בית קשב‏ > ‏שיחות‏ > ‏

בודהיזם ומערכות יחסים


בודהיזם ומערכות יחסים   /   מאיר זוהר   /   17.06.2011


השיחה התקיימה במסגרת סדרת המפגשים "שבילים רבים – דהרמה אחת", של בודהיזם בישראל;

ואפשר לצפות בוידאו של השיחה ב- http://vimeo.com/25823037

(סוגריים מרובעים [ _______ ] מציינים תוספות לטקסט המקורי של השיחה).

 

בוקר טוב לכולם, אנחנו מדברים הבוקר על "בודהיזם ומערכות יחסים".

אני רוצה בדברים שלי הבוקר להתייחס לשתי שאלות שעולות עבורי מתוך הכותרת הכללית של המפגש הבוקר, היא "בודהיזם ומערכות יחסים". השאלה הראשונה היא מה היחס בין בודהיזם לבין מערכות יחסים – האם יש מקום בכלל בבודהיזם למערכות יחסים, מה היחס? והשאלה השנייה היא – אם יש יחס כזה, כפי שאני אענה בחיוב, אז מהי איכות היחס, מהי הגישה אותה מציעה הדרך הבודהיסטית להתייחס למערכות היחסים השונות שלנו? איך להתייחס למערכות היחסים – מהי מערכת היחסים בינינו, לבין כל אחת ממערכות היחסים הספציפיות, המסוימות?

את ההזמנה למפגש הנוכחי פתחה ציטטה, אמרה מדבריו של הבודהא, שאומרת ש"חיי בעל-הבית הם כמו שביל מאובק, זרוע מכשולים", ועם זה אנחנו אולי יכולים להזדהות; "בעוד שחיי הפרישות הם כמו השמים הפתוחים". האמירה הזו היא בעצם המקור ממנו נובעת השאלה, מה היחס בין בודהיזם למערכות יחסים, מה המקום? מכיון שמשתמע מהאמירה הזו, שחיי בעל-הבית, שהם חיי המשפחה, חיי הפרנסה, הם צפופים, הם עמוסים, ואת זה אנחנו מכירים; אבל משתמע שכדי לבוא במגע עם אותו מרחב של שמים פתוחים שאותו מציע הבודהא, יש לפרוש מחיי בעל-הבית, יש לפרוש ממערכות היחסים, כך משתמע.

אני לא אתייחס בדברים לכך שחיי הפרישות מתוארים [במסורת הבודהיסטית] כחיי נזירות, כי חיי הנזירות הם עולם ושאלה גדולה בפני עצמה. אני מתייחס לדברים עבורנו, כאנשים ונשים שאינם נזירים, אינן נזירות – האם הדרך שמציע הבודהא היא דרך של פרישה ממערכות היחסים, פרישה מהחיים, ושם מצויה אותה אפשרות של שמים פתוחים, אותו מרחב? התשובה האינטואיטיבית, התשובה הפשוטה, התשובה הברורה היא "לא" – לא ולא. זו התשובה שלי, ואני חושב שזו תהיה התשובה של כל מי שמדבר כאן היום בפאנל הזה, ואולי של כל המורים הבודהיסטים האחרים; ויחד עם זאת, יש בלימוד הבודהיסטי, יש במסורת הבודהיסטית, את הקול שמצביע [על] או מציע משהו שונה, והקול הזה מובא בציטטה שהבאתי קודם. אז איך להבין את הדברים ואיך להתייחס אליהם בחיים שלנו ממש, זו השאלה.

יש אמירה נוספת של הבודהא, שיכולה בטעות להביא לחוסר הבנה – האמירה הזו היא ש"חופשי זה לגמרי לבד". בתרבות הפופולארית בישראל מייחסים את זה בטעות למישהו אחר, אבל במקור זו אמירה של הבודהא, שחזר עליה באינספור הזדמנויות, באינספור דרשות – "החופש מצוי בחיים לבד"; וכבר בזמנו של הבודהא היו אנשים ששמעו את הדברים, וחשבו ש"לבד" פירושו להיכנס למערה או לנדוד לפסגות ההרים או למצוא מקום ביערות בלי לדבר עם אף-אחד אחר – וזהו התנאי, זהו ההכרח כדי להגשים את הדרך – לפרוש מכל מערכות היחסים. ולא זו הכוונה, ואם כך אנחנו חושבים זו טעות, והטעות הזו יכולה להביא להשלכות מאוד משמעותיות על כל היחס שלנו למדיטציה ולחיים הרוחניים, חיים של צמיחה.

