בית קשב‏ > ‏שיחות‏ > ‏

מטרת האימון הבודהיסטי


מטרת האימון הבודהיסטי: הארה אישית או חברה אנושית נאורה?   /   מאיר זוהר   /   17.12.2010


השיחה התקיימה במסגרת סדרת המפגשים "שבילים רבים – דהרמה אחת", של בודהיזם בישראל;

ואפשר לצפות בוידאו של השיחה ב- http://vimeo.com/18126374

(סוגריים מרובעים [ _______ ] מציינים תוספות לטקסט המקורי של השיחה).

 

בוקר טוב. אני רוצה לחזור לשאלה הראשונה שהוצגה לנו, השאלה שהוצגה בפנינו ככותרת היום – מהי מטרת האימון הבודהיסטי? האם זו הארה אישית, או האם זו חברה אנושית נאורה? האם זה אידיאל הארהאט [arhat], על-פי מסורת התראבאדא [theravada], או האם זה אידיאל הבודהיסאטבא [bodhisattva], על-פי מסורת המאהאייאנא [mahayana]? ארהאט או בודהיסאטבא – מי במפלגה של הארהאטים, ומי במפלגה של הבודהיסאטבות? התשובה שלי לשאלה "ארהאט או בודהיסאטבא?" היא תשובה פשוטה וקצרה – התשובה היא "לא"; לא ולא, לא זה ולא זה. ומתוך הלא והלא, אולי נגיע גם להבין מה כן, יש אפשרות שכזו; אבל על-פי ניסיוני, הבנה אמיתית של מה כן, מתאפשרת רק כאשר אנחנו באמת מבינים מה לא – [כאשר אנחנו] מבינים את הרעיונות המוטעים שעומדים ביסוד התפיסה הרגילה בה אנחנו ניגשים לדברים.

אז שמענו סקירה היסטורית-עיונית על-פי הטקסטים, שתיארה את הרקע הבודהיסטי לשאלה "מהי מטרת האימון?"; אבל אני רוצה לדבר עכשיו על הדברים לא מנקודת התייחסות של היסטוריה, אלא מנקודת התייחסות של אקטואליה: איך אנחנו כבני-אדם חיים, חיים את החיים שלנו בפועל? ושתי האפשרויות שמוצגות בפנינו [הן] האפשרות של ארהאט והאפשרות של בודהיסאטבא, ועל-פי הבנתי [הן] מתארות למעשה שתי נטיות אנושיות מאוד בסיסיות, שקיימות בכל אדם – יש מי שייטה באופן יותר מובהק ומודגש לדרך אחת, ויש מי שייטה לדרך השנייה; וזה לא ממש מקביל – מניסיוני האישי, לא מתוך הידע העיוני ששמענו – מניסיוני האישי זה לא ממש מקביל [לשאלה] האם הלימוד מוגדר כמאהאייאנא או האם הלימוד מוגדר כתראבאדא. יש שתי נטיות אנושיות, ובכל רגע מסוים הן יכולות להתחלף – אחת, אני אכנה אותה "דרך הארהאט", כי זה המונח שהיום אנחנו משתמשים בו, והשנייה [היא] "דרך הבודהיסאטבא"; אבל זה לא לגמרי מקביל לתיאור העיוני המדוקדק ששמענו עד כה.

דרך הארהאט, ככותרת, היא דרך של כל מי ששואף להארה, כל מי ששואף לחופש, כל מי ששואף לחכמה, כל מי ששואף אל מעבר למצוקה בה אנחנו נמצאים; כל מי שדוגל בעבודה פנימית, כל מי ששואף לשלמות ומושלמות, כל מי ששואף לטהר את ההכרה (מונח שמצוי הרבה בטקסטים הבודהיסטים); כל מי ששואף להיות בודהא (למרות שזה חוסר דיוק מבחינת הבודהיזם העיוני), זו המוטיבציה הבסיסית שמניעה את מי שחי ופועל בדרך הארהאט – המוטיבציה לטפל בעצמנו, לטפל בעצמנו קודם כל, לשפר את עצמנו קודם כל; המוטיבציה לטפח את מה שמבפנים, [זו] עבודה פנימית.

