך הים ונותן לעצמו לחוש במים הנעימים על גופו, ואת הגלים העדינים שמלטפים אותו, והשמש שמחממת מלמעלה, הוא מאד מתרגש מזה ושמח ומאושר; ואחר-כך כשפתאום עננים כבדים מכסים את השמיים, ואין שמש שתחמם והים מתחיל לסעור וקר ומפחיד, גם את אלו הוא יחווה בעוצמה. וכשהסערה הזאת מתקרבת, זה הרגע שבו אני מתקשה לסגור או לפחות לצמצם את הפתח ולומר – על הסערה הזאת, הלא נעימה, אני רק אתבונן ממרחק, כמו חוקר טבע, כמו חוקר ימי.

***

רוצה לשתף אותך במשהו שעובר עלי בזמן האחרון, אך מתקשה מאד למצוא את המילים; אולי כי לא מצליחה לראות או להבין את זה עדיין בבהירות, ולכן אולי גם המכתב הזה לא יהיה בהיר במיוחד.

אני חשה מין הרגשה של פיצול – כאילו יש בתוכי שתי ישויות שאני מרגישה ממש באופן פיזי, כאילו כל אחת ממוקמת במקום אחר. כאילו ישות אחת היא התודעה – מה שקשור לשכל, לניתוח, למיון, לזיכרונות, לשריטות, להשוואות, להבחנות וכולי; ויש ישות אחרת, אם אפשר לקרוא לה כך בכלל, שהיא איזשהו מקום שאין לו צורה ומאפיינים כי אני מרגישה אותו ריק – אין בו תכנים וצורות אלא הוא מתמלא ומתרוקן, מתמלא ומתרוקן, וההתמלאות וההתרוקנות שלו לא נעשים באופן מתוכנן אלא פשוט קורים; ואם אני צריכה לבחור שם לחומר הזה שממלא הייתי קוראת לו אהבה או חיוּת גדולה או שמחה גדולה.

אין לי באמת איזה שם אחד לכך, אך זוהי התרגשות גדולה מאד שפתאום מגיעה – למשל כשראיתי את השקדיה פורחת, או איזה מפגש אנושי, או ההרים הכל-כך ירוקים שראיתי בדרך או שיר נפלא שקראתי. זה משהו שהוא לא רק או בעיקר התפעלות מיופי אלא משהו שהוא כאילו בלי תווך, בלתי אמצעי; וכשזה קורה זה לא אני מול דבר יפה או נפלא, אלא אני לא קיימת כ"אני" – זה כמו הופך לאחד: אני והירוק, או אני והשקדיה, או אני והאדם שמולי, ואז אני מרגישה כמו איזה מיכל ענק שמלא במשהו והמשהו עובר ממני אליו ונוצרת כמו איזו סירקולציה כזאת. ולעומת זאת, כאשר התודעה עובדת היא עדיין יכולה לספק הנאה ועניין מעצם החקירה וההתבוננות וכל הפעילות השכלית שמתלווה אליה, אבל זו חוויה אחרת, נפרדת יותר, והתודעה הזאת גם יודעת לייצר הרבה סבל.

[...] והרגעים האלה בהם הנפש שלי מתמלאת בחיוּת האדירה הזאת, מתמלאת בשמחה הזאת שאז אין צורך בדבר נוסף, שאז הכל שלם וטוב כפי שהינו, הרגעים האלה מתרחשים פתאום; וכאילו הייתי רוצה לדעת לזמנם, להזמינם לעיתים קרובות, אך לא יודעת איך לעשות את זה.

***

אתה האדם היחיד שאני מכירה שיכול להבין מה אני עוברת עכשיו, כל הימים האלו שאני מקשיבה לקרישנמורטי, ההקשבה הזאת ומה שקורה לי איתה – חיי עד אותו רגע וחיי מעכשיו. אני יודעת שזה התחיל באותה חוויה שעברתי בשוק בטבריה ואחר-כך עוד פעמיים, בלי שאדע איך זה קרה. ואחר-כך אצל רופאת השיניים. ואחר-כך פגשתי אותך, והפגישה עם קרישנמורטי היא המשך לזה. אני קוראת שוב במכתביך ורק עכשיו אני מבינה את דבריך באמת. רק עכשיו אני מבינה כמה לא הבנתי באמת. עכשיו אני גם מבינה את דבריך כמענה לדבריי על החלוקה, ההבחנה שתיארתי בין שתי ישויות לכאורה.