 

*       *       *       *       *       *

אני אנסה לבסס את התשובה, שהדרך שהבודהא מציע אינה בכיוון של פרישות ממערכות יחסים אלא בדיוק להיפך, קודם כל על-ידי שימוש במונחי היסוד הבודהיסטיים הכי בסיסיים, במונחים הכי יסודיים; ואחר-כך אני אתאר מה יכולות להיות ההשלכות של חוסר ההבנה של אותם מונחי יסוד.

מה שאנחנו מכנים "בודהיזם" זה מונח מערבי, מונח מודרני. המונח המסורתי שמשתמשים בו זה "בודהא-דהרמא", ו"בודהא-דהרמא" זה מונח חסר, זה מונח לא שלם – המונח המלא צריך להיות "בודהא-דהרמא-סנגהא". ו"בודהא" ו"דהרמא" ו"סנגהא", אלה שלושה היבטים, שלושה יסודות של הדרך שמציע הבודהא, והם לא נפרדים אחד מהשני – מי שמנסה [ללמוד ולתרגל] בודהיזם בלי שלושת ההיבטים האלו, טועה ומטעה. השאלה היא מה אנחנו מתכוונים באותם מונחים, "בודהא" ו"דהרמא" ו"סנגהא", ועל-ידי ההבהרה של המובן של אותם המונחים, אני אנסה לענות על [השאלה לגבי] היחס בין בודהיזם באופן כללי, לבין מערכות היחסים.

"בודהא" אפשר להבין במובן מצומצם: אפשר להבין "בודהא" בתור אדם מסוים שחי בהודו לפני הרבה שנים, התעורר לחיים, לימד ומת, כבר לפני הרבה שנים. אבל אפשר להבין "בודהא" גם במובן רחב יותר, עמוק יותר – אפשר להבין "בודהא" כאור בליבם של כולם, אפשר להבין "בודהא" במובן של היכולת והאפשרות של כל אדם, בכל מצב, ללא תנאים, להתעורר לחיים; האפשרות של כל אדם להבין את עצמו ולהבין גם אחרים סביבו, להבין את החיים בהבנה חיה, הבנה שמשחררת אותנו לחופשי כך שנוכל לאהוב – לאהוב את עצמנו, לאהוב אחרים, לאהוב את החיים. האפשרות של כל אדם להתעורר לחיים, להבין ולאהוב – זו המשמעות העמוקה והמלאה והשלמה של המונח "בודהא".

באופן דומה, [גם את] המונח "סנגהא" אפשר להבין במשמעות מצומצמת, ואפשר להבין אותו במשמעות יותר נרחבת. במובן המצומצם, "סנגהא" פירושו מספר של נזירים, ארבעה או חמישה, שמחויבים לאותם כללי התנהגות, מחויבים לאותו אורח חיים; ובמובן קצת יותר רחב, אפשר להבין "סנגהא" כקבוצה או חוג שבועי עליו אנחנו מנויים. אבל המשמעות העמוקה יותר, המשמעות השלמה יותר של המונח "סנגהא", פירושו ההבנה השלמה של ההדדיות של החיים, ההבנה החיה שהחיים שלמים; ההדדיות של החיים, זה מה שמתואר לפעמים במונחים מסורתיים כ"התהוות הדדית", או כ"הוויית גומלין" – "סנגהא" זו ההבנה החיה שכל הדברים משפיעים ומושפעים, כל הדברים תלויים, כל הדברים נובעים זה מזה, כל הדברים קיימים בתוך כל הדברים האחרים – ההבנה הזו, לא כתיאוריה או ידע, אלא כהתנסות ישירה, זו המשמעות של המונח "סנגהא".

משמע, הפירוש האמיתי של "סנגהא" הוא להיות במערכת יחסים – להבין שאנחנו כבר במערכת יחסים, להסכים להיות במערכת יחסים עם כל הדברים; ההבנה שהחיים הם מערכת יחסים, [והיכולת לחיות בהרמוניה עם כל הדברים – בגוף ובנפש, מבחוץ ומבפנים –] זו המשמעות של המונח "סנגהא". ויחד עם ההבנה, היות ומדובר על הבנה חיה, זו גם ההגשמה של אותה הבנה בפעולה – ההגשמה של אותה תובנה, של אותו אור, אותה אפשרות להתעורר לחיים ולהבין ולאהוב; ההגשמה של אותה אפשרות של בודהא בחיי היומיום, בפועל, בלב מערכות היחסים הממשיות שלנו, זו המשמעות של "סנגהא".