ולעומתה הדרך השנייה, שמוצגת בשאלה ששמענו כדרך מנוגדת, זו דרך הבודהיסאטבא; והבודהיסאטבא שואף לעזור לזולת – עשייה ועזרה שמתבטאות כפעולה בחמלה; דרך הבודהיסאטבא מתבטאת כמעורבות חברתית, כתיקון עולם – במונחים בודהיסטים ניתן לדבר על דרך הבודהיסאטבא כפעולה שמטפחת סנגהא. ו"סנגהא", לא במובן של מינוי על ערב מסוים בשבוע בו אנחנו נפגשים ושותקים ביחד – "סנגהא", במובן של חיים בהרמוניה עם בני-אדם נוספים, חיים בהרמוניה עם כלל החיים. דרך הבודהיסאטבא שואפת לטפח סנגהא, משמע להיות זמינים גם לאנשים אחרים, גם ליצורים נוספים; משמע, לטפח ולעסוק במה שמסביבנו, מה שמבחוץ.

אז זו הצגה פשטנית של שתי הדרכים, של שתי הנטיות – לטפח את מה שמבפנים, או לטפח את מה שמבחוץ; והתשובה שאני מציע, כפי שאמרתי, היא "לא" – "לא" לרעיון של הארהאט, הרעיון שמוצג בצורה פשטנית כדרך הארהאט, כפי שתיארתי; ו"לא" לרעיון של הבודהיסאטבא, כפי שמתואר בצורה פשטנית כדרך הבודהיסאטבא; וגם "לא" במובן של "לא – זו לא השאלה הנכונה". מכיון שכל תשובה על השאלה הזו – "כך" או "כך"; וכל ניסיון לאחד את שתי התשובות, להגיד "גם וגם", עדיין מתעלם מחוסר ההבנה שביסוד השאלה – השאלה "מהי מטרת האימון הבודהיסטי, ארהאט או בודהיסאטבא?" היא שאלה מוטעית, ולכן מטעה; [השאלה מתבססת על חוסר הבנה של מי או מה הוא ארהאט אמיתי, מי או מה הוא באמת בודהיסאטבא.] וזה לא נאמר כביקורת על מי שניסח והציג וארגן את הכנס הזה, מפני שאלה השאלות שאנחנו שואלים; זו שאלה טובה, ואם לא היינו שואלים אותה, אם לא היינו מעלים אותה בצורה גלויה לדיון, אולי לא היינו מגלים את הטעות שביסוד השאלה; ורק כאשר אנחנו באמת מבינים את הטעות שביסוד השאלה, את חוסר ההבנה, כאשר אנחנו מבינים את חוסר ההבנה, אז אנחנו באמת מבינים.

 

*       *       *       *       *       *

התשובה "לא" שוללת את ההנחה שעומדת ביסוד השאלה, וניתן לתאר את ההנחה הזו כאשליה של פיצול הממשות, אשליה של חשיבה במונחים של שניוּת, זה-או-זה; והדרך הפשוטה ביותר, מניסיוני האישי, לתאר את אותה מחשבה מוטעית של פיצול הממשות, היא לדבר על מחשבה של הפרדה בין "חוץ" לבין "פנים". אפשר לדבר על אותה מחשבה של דואליות, של שניות, בהרבה מונחים, ואני אגע [בהמשך] בכמה מונחים נוספים; אבל לדבר על מחשבה של הפרדה בין חוץ לבין פנים זה משהו שניתן להיות מודעים לו בתפיסה ישירה, עכשיו; זה לא עיוני, זה לא תיאורטי – בכל רגע קיימת המחשבה, כמעט בכל רגע קיימת המחשבה בכל אדם חושב, שמפרידה בין מה שמבפנים – זה אני, זה שלי – לבין מה שמבחוץ. וזה לא משנה איפה קו הגבול הזה עובר – אם קו הגבול הזה עובר במגע העור מול הסביבה, או קו הגבול הזה עובר במגע בין העם היהודי לבין מה שאינו יהודי, או העדה הבודהיסטית לבין העדה שאינה בודהיסטית – בדרך הרגילה בה אנחנו חושבים יש הפרדה בין חוץ לבין פנים; וההפרדה הזו מתבטאת באותה שאלה מוטעית ומטעה, "לטפח את מה שמבחוץ, או לטפח את מה שמבפנים?"