כתבתי את זה כך כי לא מצאתי מילים לתאר, אבל עכשיו כשקראתי שוב את דבריך אני רואה שהם מצליחים לתאר את זה, את שתי אפשרויות החיים (ההתבוננות, הפעולה, היחסים) האלו. האחת היא דרך עולם המחשבות שהן בתנועה מתמדת בזמן, מהעבר לעתיד במין חזרתיות כפויה כזאת – מחשבות, תפיסות, אמונות, דימויים, זיכרונות, שריטות, חינוך וכולי, כל התוכן הזה של התודעה החושבת. האפשרות האחרת היא מתוך מקום ריק – ריק אך חי, עירני, רואה. זו לא ישות אחרת, כי אין לה צורה ותוכן. זה מין מרחב ריק, שאני בהתרגשות כל-כך גדולה רואה אותו עכשיו. כבר כמה ימים שהדמעות לא פוסקות מלרדת. ואולי רק אתה תוכל להבין את זה. אני מקשיבה לקרישנמורטי ומקשיבה לך שוב דרך קריאה מחדש של מכתביך ויודעת שזו לא עוד תיאוריה מעניינת על החיים. [...] ורק עכשיו אני מבינה את המשפט שלעיתים אתה אומר, שהצעד הראשון הוא האחרון.

בהבנה שלי עכשיו אין דרך ללכת בה, דרך בה עם כל צעד אני אדע יותר. אין שיטה כלשהי, מדיטטיבית רוחנית או אחרת, שככל שאתרגל אותה יותר אשתכלל יותר ואתקרב יותר לאמת. זה לא עניין של לקרוא עוד ספרים בודהיסטיים או ללכת לעוד רטריטים. זה לא מקום שאתה צועד לקראתו אלא זו מין קפיצה כזאת למקום הזה, למרחב הזה שלא קיים בעצם כי אין לו צורה.

[...] ופתאום שקדיה פורחת ושמחה גדולה מציפה אותי, ואני יודעת אושר גדול; ואני חשה – זה לא אני מתבוננת בשקדיה ורואה כמה היא יפה וחושבת כמה יפה השקדיה ונהנית מהיופי הזה, זה משהו אחר, חסר הפרדה. והמשהו האחר הזה יכול לבוא גם במפגש עם אדם, עם כלב.

***

להימצא ימים רבים עם אדם כקרישנמורטי, כפי שנמצאתי, יש בכך סוג של חיזוק גדול לאפשרות הזאת שאני חווה, להיות ולפעול מהמקום האחר, מהמקום שהוא לא מקום המחשבות שכל הזמן הן בתנועה מתמדת, מחשבות של עבר ועתיד ושריטות ופצעים ותשוקות כאלו או אחרות. כך גם לקרוא שוב את דבריך, מה שאתה כותב.

האפשרות שלי להילכד בכלא של התודעה הטוחנת אחורה וקדימה, בזרם המחשבות המוליד רגשות וחרדה ופאניקה וייאוש כמו גם גאווה, סיפוק על שאני ״נהדרת״ וכמה אוהבים אותי, וחוזר חלילה, פאניקה כשאין זה כך – הכלא הזה קיים ונמצא. אבל אני פחות נופלת לתוכו עכשיו, אולי מכיוון שאני יותר מזהה כשהוא מתחיל, ואז המבט שלי אליו נפקח יותר מהר, עוד לפני שמצליח ללכוד אותי ממש; והמבט הזה, ההתבוננות הזאת, העירנות הזאת הם שמשחררים אותי ממנו כבר בתחילתו.