והמונח "דהרמא", גם לו יש כמה משמעויות, כמה היבטים: במשמעות אחת, המשמעות המילולית ביותר, הפשוטה ביותר, "דהרמא" זה [כל] דבר [מסוים] – פנומנה, thing, משהו; זה "דהרמא". מכך נובעת משמעות נוספת – "דהרמא" זה המהות של כל דבר, הטבע של כל דבר: הדהרמא של השולחן, הדהרמא של העיר תל-אביב; הדהרמא של כל דבר מסוים זו האיכות המאוד מסוימת, המהות של הדברים. במובן הזה, "דהרמא" זה חוק הטבע, זו הדרך בה מתקיימים הדברים; במונחים בודהיסטים, מדובר על הריקות של כל הדברים, מדובר על ההדדיות של החיים – אלה דוגמאות ליישום של המונח "דהרמא", כאשר אנחנו מסתכלים על העולם. משמעות שלישית למונח "דהרמא", זו דרך החיים שהיא בתואם עם אותה דהרמא של העולם; דרך החיים שמאפשרת לנו לחיות בהרמוניה, לחיות בקשב לדהרמא של כל הדברים האחרים. ומכאן נובעת המשמעות הרביעית, "דהרמא" כדרך הספציפית, המאוד מסוימת, אותה לימד הבודהא.

כך שהדהרמא עוסקת במערכות יחסים – הדהרמא מדברת על הדברים, ומדברת על היחס שלנו לדברים, היחס שלנו לחיים. [הדהרמא היא הלימוד אודות המצב האנושי, מצב האדם בלב העולם, אודות טבע הדברים; ואודות דרך החיים של קשב ויראת-כבוד לחיים, קשב ויראת-כבוד לכל הדברים ולכל מערכות היחסים.] אין דהרמא אמיתית ללא התייחסות למערכות היחסים שבין כל הדברים, ולדרך בה אנחנו מתייחסים לכל אותן מערכות יחסים; [משמע – אין בודהא-דהרמא ללא סנגהא: המהות של הדרך היא לבוא במגע ולהיות במערכת יחסים עמוקה, מלאה ושלמה, עם כל הדברים – פשוט להיות גלויים וקשובים לחיים; באמת לחיות כל רגע וכל מצב בלב החיים, באמת לטבול בלב שלם בים החיים – להיות במערכת יחסים אמיתית עם כל מערכות היחסים שלנו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים סביבנו.]

 

*       *       *       *       *       *

מתוך שני הציטוטים שהבאתי בפתיחת הדברים, ש"חיי בעל-הבית הם כמו שביל מאובק, זרוע מכשולים, בעוד חיי הפרישות הם כמו השמים הפתוחים", וש"חופשי זה לגמרי לבד", משתמע כאילו יש איזושהי מטרה – חופש, או מרחב של שמים פתוחים – מעבר לאבק, מעבר למכשולים של חיי בעל-הבית; כאילו החיים הרגילים שאנחנו חיים, חיי משפחה ופרנסה, [עם כל מערכות היחסים,] מה שמתואר כ"חיי בעל-בית", כאילו הם איזשהו מכשול שצריך להתגבר עליו, או איזושהי תופעת לוואי שצריך להפחית אותה עד כמה שאפשר; ובעצם הדבר האמיתי הוא מעבר לכך, הדבר האמיתי הוא במקום אחר, במצב אחר – זו המשמעות שאנחנו יכולים בטעות להבין מתוך אותן אמירות. ואם אנחנו כך בטעות מבינים, אז אנחנו לא לבד – יש רבים במסורת הבודהיסטית שמבינים כך; הבודהיזם מספיק רחב להציע הכל, גם טעויות, ולכן אנחנו צריכים להיות קשובים באמת בעצמנו, לשמוע את המילים היום, לשמוע את המילים בכל הזדמנות אחרת, ולבדוק עם עצמנו באמת – האם זה מצביע על דרך של פרישות והתנתקות ממערכות היחסים ומהחיים, או האם זה מצביע על דרך של פגישה, של היפתחות אל מערכות היחסים?