יש סיפור, סיפור סיני עתיק, סיפור על שני אחים. אח אחד רצה לטפח את מה שמבפנים, אז הוא הלך להתבודד בפסגות ההרים, והוא שתה רק מים, והוא עשה כל הזמן מדיטציה, בשתיקה; וטיהר את ההכרה, ללא הרף, טיהר את ההכרה. האח השני הלך ללמוד עבודה סוציאלית, כדי לעזור לאחרים; אבל הוא לא הסתפק בעבודה סוציאלית, הוא כמובן עסק גם בפסיכותרפיה, ובסופי-שבוע הוא היה פעיל שלום, וכשהיה לו זמן אז הוא גם היה חותם על עצומות למען הקשישים והפליטים, ומגיש מנה חמה לכל הנזקקים. (סליחה, שכחתי לומר, אזהרה: לסיפור הזה אין סוף טוב ...) [את] האח שהלך להתבודד בפסגות ההרים ולטפח את מה שמבפנים, בא הנמר וטרף אותו מבחוץ; ואת האח שעסק בפעילות ומעורבות חברתית וטיפח את מה שמבחוץ, בא הסרטן ועיכל אותו מבפנים. אז הסרטן מעכל את מי ש[הוא] מעכל, אין מנוס מחולי; ונמרים יש בכל מיני מקומות, בין אם אנחנו פועלים כך או פועלים אחרת; אבל הסיפור בא להגחיך ולהצביע על הטעות שביסוד המחשבה של פיצול בין חוץ לבין פנים.

אם נדבר קודם כל על הרעיון של הבודהיסאטבא, הרעיון הפשטני של דרך הבודהיסאטבא – אי-אפשר לטפח, להשיג, להגשים חברה נאורה ללא עבודה פנימית, ללא הבנה וללא חופש. וניסו את זה לפנינו, ניסו את זה כמה וכמה פעמים במאה הקודמת; וזה הרצון הטוב הזה, לטפח חברה אנושית נאורה, טובה יותר, הרצון הטוב הזה גרם יותר פגיעה והרס מהרבה רצונות אחרים, שאינם כל-כך טובים אבל הם לא כל-כך מוטעים. חברה נאורה באמת, מורכבת מאנשים ערים – אין אפשרות לייצר חברה נאורה על-פי מתכון, על-פי נוסחה, על-פי רעיון, על-פי כללים של טוב ורע; ולכן אין אפשרות לייצר חברה נאורה על-ידי פעילות חיצונית, חברתית-פוליטית, בלבד – אלא יש הכרח בהבנה עמוקה של טבע האדם, הבנה של טבע העולם, הבנה של האדם. במונחים בודהיסטיים ניתן לומר שאין סנגהא באמת, ללא בודהא – אין סנגהא, כחברה של אנשים ערים שחיים בשמחה ובהרמוניה, אחד עם עצמו ואחד עם זולתו, ללא בודהא. והכוונה אינה "ללא בודהא" – אחד, יחיד ומיוחד, שהיה אי-פעם וכבר מת, ואומר לכולם מה לעשות; אלא "ללא בודהא" – חי, ער, בתוך כל אחד ואחת מהסנגהא: [ללא בודהא] אין באמת סנגהא, אין חברה נאורה ללא אנשים ערים – זה בקצרה לגבי הרעיון של הבודהיסאטבא, שנחזור אליו בהמשך.

ולגבי הרעיון של הארהאט – אין אפשרות של הארה אישית, ללא עזרה לזולת ומעורבות בחברה. אידיאל הארהאט, כפי שמתואר בכתבים, כפי ששמענו קודם לכן, וגם כפי שאנחנו-עצמנו לפעמים חושבים – הדרך הזו, בה אנחנו מטפחים את מה שמבפנים, לפעמים מתפרשת על-ידינו בטעות, כאיזשהו ניסיון להתחמק מהתנאים בהם אנחנו נמצאים, להתחמק מהגליוּת של החיים; לעקור מן השורש את השנאה והבורות והכעס, להגיע למקום שבו כלל אין פחד וכעס וקנאה; הרצון להתחמק מהעולם – על-פי הבנתי זו אשליה, [מכיון ש]אין מקום מחוץ לחיים. אין מקום בו כוח הכבידה לא פועל, אין מקום בו כוח הפעולה והתגובה, חוק הקארמא, לא פועל – אין מקום מחוץ לחיים; ולכן אין משמעות להתכוון ולחשוב ולשאוף להארה אישית, ללא התייחסות לחברה בה אנחנו חיים, לאנשים איתם אנחנו חיים.