אני עדיין מרגישה שהכלא אורב לי, ואולי זה תמיד יהיה כך, שבכל רגע יהיה עלי להתעורר מחדש. קשה יותר, אולי, להיות כך בעולם שרוב האנשים בו לכודים, ואתה כמו הלא-נורמלי. אולי זאת אחת הסיבות שאנשים הולכים למנזר – שאולי שם יהיו אנשים שגם הם לפחות רוצים בהוויה אחרת (גם אם יש בהם מי שיישארו לכודים גם לאחר אלפי שעות מדיטציה ...) – אבל בי אין צורך או רצון לנסוע למקום שכזה. נראה לי שהבאתי אותו אלי, שאני בו, אך למרות זאת יש בדידות גדולה.

ועוד משהו שאני רואה: היתה בי פעם מחשבה, מחשבה שאולי נולדה מהדימוי שהיה לי על מה זה ״בודהיסט״, שארגיש יותר זמן שמחה ושלווה, ופחות עצב וסבל. אבל קורה דבר אולי מוזר – הכל יותר חזק, אבל במידה רבה מאד גם אחר – השלווה והגעש והסערות הן כאילו לא אישיות. איני יודעת איך להסביר את זה. העצב גדול יותר וכן השמחה, אך גם הם כמו לא מתוחמים באיזה מערך אישיות פרטי. הם מתרחשים ממקום אחר. והם גם חובקים משהו שמעבר לתחום ה״אישי״ הזה. קשה לי להסביר זאת.

***

יש משהו שאני רואה, והיום ראיתי את זה שוב – שהתובנה הזו, הרגע הזה של התובנה מתרחש אצלי בכעין קפיצה, כמו איזה הבזק של אור, ולא בתהליך של צבירת מושגים ועקרונות. [...] הדרך ששמעתי מפי מורים אחרים, וגם דברים שאני קוראת בכל מיני מאמרים; הדרכים האלו שכמו, כך בתפיסתי, מובילות צעד אחר צעד באיזה תהליך, או מדברות על היבטים שונים בחיים האנושיים ועל מדיטציות וטכניקות שונות עם שמות כאלו ואחרים – הדרכים האלו לא נוגעות בי באמת, המוח שלי כמו מסרב לקלוט מידע ולאגור אותו; וכשהוא ממוספר (שמונה ה- ... שש-עשרה ה- ...) המוח שלי בכלל נסתם. כשהיא מבליחה בי, התובנה מתרחשת באחת.

[...] איני יודעת אם זה יקרה כך אצלי, ובינתיים אני רואה שזה בא והולך, ואני רואה איזה כוח יש לתודעה הרגילה והמוכרת, איזה כוח יש לתכולה הזאת שלה, איזה כוח יש לאגו הזה על פחדיו ותשוקותיו וזיכרונותיו, על גאוותו ותשוקתו להערכה, ועוד; ואני יודעת, בעומק ליבי אני יודעת, שאני יכולה בכל פעם לעשות את הקפיצה הזאת למקום האחר, הריק, החופשי. וזאת ממש תעלומה למה אני לא מאפשרת את זה יותר, למה אני חוסמת – זו מין תחושה שאני רואה משהו, איזו אפשרות של מקום נפלא, ואני יודעת שהוא נפלא, אבל אני ממשיכה לעמוד לפיתחו – זה איזה מין קושי לוותר; לוותר על מה בעצם?

לעיתים במדיטציה המחשבות באות והולכות, ופתאום בוקעת איזו הבנה לגבי משהו מסוים; לא איזו מסקנה שנובעת מרצף מחשבתי כלשהו, אלא איזו הבלחה שזהו זה – שזה הנכון, שזו האמת לגבי משהו בחיי. ולפני כמה ימים היתה לי מדיטציה אחרת, משהו שונה קרה – כאילו התודעה כולה היתה כמו איזה סל מלא במוצרים, ויכולתי לראות באחת את כולו; לא בפרטים – זיכרון זה וחוויה זו ופחד זה ופנטזיה כזו – אלא סל מלא, שכאילו התמקם בי אך הוא אינו חלק בלתי נפרד ממני כפי שאני מרגישה באופן רגיל. אלו היו רגעים של חירות גדולה, כאילו אין בפנים כלום, והיתה שמחה גדולה כמו של מי שפרץ כבלים שאוסרים אותו; ואז הגיעה גם בהלה – חשבתי שאם אתבונן עכשיו במראה לא אדע את מי אני רואה.