באותן ציטטות, באותה גישה מוטעית, משתמע כאילו יש מטרה אליה אנחנו שואפים – ועד שנגיע לשם, יכול להיות שאין לנו ברירה אלא להתייחס גם למערכות היחסים; אבל זה רק בינתיים. על-פי הבנתי זה לא נכון שהדהרמא עוסקת גם במערכות יחסים, בעוד שהמטרה האמיתית שלה היא תנועה אל איזושהי מטרה נפלאה, מעבר למערכות היחסים – בבודהיסטית מכנים את זה נירוואנא, זו האשליה הגדולה ביותר; האשליה שקיים מקום או זמן או מצב מחוץ למערכות היחסים, מחוץ לחיים, אליו שואפים; מקום בו אנחנו לא כועסים ולא משתוקקים, מקום בו אנחנו לא צפופים ומועקים על-ידי אותן מערכות יחסים רגילות.

המחשבה כאילו הדהרמא עוסקת בדברים שהם רוחניים, ויחד עם זאת, גם עוסקת במערכות היחסים הארציות והגשמיות שלנו, על-פי הבנתי זו טעות. הדהרמא עוסקת אך ורק במערכות יחסים; ואם אנחנו עוסקים באותה מטרה נפלאה וקסומה ורחוקה – שמכנים אותה נירוואנא או שנכנה אותה בכל שם אחר; מה שמאפיין אותה זה שהיא מחוץ לחיים, מה שמאפיין אותה זה שהיא פרישות מכל אותם חיים רגילים שאנחנו חיים – אם אנחנו חושבים כך ופועלים כך, הרי זו רק תגובתיות למערכות היחסים הרגילות, זה רק התבטאות של חוסר היכולת שלנו לקבל את אותן מערכות יחסים רגילות בהן אנחנו עוסקים, בהן אנחנו חיים.

כך שהדהרמא עוסקת רק במערכות יחסים, מכיון שהדהרמא עוסקת בחיים – הנקודה הזו פשוטה וברורה; ויחד עם זאת, בכל רגע – בכל רגע של קושי ומצוקה, או בכל דילמה בחיים, באינספור הזדמנויות בתוך המדיטציה הפורמאלית ובלב החיים, באינספור הזדמנויות עולה השאלה הזו – מה הדרך בה אנחנו מתייחסים? מה הדרך בה אנחנו פועלים? מה משתמע – מה האמירות המרומזות, הסמויות, שאנחנו אומרים לעצמנו או שהמורים מהם אנחנו לומדים אומרים לנו? האם יש פה איזושהי הפניית הגב למתרחש כאן ועכשיו, ותנועה אל עבר אידיאל, מטרה, מקום, מצב, מעבר למי שאנחנו – או האם יש פה תנועה של היפתחות אל מי שאנחנו, אל איך שאנחנו? זו השאלה. זו השאלה, בכל רגע מחדש: מה המוטיבציה שמניעה אותנו עכשיו לפעולה – האם זו מוטיבציה של פגישה עם הקיים, משמע פגישה עם החיים, פגישה עם מערכות היחסים? או האם זו מוטיבציה של הפניית הגב, אל מקום וזמן ומצב אחרים – לשם, הלאה מכאן?

ואם אנחנו מחפשים חופש במקום ומצב וזמן אחרים, שאינם כאן ועכשיו; אם אנחנו מחפשים חופש במקום ללא מערכות יחסים, [מעבר למערכות היחסים, מחוץ לחיים,] הרי זו תגובה של אשליה, וכל תגובה ממשיכה את עצמה. אנחנו לא חופשיים בתוך מערכות היחסים שלנו, ולכן אנחנו מדמיינים שקיים חופש במקום שאין בו מערכות יחסים; אבל המחשבה הזו היא תגובה, ולכן אין בה הבנה, ואין בה חופש. ואם אנחנו מחפשים את האמת במקום שאינו מערכות היחסים האמיתיות שלנו – הקטנוניות שלנו, המאוד מסוימות שלנו; אם אנחנו מחפשים את האמת במקום וזמן ומצב אחרים, [שאינם מי שאנחנו, כפי שאנחנו,] שוב זו תגובה של אשליה.