המשמעות של עבודה פנימית זה להיות במערכת יחסים עם מה שקיים, להיות ערים לדברים כהווייתם – אבל להיות במערכת יחסים, זה לא להיות במערכת יחסים אך ורק עם עצמי, או אך ורק עם הכרית או הכסא עליו אנחנו יושבים; זה חשוב, אבל זה רק קצה הקצה של הדרך – הדרך היא להיות במערכת יחסים עם כל מה שחי, עם כל מי שחי איתנו ביחד, ולכן אין מנוס מהתייחסות לאנשים נוספים. יש דימוי, איך שוטפים, כאשר שוטפים כלים: אנחנו יודעים איך לשטוף צלחות, איך לשטוף סירים, איך לשטוף מזלגות, איך לשטוף כפות; [אבל] איך שוטפים מקלות אכילה? הדרך הפשוטה ביותר, היעילה ביותר, הקלה ביותר לשטוף מקלות אכילה (chopsticks) זה לא לשטוף אחד-אחד, [אלא] זה לקחת ערמה של מקלות, שלושים או ארבעים, שמונים וארבע אלף, כמה שנכנס בכפות היד, לקחת ערמה של מקלות ולשפשף אותם זה בזה, לגלגל אותם זה בזה בתוך מים עם סבון; וכך לא רק שאנחנו שוטפים את מקלות האכילה, [אלא] הם מנקים זה את זה – וזו העבודה הפנימית האמיתית בה אנחנו שותפים: אחד מנקה את האחר.

כמה אמירות, כמה ציטוטים אני אוסיף, מתוך דברים ששמעתי מהמורה שאיתו למדתי, תיק נהאט האן [Thich Nhat Hanh] – הוא אמר "מה שאנחנו צריכים זו התעוררות משותפת what we need is collective awakening"; או בצורה ישירה, "enlightenment is not an individual matter הארה אינה עניין אישי-פרטי"; או בנוסח יותר בודהיסטי מסורתי, "הבודהא הבא יהיה סנגהא", ואחר-כך הוא תיקן את זה, "הבודהא הבא הוא סנגהא". הבודהא הוא סנגהא, אין בודהא ללא אנשים ערים – העֵרוּת בתוך כל אדם היא שמרכיבה את האפשרות של התעוררות, זה לא משהו אישי-פרטי.

הרעיון של דרך הארהאט הפשטנית, ששואפת להארה אישית, ניתן להמשיל אותה למי שמטאטא אבק בפינה בה הוא יושב, הבָּלָטַה [מרצפת] עליה הוא חי; [והוא] ממרק את אותה הבלטה, ומטהר את אותה הבלטה מאבק; והוא כל-כך עסוק בטיהור של אותה בלטה, עד כדי כך שהוא לא פנוי לעזור גם לאחרים לטאטא את המקום בו הם יושבים. וזה לא רע, זה פשוט מטופש – מכיון שאנחנו נמצאים במרחב ללא מחיצות, ונושבת רוח פרצים, אז מה התועלת לטאטא את הפינה הקטנה עליה אנחנו יושבים, אם הרוח כל הזמן באה ומפזרת את האבק? אין מקום מחוץ לחיים, ולכן אין משמעות לדבר ולחשוב ולשאוף להארה אישית, אם אנחנו לא פועלים ועוזרים גם לאחרים.

מי שחי, מי ששואף, מי שפועל בדרך הארהאט שואף להיות חופשי, שואף לחופש מסבל; אבל חופש אמיתי אינו הישג רוחני, חופש אמיתי אינו מצב מסוים אליו מגיעים ואותו משיגים אחרי הרבה גלגולים, או [עבור] מי שלוקח את רכבת האקספרס, בגלגול העכשווי; חופש אמיתי אינו מצב מסוים אותו משיגים, אלא הוא חופש פעולה קשובה, בכל מצב בו אנחנו נמצאים – החופש אינו מצוי במצב מסוים, אלא בכל מצב וללא תנאים, באיכות של הפעולה. ולכן החופש [האמיתי] שמבקש הארהאט אינו אלא החופש לעזור לאחרים – חופש פעולה, או פעולה בחמלה, היא ביטוי של אותו חופש שאליו שואף הארהאט; רק בטעות, לפעמים אנחנו לא מבינים.