***

אין בי כמיהה להגיע לאיזו "מנוחה ושלווה" – לפחות לגביי אלו מילים נרדפות למוות ולא לחיים. אני מאד מבינה את דבריך על התעוררות בכל רגע מחדש, לגמרי מבינה מתוך תוכי כי זה מה שקורה לי; אלו הרגעים בהם הפנים שלי כמו נשטפות במים קרירים וצלולים, ואני רואה – רואה באמת, רואה ברגע זה, מתוך הרגע הזה, בתוך הרגע הזה שהוא נקי מכל או לפחות מהרבה חומרים מטשטשים לא רלוונטיים, מכל מיני חומרים מתים.

וכשאני רואה בעיניים כאלו צלולות זה לא מחסל כל מיני רגשות – אני יכולה להרגיש עצב או שמחה או בדידות וצער; אך יש להם איכות אחרת שאני מתקשה להסביר אותה – כמו איזו קבלה שלמה, לא שכלתנית, של מה שיש עכשיו, של הרגש שעולה, בלי לעשות ממנו סיפור, בלי להסיק מסקנות, בלי לצרף אליו זיכרונות מהעבר ולנפח אותו ל"טוב" או ל"רע". וכך, לפחות כשלעצמי, אין בי אידיאל של שלווה ומנוחה במובן של מצב נפשי תודעתי נטול התרגשויות טובות או רעות, אלא אני מאושרת ברגעים האלה אותם אני חיה בבהירות, כשכל רגש שעולה הוא כשלעצמו, בא וחולף, בלי תוספות של אבק וחומרים מערפלים וסיפורים; כלומר, בלי שהתודעה על זיכרונותיה, פחדיה ותשוקותיה, מתערבבת בו חזק, וכך הרגע נותר כשלעצמו.

***

מדי פעם אני מוצאת את עצמי שואלת, כפי שגם עלה בשיחה האחרונה שלנו, מה למדתי, או מה שונה בהוויה שלי מאז שפגשתי אותך. איני יודעת אם בדברי ההקדמה לספר הצלחתי לבטא ולהעביר את זה, אני מקווה שכן, אך האמת היא שבכל פעם שהשאלה הזאת עולה אצלי התשובה מתבטאת קצת אחרת, גם אם ייתכן שלמעשה זאת אותה תשובה.

המחשבה על כך עלתה בי בימים האחרונים, כנראה בגלל המשבר הזה שאני חווה, בעקבות הפרידה; אולי כי אני חווה עצב גדול, ולעיתים גם פחד ואיבוד אמון בעולם. ואז ישנם רגעים ושעות בהם אני אומרת לעצמי שהנה שכחתי את כל מה שלמדתי (אני כותבת "למדתי" כי איני מוצאת מילה אחרת), הנה זה נעלם ואני שוב באותה תהום, עם אותן מחשבות ואותם רגשות קשים; אבל עם זאת, אולי זמן של משבר הוא דווקא זמן טוב לראות האם באמת כל הלימוד התנדף, האם הדרך נשכחה – אולי אפילו זמן טוב יותר מאשר כאשר החיים מתנהלים במין רוגע ושמחה.

ודבר אחד אני יכולה לראות [...] וזה הדבר או לפחות אחד הדברים המשמעותיים שלמדתי: כאשר עולות מחשבות ועולים רגשות, אפילו אם לעיתים הם קשים ומדכאים, עדיין לא הם הדבר העיקרי שמכוון את החלטותיי, תגובותיי, בחירותיי; כמו נולדה בי מין יכולת להצליל את התודעה, כמו ישנה איזו בהירות שאינה שקלול של נתונים שונים, חיצוניים ופנימיים, אלא היא משהו אחר, שכמו מגיע ממקום אחר. [...] והצלילות הזאת, לגבי מה נכון ומה מתאים – היא לא מאפשרת הונאה עצמית, לפחות לא למשך זמן ארוך; זו מין אמת שפורצת ולא נותנת מנוח, אפילו אם בגלל רעיונות שדבקים בהם באופן אוטומטי לפעמים מנסים להתעלם ממנה, לכופף אותה, לשכנע אותה.