 

*       *       *       *       *       *

ניתן להבהיר את הדברים בדימוי – הדימוי של המים והגלים: המים והגלים אינם נפרדים, הגלים הם התנועה של המים והמים תמיד מתגלים כגלים – גלים גדולים, גלים קטנים; גלים סוערים, גלים שלווים; גלים ערבים, גלים יהודים; גלים גברים, גלים נשים – מכל הווריאציות, גלים – המים תמיד מתגלים כגלים. אבל בדרך הרגילה בה אנחנו חושבים, אנחנו לא מבינים את העובדה הפשוטה הזו, שהמים והגלים הם אותה המהות, הם אותה החיוּת; אנחנו לא מבינים, ולכן בדרך הרגילה בה אנחנו חושבים, אנחנו מזדהים ונצמדים לגל מסוים – גל, זה דבר מסוים, שם וצורה מסוימים. אנחנו מזדהים ונצמדים לגל מסוים, ולכן אנחנו פוחדים שמא הגל הזה יעלם, שמא הגל הזה ישתנה; אנחנו פוחדים ואנחנו בודדים, מכיון שאנחנו חושבים את עצמנו נפרדים מגלים אחרים, ולכן אנחנו סובלים – אלה החיים הרגילים, אלה החיים שלנו כגלים, כאשר אנחנו לא מבינים.

ובעולם הגלים, במימד הגלים, הגלים לא מסופקים, מכיון שהגלים חושבים את עצמם חסרים – זה הסיפור של החתיכה החסרה: אנחנו חושבים שיש דבר מסוים, במקום מסוים, שיעשה אותנו שלמים; שיעשה אותנו חופשיים, אמיתיים, מאושרים – כל אלה הן כותרות, איך אנחנו מדמיינים את אותה חתיכה חסרה; חופש, שמחה, חמלה – אבל בבסיס זו התחושה, זו החוויה שאנחנו חסרים. יש סיפור מאחת הדרשות – דרשת הלוטוס, נדמה לי, אבל אני לא בטוח – סיפור על אדם שרץ ברחובות העיר, צועק בקול רם, "אנא עזרו לי, אנא עזרו לי; אייה ראשי? איבדתי את ראשי!"; וכל האנשים מסתכלים עליו וצוחקים, ואומרים "אבל ראשך על כתפיך, בדיוק איפה שהוא תמיד היה"; והוא אומר, "לא, לא; אייה ראשי? אייה ראשי? אנא עזרו לי למצוא את ראשי!". ואותו סיפור, באימרת זן, יותר קצרה ותמציתית: "אל האש מחפש את האש"; ואותו סיפור, אותו ביטוי, בנוסח עוד יותר תמציתי, הוא לומר "הגלים צמאים" – הגלים צמאים! הגלים לא מסופקים, והגלים מחפשים דבר מסוים, להרוות את צימאונם, מחוץ לעצמם – הם רוצים להיות גלים יותר גדולים או גלים יותר קטנים; [ואז הגלים ממשיכים ומחפשים, מעבר לכל הגלים –] הם מחפשים מים חיים, באיזשהו מקום וזמן ומצב אחרים, מחוץ לעצמם – זו הטעות של הגלים, שלא מבינים.

הגלים חווים את עצמם, את החיים הגליים שלהם, בתור סבל, בתור חוסר סיפוק; ולכן הגלים בטעות חושבים שכדי להיות מסופקים, כדי לבוא במגע עם אותם מים חיים שעליהם שמענו, כך אומרים, יש לצאת מהגליות של החיים – הגלים חושבים שיש להגיע למקום וזמן ומצב בהם אין גלים; כך הגלים מנסים להשטיח את הגליות של החיים, מנסים לייבש את הגליות של החיים. זו אותה תגובה של חוסר הבנה, עליה דיברנו קודם – הניסיון, הרצון, הרעיון לצאת מתוך מערכות היחסים; ואם נצא משם, שם אולי נמצא מים חיים, [כך אנחנו חושבים.] אבל כאשר הגלים כך מנסים להתחמק מהגליות של עצמם, הם מייבשים את עצמם, ולכן הם חיים חיים צחיחים, חיים שאין בהם באמת חיים; הגלים אולי מצליחים באיזשהו אופן לרסן את הגליות של עצמם, לשלוט על הגליות של עצמם, אבל הגלים כך לא יכולים לבוא במגע עם מים חיים.