ונחזור לדבר על דרך הבודהיסאטבא, על הטעות שברעיון של הבודהיסאטבא: הבודהיסאטבא רוצה לעזור לזולת, לעזור לקשישים לחצות את הרחוב, להביא הקלה, אבל העזרה הטובה ביותר מתאפשרת רק כאשר אנחנו-עצמנו חופשיים; וחופש הוא החופש להבין – להבין את עצמנו, להבין אחרים, להבין את החיים; החופש להבין, וכך לפעול בעצמנו ולפעול יחד עם אחרים בפעולה שפויה, פעולה שמתבססת על הממשות. פעולה שאין בה הבנה וחופש היא לא שפויה, היא פעולה של חיים בסרט, חיים באשליה; ולכן, כדי באמת לעזור לאחרים, אין מנוס אלא בעצמנו להיות חופשיים.

יש דרשה לא קצרה, [דרשת היהלום,] שעוסקת ישירות בשאלה "מי הוא או מה הוא בודהיסאטבא אמיתי?" – [משמע,] איך זה באמת לעזור לאחרים? מה צריך לעשות, איך צריך להיות, כדי באמת לעזור לאחרים? והתשובה פשוטה – בודהיסאטבא אמיתי הוא מי שחופשי מרעיונות מוטעים של עצמיות, מי שמבין את ההדדיות של החיים; להיות חופשיים מרעיונות מוטעים של עצמיות, משמע להיות ערים לאור השאלה "היכן ומתי אנחנו מתחילים ומסתיימים?" דיברנו על רעיונות של הפרדה בין חוץ לבין פנים, רעיון שעד כאן זה לא אני, ומכאן והלאה זה כן אני; והדרשה מדברת על כמה רעיונות מוטעים אפשריים – הרעיון של "אני בן-אדם מסוים, נפרד מאנשים אחרים", וניתן לגזור ממנו גם את הרעיון של "אנחנו עם מסוים, נפרדים מעמים אחרים"; רעיון מוטעה נוסף הוא הרעיון של "אנחנו בני-אדם, נפרדים מבעלי חיים וצמחים" – [וכך אנחנו] יכולים לאכול אותם, יכולים ללבוש אותם, יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, בלי לשאת לכאורה בתוצאות המעשים; ורעיון מוטעה נוסף הוא הרעיון של "אנחנו, בעלי חיים וצמחים ובני-אדם, נפרדים מהסביבה בה אנחנו חיים", כאילו שאין השפעה לאיכות הימים ולאיכות האויר על החיים שאנחנו חיים. אלה רעיונות של עצמיות נפרדת במקום – אנחנו דבר מסוים, גדול או קטן, נפרד מדברים אחרים; ורעיון מוטעה נוסף הוא רעיון של "אנחנו" נפרדים בזמן – "יש זמן מסוים בו אנחנו מתחילים, ויש זמן מסוים בו אנחנו מסתיימים וכבר לא קיימים", וגם זה רעיון מוטעה. וכאשר אנחנו חופשיים מרעיונות מוטעים של עצמיות, אז לפעולה שאנחנו פועלים יש איכות אחרת, וכך אנחנו יכולים באמת לעזור לאחרים (אנחנו מדברים על השאיפה של הבודהיסאטבא).

 

*       *       *       *       *       *

ניתן להזכיר שלושה סוגים של עזרה, או שלוש מתנות שאנחנו יכולים לתת לאחרים, או שאנחנו יכולים לקבל. המתנה הראשונה היא המתנה של דברים חומריים, חפצים, רכוש – לתת תרופות לנזקקים, לתת גרביים יבשות למי שהגרביים שלו רטובות. הסוג השני של העזרה הוא המתנה של ידע, מתנה של מיומנות – ללמד אנשים איך לפעול כדי לשפר את הגישה בה הם מתייחסים לדברים, זו המתנה של מיומנות, אמצעים מיומנים: לא לתת לאנשים באופן ישיר גרביים, או לא רק, אלא ללמד אותם לסרוג, ואז הם יוכלו לסרוג הרבה גרביים – איך שהם רוצים, כמה שהם רוצים, מתי שהם רוצים.

ושני הרבדים האלה של העזרה הם נחוצים, הם מועילים, כולנו צריכים אותם; אבל אין די בשיפור התנאים מבחוץ, הרובד הראשון של העזרה, או בשיפור התנאים מבפנים, הרובד השני של העזרה – המתנה הנפלאה ביותר היא הרובד השלישי של הנתינה. זו מתנה, נתינה, שמאפשרת מהפך באיכות החיים; והמתנה הזו היא מתנה של נוכחות, מתנה של הוויה, מתנה של הבנה שלמה – הבנה של עובדות החיים, הבנה של הרעיונות המוטעים שיש לנו לגבי עצמנו; ואותה מתנה מתבטאת כחופש מפחד, זו המתנה הנפלאה ביותר שאנחנו יכולים לתת לאחרים. וזה לא חופש מפחד במקום ללמד אנשים לסרוג, וזה לא חופש מפחד במקום לתת לאנשים גרביים – אלא, בזמן שאנחנו פועלים ועושים את כל הדברים הרגילים, מה שבאמת חשוב, מה שבאמת מהותי, זה שאנחנו-עצמנו נהיה חופשיים מרעיונות מוטעים; ולכן כדי באמת לעזור לאחרים, יש להבין באמת.

ניתן לעזור לאחרים גם ללא חופש, ניתן להביא להקלה – אין תנאים מוקדמים; אבל כאשר אנחנו פועלים בעולם, ואנחנו עדיין לכודים בסיפורים ובתסביכים שלנו-עצמנו, אנחנו לא באמת מבינים את עצמנו וכך לא באמת מבינים אחרים; וכך, קודם כל, יכול להיות שלא נפעל בדרך ההולמת כדי לעזור להם, אפילו אם יש לנו רצון טוב, אבל אין בנו הבנה; אבל יותר מכך – אם אין בנו חופש מפחד, אם אנחנו נצמדים לרעיונות מוטעים של "זה אני" ו"זה שלי", אנחנו לא באמת מסוגלים לראות את האדם האחר; האדם האחר לו אנחנו לכאורה רוצים לעזור, אנחנו לא באמת רואים אותו, כאשר אנחנו לכודים בפחד הראשוני, הפחד הקיומי, שהוא פחד ממוות, שהוא פחד מהלא נודע, שהוא פחד מחוסר הוודאות של החיים, שהוא פחד מהחיים – אם אנחנו פוחדים מהחיים, אנחנו לא באמת יכולים לעזור לאחרים.

אז חופש מפחד הוא מה שמאפשר פעולה שבאמת עוזרת לאחרים, אבל חופש מפחד זה לא החופש לחסל את הפחד, זה לא החופש לסלק את הפחד, לגרש ולטהר את הפחד; כל אלה, לחסל ולסלק ולטהר, הם לא חופש אלא תגובה, ואין חופש במקום של תגובתיות. חופש מפחד הוא החופש להיות ביחד עם הפחד – ואפשר לתאר "להיות" [במילים נוספות:] להתיידד עם הפחד, להכיל את הפחד, לפגוש את הפחד; החופש להיות בשלום יחד עם הפחד, החופש להיות בחמלה יחד עם הפחד, החופש להיות שמחים יחד עם הפחד, החופש לעזור לאחרים יחד עם הפחד – אין צורך להגיע למקום אחר, לחסל ולטהר, כדי לעזור לאחרים. זה החופש האמיתי שמאפשר לנו באמת לעזור: החופש להיות ביחד עם המצוקות שלנו, בלי להיות לכודים בהן; וכך חופש אמיתי הוא חופש פעולה, חופש פעולה קשובה, החופש לעזור לאחרים; לעזור לאחרים, מה? יש כל מיני עזרות, והעזרה הטובה ביותר היא לעזור לאחרים לעזור לאנשים נוספים, לעזור לאנשים נוספים, וכך הלאה; כך העזרה מרבה את עצמה.