הדבר היחידי שיכול באמת להרוות את הצמא של הגלים, הדבר היחידי שהוא באמת התשובה, [זו] אותה אפשרות של מרחב חופשי של שמים פתוחים, שאותה מציע ועליה מצביע הבודהא; [זו] ההבנה של טבע המים של כל הגלים, ההבנה של טבע המים בלב הגלים – לא ניתן להבין את טבע המים במקום בו אין גלים, לא ניתן להבין את החיוּת של כל הדברים במקום שאין בו חיים, משמע מחוץ למערכות היחסים. רק כאשר אנחנו במגע אמיתי ומלא עם כל מערכת יחסים שלנו, זה אומר קודם כל מערכות היחסים בינינו לבין עצמנו – עם הרגשות שבנו, עם האמונות שלנו, עם הדעות, עם הרעיונות, עם המסקנות; ואז גם מערכות היחסים עם הרכוש שלנו – הרכוש החומרי, הרכוש הרגשי, הרכוש שהוא בת-הזוג שלי, והילדים שלי, והמשפחה שלי, והעם שלי – איך אנחנו מתייחסים לכל הרכוש, לכל מערכות היחסים שלנו, זו איכות החיים: בלב של אותן מערכות יחסים רגילות מצויה האפשרות של מים חיים.

 

*       *       *       *       *       *

כך שכאשר אנחנו לומדים ושומעים ישירות דברים של הבודהא, או דברים של מורים בודהיסטים אחרים, יש להיות מאוד קשובים, מכיון שבקלות אנחנו טועים, בקלות אנחנו לא מבינים – לדוגמא, האמירה ש"חופשי זה לגמרי לבד": קל מאוד להבין אותה, שכאילו כדי להיות חופשיים יש להתבודד, יש להתנתק, יש להתרחק, וכך הלאה; אבל זו טעות. הכוונה האמיתית היא מאוד פשוטה: "לבד", משמע לא להיות לכודים על-ידי עדר השדים והרוחות איתם אנחנו בדרך-כלל מתגודדים; השדים של העתיד, ורוחות הרפאים של העבר – להיות לבד, משמע לא להיות לכודים על-ידי המפלצות של סערות הרגשות בהווה. לא להיות לכודים על-ידי המטען שאנחנו נושאים, לא להיות לכודים על-ידי העדר שהוא כל מערכות היחסים שלנו – לא להישען ולא להיצמד; ויחד עם זאת, להיות בלב של אותן מערכות יחסים. יש דרשה של הבודהא שנקראת "הדרשה על הדרך הטובה יותר לחיות לבד", וזו הבהרה מהי הכוונה ב"לחיות לבד"; והתיאור הוא מאוד פשוט: לא להיות לכודים על-ידי העבר, על-ידי ההווה, על-ידי העתיד; לא להיות לכודים על-ידי גוף, לא להיות לכודים על-ידי נפש – אלא להיות כאן ועכשיו נוכחים-מודעים, להיות כאן ועכשיו קשובים לחיים – זו התשובה.

כך שהדרך שמציע הבודהא – הבודהא-דהרמא-סנגהא – זו דרך שפונה ישירות אל מי ואיך שאנחנו; משמע, להיות בודהא זה להיות באמת בן-אדם. אותה טעות שדיברנו עליה קודם, הטעות של נירוואנא, חושבת שלהיות בודהא זה להיות על-אדם, וזה לא נכון – להיות בודהא זה להיות לגמרי בן-אדם; להסכים באמת להיות הבן-אדם שאנחנו, בדיוק מי שאנחנו – ויש בודהא שמן ויש בודהא רזה, יש בודהא הודי ויש בודהא פרסי, ויש בודהא ישראלי;

יש בודהא גבר ויש בודהא אישה, יש בודהא יפה ויש בודהא מכוער, יש בודהא כועס ויש בודהא מקנא – בודהא, זו האיכות בה אנחנו מתייחסים ל"בן-אדםִ-יוּת" [אנושיות] שבנו, ולכן להיות בודהא זה להיות באמת בן-אדם; ולהיות באמת בן-אדם, זה ללא בחירה, מפני שאנחנו כבר – השאלה היחידה היא, האם אנחנו מבינים? האם אנחנו קשובים למי ואיך שאנחנו עכשיו? להסכים להיות מי שאנחנו כבר, זה אבסורד – הרי איך לא נסכים להיות מי שאנחנו כבר? ועדיין, כל החיים ואינספור דורות אנחנו לא מסכימים להיות מי שאנחנו.