 

*       *       *       *       *       *

השאלה שאנחנו מדברים עליה היא "ארהאט או בודהיסאטבא?", והתשובה היא "לא – זו לא השאלה הנכונה"; ודיברנו על השלילה של הרעיון של הארהאט בפשטותו [– כאילו אפשר עבודה פנימית, ללא מעורבות חברתית; ודיברנו על] שלילה של הרעיון של הבודהיסאטבא בפשטותו [– כאילו אפשר באמת לעזור לאחרים, בלי שאנחנו-עצמנו מבינים ובאמת חופשיים.] אבל יש מובן נוסף ל"לא", וזו שלילה של כל תנועה אל עבר אידיאל – "לא" לאידיאל הארהאט, ו"לא" לאידיאל הבודהיסאטבא, וגם "לא" לאידיאל משותף שמאחד ומאגד ומצרף את שתי התכונות של שתי הדרכים האלו; מכיון שכל תנועה אל עבר מטרה של אידיאל היא תנועה לשם, והיא תנועה שמפנה את הגב לכאן, למה שמתרחש כאן ועכשיו.

דיברנו על רעיונות מוטעים של נפרדות – רעיון מוטעה של הפרדה בין חוץ לבין פנים; וללא הבנה של אותו רעיון מוטעה, אנחנו חושבים על עצמנו [כאילו היינו] נפרדים, וכך אנחנו חווים את עצמנו מוגבלים – מוגבלים על-ידי אותה מחשבה של הפרדה, שאנחנו מציירים. אנחנו רואים את עצמנו מוגבלים, ולכן אנחנו חווים את עצמנו חסרים; אנחנו חווים את עצמנו חסרים, ולכן אנחנו משתוקקים – משתוקקים לשם, כי כאן סובלים; ולכן התשוקה לשם, אל עבר אידיאל כזה או אידיאל אחר, היא ביטוי של אותה מחשבה מוטעית של נפרדות. [כל תנועה אל עבר מטרה של אידיאל מתבססת על מחשבה של הפרדה, בין הרצוי לבין המצוי – המצוי כאן ועכשיו, והרצוי אחר-כך ושם;] אז ללא אידיאל של ארהאט, וללא אידיאל של בודהיסאטבא, וללא אידיאל כולל, משולב – גם ארהאט וגם בודהיסאטבא; אבל גם ללא אידיאל חליפי – האידיאל שלא יהיו לנו אידיאלים, המטרה שלא תהיינה לנו מטרות.

אנחנו בני-אדם עם מטרות, וברובד מסוים אנחנו פועלים כדי להגשים את אותן מטרות; אבל החופש שבאמת עוזר לעצמנו ולאחרים, ומאפשר איכות שונה של חיים, הוא החופש לפעול בלי להיות לכודים ברעיונות של מטרה, חופש פעולה. [חופש אמיתי הוא החופש לאהוב את החיים, ללא אפליה וללא תנאים – ואהבה היא פעולה קשובה לחיים; פעולה קשובה, זו מטרה שאינה מטרה – זו פשוט איכות ההוויה בכל מה שאנחנו עושים, זו איכות הפעולה בלב החיים; זו פעולה קשובה שיש בה הבנה חיה שלמה, שיש בה חופש וחמלה, שמחה ואהבה.]

השאלה היא "מהי מטרת האימון הבודהיסטי?", ואחרי כל השלילה, אני אגיד בקצרה מה כן – חופש פעולה, או פעולה קשובה; לא שם אלא כאן, במקום בו אנחנו נמצאים, בכל מה שאנחנו עושים. [בפעולה קשובה יש חופש מרעיונות, משמע הבנה – ללא מחשבה של הפרדה בין חוץ לבין פנים, בין המצוי לבין הרצוי, בין עצמי לבין אחרים; בפעולה קשובה יש הבנה ויש חופש, יש חכמה ויש חמלה, ולכן פעולה קשובה היא הצעד הראשון והאחרון – היא לא רק המטרה אלא היא הדרך כולה. ולכן] לא הייתי מתאר את זה כ"מטרה" ולא כ"אימון", וזה בטח לא "בודהיסטי"; אבל אם אלו המונחים של השאלה, אז [התשובה היא] חופש פעולה קשובה; שזה אומר החופש לעשות את הדבר הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון, עם האדם הנכון, באופן הנכון – אבל נכון ונכון, לא על-פי רעיון, לא על-פי מה שאומרים המומחים, אפילו לא הבודהיסטים; אלא נכון ונכון, בכל רגע מחדש, על-פי קשב לחיים – זה החופש היחידי האפשרי. חופש פעולה קשובה, מכיון שבכל מקרה אנחנו פועלים – אין מקום מחוץ לחיים; אבל מה שמשנה את איכות החיים, זה האם הפעולה קשובה? האם יש בה חופש?