להיות קשובים למי שאנחנו, לכבד את מי שאנחנו – [זו] יראת-כבוד לחיים; ובתור כותרת זה דבר נפלא, אבל היישום הממשי של יראת-כבוד לחיים זה באמת לכבד את מי ואיך שאנחנו, ובאמת לכבד אחרים שחיים איתנו, הם מערכות היחסים. משמע, לא לנסות לאלץ אותם להיות איך שאנחנו חושבים או רוצים, אלא באמת לכבד את הדברים כהווייתם – להיות קשובים לרצון של החיים, זה היישום הממשי של אותה תובנה, שהבודהא-דהרמא-סנגהא עוסקת במערכות יחסים, מכיון שהיא עוסקת בחיים. כך שהבוֹדהיות שהבודהיסטים מחפשים, הבודהיות אינה אלא הגישה לאנושיות שאנחנו, [הגישה לכל מערכות היחסים;] וזה שוב בודהא-דהרמא-סנגהא ללא הפרדה: בודהיות, זה הבודהא; האנושיות שבנו, זה הסנגהא; והדהרמא היא הגישה – הגישה בה אנחנו מתייחסים לאנושיות שלנו, היא כל מה שאנחנו באמת רוצים, כל מה שאנחנו באמת מבקשים.

כך שהצעד הראשון הוא לא להתכחש למי שאנחנו, להסכים להיות מי שאנחנו, וזה כל מערכת יחסים מסוימת – הורים-ילדים, מורים-תלמידים, בני-זוג, חברים; כל מערכת יחסים מסוימת, להסכים להיות, לא להתכחש ל[סיפור של הזהות העצמית –] לקבל אותה, להיות שלמים איתה במלואה. ורק כאשר כך אנחנו לא מתכחשים לכל מערכות היחסים המסוימות שבנו, אז אנחנו יכולים להבין שאנחנו הרבה יותר נרחבים ממה שחשבנו, שאנחנו הרבה פחות מוגבלים ומצומצמים ממה שחשבנו; רק כאשר אנחנו מסכימים להיות מערכות היחסים שאיתן בדרך-כלל אנחנו עוסקים, אז [אנחנו לא לכודים בסיפור של הזהות העצמית, וכך] אנחנו מגלים שאנחנו במערכת יחסים עם החיים, שאנחנו במערכת יחסים הרבה יותר גדולה ממה שחשבנו.

ובמונחים של [הדימוי של] המים והגלים, אותו הבאנו קודם – רק כאשר אנחנו באמת מסכימים להיות גל אחד מסוים, ורק כאשר אנחנו מבינים את מערכת היחסים שבין הגל הזה לבין הגל שמימינו ולגל שמשמאלו ולגל שמאחוריו ולגל שמלפניו, אז דרך ההבנה הזו, דרך חוסר ההתכחשות הזה, אנחנו יכולים להיפתח לעובדה שאנחנו כל הגלים; אנחנו יכולים לראות את עצמנו בכל הגלים, גם בגלים הרחוקים ביותר בקצה האולם, בקצה העולם – לכאורה אין יחס, אבל אנחנו מתייחסים, החיים הם מערכת יחסים. וכאשר אנחנו יכולים באמת להבין שאנחנו במערכת יחסים עם כל הגלים, אז אנחנו גם מבינים שאנחנו מים חיים, מבינים את המימיוּת של כל הגלים, כאשר אנחנו לא לכודים על-ידי המחשבה במונחים של גלים קבועים ונפרדים לכאורה.

כך שהחופש שמציע הבודהא, המרחב החופשי הפתוח, הוא היכולת שלא להיות לכודים בסיפור שלנו, לא להיות מוגבלים על-ידי התנאים המסוימים בהם אנחנו חיים; והיכולת שלא להיות לכודים ולא להיות מוגבלים מצויה, באופן מפתיע אולי, בדיוק בכך שאנחנו לא מתכחשים. ברגע שאנחנו באמת מסכימים להיות כאן ועכשיו, [יחד עם כל מערכות היחסים,] אנחנו חופשיים ללא תנאים; בכל מקום ובכל מצב, ברגע שאנחנו נפתחים לתנאים המאוד מסוימים, כבר אנחנו חופשיים, ללא תנאים – זו המהות, זו הדרך שמציעה הדהרמא להתייחס לכל מערכת יחסים.