דיברנו על חופש מרעיונות של ארהאט, חופש מרעיונות של בודהיסאטבא; חופש מרעיונות של מי זה הבודהא, חופש מרעיונות של מה זה הדהרמא, חופש מרעיונות של איך זה הסנגהא – חופש מכל הרעיונות, שזה אומר, כמובן, גם חופש מרעיונות של חופש. כאשר אנחנו לכודים ברעיונות, באידיאלים, במטרות, אנחנו לכודים בדילמה, באשליה של שניוּת – אנחנו חושבים שארהאט, או בודהיסאטבא, או בכל שם אחר בו נכנה את המטרה, נמצאים שם – שם, ושם; [ואנחנו חושבים] ששם ושם נפרדים זה מזה, [ולכן אנחנו חושבים שיש ניגוד וסתירה בין שתי הדרכים, ארהאט ובודהיסאטבא;] ולכן מגיעה אותה שאלה מוטעית, שעליה דיברנו בהתחלה, "לשם, או לשם?" – אבל כאשר אנחנו מבינים ש"שם" זו טעות, [אנחנו מבינים ש]כל מה שאנחנו באמת רוצים כבר מצוי כאן, ממש כאן, בדרך בה אנחנו מתייחסים.

ההארה שמבקש הארהאט אינה אלא הוויה ערה – הוויה, משמע עכשיו; העזרה לזולת שמבקש הבודהיסאטבא אינה אלא פעולה קשובה – פעולה, משמע עכשיו; ועכשיו, ועכשיו, אין הפרדה – בין הבודהיסאטבא לבין הארהאט, או לבין כל מטרה אחרת שאנחנו מתארים וחושבים. [ארהאט אמיתי הוא בודהיסאטבא, ובודהיסאטבא אמיתי הוא ארהאט – שניהם ביחד, ללא הפרדה – פשוט להיות ערים ולפעול קשובים, בלב החיים: החופש של הארהאט אינו אלא החופש לעזור לאחרים, החופש לפעול בחמלה; והעזרה שמגיש הבודהיסאטבא אינה אלא כאשר אנחנו-עצמנו מבינים וחופשיים, אנחנו עוזרים גם לאנשים נוספים להבין ולהיות חופשיים – ארהאט ובודהיסאטבא, ללא הפרדה; ולכן חופש פעולה קשובה זו התשובה, זו "מטרת האימון הבודהיסטי" שמגשימה גם את דרך הארהאט וגם את דרך הבודהיסאטבא – הארה וחברה נאורה, עבודה פנימית ומעורבות חברתית, להיות בודהא ולטפח סנגהא – ביחד, ללא הפרדה.]

 

*       *       *       *       *       *

אני אסיים בשיר קצר שכתב תיק נהאט האן, שנקרא inter-relationship [ואפשר למצוא את השיר בספר שנקרא Call Me By My True Names] – אני אקריא באנגלית, ואחר-כך אתרגם לעברית; שיר קצר במילים פשוטות:

You are me and I am you – isn't it obvious that we inter-are?

You cultivate the flower in yourself, so that I will be beautiful;

I transform the garbage in myself, so that you will not have to suffer.

את אני, ואני את – האם זה לא ברור ומובן שאנחנו ביחד?

את מטפחת את הפרח שבך, כך שאני אהיה יפה;

ואני מתמיר את האשפה שבי, כך שאת לא תסבלי.

You are me and I am you, זה הבסיס, זה ההבנה של עובדות החיים – ההבנה שהחיים שלמים, ההבנה של ההדדיות של החיים, היא גם ההבנה של הריקות של כל הדברים; ההבנה הזו היא הבסיס, ובין אם נכנה את ההמשך בתור "הארה" או בתור "מעורבות חברתית", זה הבסיס. וכאשר אנחנו מבינים, אז אותה הבנה מתבטאת בפעולה: You cultivate the flower in yourself – הארה אישית; so that I will be beautiful – חברה אנושית נאורה; ביחד, ללא הפרדה. I transform the garbage in myself – זו עבודה פנימית; so that you will not have to suffer – זו מעורבות חברתית; ביחד, ללא הפרדה.

תודה רבה.