בית קשב‏ > ‏שיחות‏ > ‏

אני, עצמי ושלי בתפישה הבודהיסטית


אני, עצמי ושלי בתפישה הבודהיסטית   /   מאיר זוהר   /   15.06.2012


על-פי שיחה שהתקיימה במסגרת סדרת המפגשים "שבילים רבים – דהרמה אחת", של בודהיזם בישראל;

ואפשר לצפות בוידאו של השיחה ב- http://vimeo.com/68933964

(סוגריים מרובעים [ _______ ] מציינים את התוספות העיקריות לטקסט המקורי של השיחה).

 

בוקר טוב לכולם – נושא המפגש הבוקר הוא "אני, עצמי ושלי בתפישה הבודהיסטית".

השאלה היא האם יש "אני" או אין "אני" – "אני או אין-אני?" זו השאלה, זה הנושא בו אנחנו דנים; והתשובה היא שזה באמת פשוט, אבל הרבה פעמים זה לא קל. זה באמת פשוט אבל זה לא קל, ואנחנו מסתבכים במקום הזה בו לא קל – הדברים פשוטים אבל אנחנו מסובכים; ולכן יש לגשת לדברים בגישה גלויה ופשוטה, גישה פנויה וקשובה. אנחנו מסתבכים בקשיים, מסתבכים באופן בו אנחנו מתייחסים לקשיים של החיים – ועדיין כל השאלות הגדולות האלו, העיוניות והמופשטות לכאורה, הן שאלות מאוד פשוטות שיכולות להיות מעוגנות בחיי היומיום שלנו; ואני אנסה ברגעים הבאים לחבר את השאלות הגדולות האלו אל החיים שאנחנו בפועל חיים, אל האופן בו אנחנו מתייחסים לחיי היומיום, בכל מצב בו אנחנו נמצאים.

 

*       *       *       *       *       *

יש היבט של הלימוד הבודהיסטי שנקרא "חותם הדהרמא" (Dharma Mudra). זהו תיאור של מספר היבטים מובהקים של החיים, מספר מאפיינים מובהקים של כל הדברים; ואפשר לתאר את זה גם כ"עובדות החיים" – זו הצבעה על העובדות הפשוטות של החיים, זו הצבעה על היבטים מאוד מהותיים של הלימוד ושל הדרך. אחד ההיבטים האלו הוא אנאטמאן (Anatman), שמתרגמים אותו כ"חוסר עצמיות", או "אין-אני" – זה הנושא עליו אנחנו מדברים היום; וכאשר מדברים על אנאטמאן, הרבה פעמים זה נשמע מרוחק, נשגב ונעלה, משהו שנגיע אליו כאשר נהיה בודהא, מצב אידיאלי – דבר שקיים אי-שם, ולכאורה אינו זמין ונגיש עבור בני-אדם שחיים בלב המצב האנושי; ולכן, כדי לעשות את הדברים יותר פשוטים, ניתן לתאר היבט נוסף של אותם מאפיינים של עובדות החיים, הוא אניטייה (Anitya) – זו הצבעה על הארעיות של החיים, זו העובדה שהדברים משתנים.

הדברים משתנים, משמע – אנחנו טובלים בים של חיים; ים של חיים מבחוץ, וים של חיים מבפנים – וזו אותה החיוּת, אלה אותם החיים, מבחוץ ומבפנים – זו הנשימה של החיים. אנחנו קולטים את החיים באמצעות העיניים והאוזניים וחושים נוספים, ואנחנו מרגישים בפעימת הלב ובזרימת הדם בעורקים, בתחושות ובפעילות של המחשבות; וזו אותה החיוּת בתוכנו, וזה אותם החיים מסביבנו – זהו ים החיים בו אנחנו טובלים. את אותו ים של חיים, אפשר לדבר עליו ולתאר אותו בשני מימדים – מימד המקום ומימד הזמן: במימד הזמן אנחנו אומרים שהדברים משתנים – אין דבר שנשאר קבוע, אין דבר שהוא אותו הדבר, אפילו לרגע אחד – פשוט, אין דבר; ובמימד המקום אנחנו שוב מצביעים על אותה עובדה – אין דבר: אין דבר נפרד מדברים אחרים, משמע – החיים שלמים.

אין דבר קבוע ונפרד, אז מה יש? יש דברים שמופיעים וחולפים, ולכל דבר יש שם וצורה – יש דברים שאנחנו קולטים באמצעות קלט החושים, זו הצורה, ויש דברים שאנחנו קולטים באמצעות המחשבות והרגשות, זה השם של הדברים; יש שם וצורה שמופיעים וחולפים, ועדיין אלה הם אותם החיים – הם רק מתבטאים ומתגלים בצורות שונות ובשמות מגוונים. שם וצורה הם מופעים מתחלפים, שמתגלים ונעלמים – שם וצורה הם גלים על-פני ים החיים; ועדיין אלה הם אותם החיים, זו אותה החיוּת, זה מופע קסמים – רגע זה כאן, וכבר זה שם; רגע זה קיים, וכבר זה נעלם. זה משחק מחבואים, זה נשף, פסטיבל מסכות – אנחנו מתחפשים בצורות ובשמות שונים; אנחנו מתחפשים לדברים שמופיעים וחולפים, נעלמים ופתאום מתגלים – ועדיין זו אותה החיוּת, אלה אותם החיים.

כל הדברים הם גלים על-פני ים החיים, ובים הזה אין אי שהוא "אני" – "אני" הוא אשליה, זה תעתוע, זו טעות; אין אי, אין יבשה, אין חוף בו אנחנו יכולים לעגון, אין דבר מוצק וממשי אותו אנחנו יכולים לתפוס ובו להיאחז – אין אי שהוא "אני". לפעמים שואלים שאלה מדיטטיבית עמוקה – "מי אני?", והתשובה פשוטה; אנחנו שואלים "מי אני?", והתשובה היא "לא! – זו לא השאלה הנכונה". אנחנו שואלים "מי אני?", והתשובה היא "לא – אני לא מי, אני לא מה – אני איך; אני שטף של שם וצורה שמופיעים וחולפים, נעלמים ומתגלים – רצף של השתנות והשפעה הדדית, ואין מי או מה, אין דבר מסוים באותו ים של חיים.

כך אנחנו טובלים בים החיים, אבל אנחנו מתקשים – הרי כבר אמרנו, הדברים פשוטים אבל הם לא קלים; אנחנו מתקשים לטבול גלויות, לפגוש גלויות את החיים. מכיון שאנחנו מתקשים, אנחנו מדמיינים לעצמנו איזושהי יבשה או מזח – חוף בו אנחנו יכולים לעגון ולהקים בית ויישוב, כפר או עיר; ולרגע אותו חוף, אותו אי שאנחנו מדמיינים, מביא להקלה; אבל כבר הרגע חולף, ואז אנחנו מגלים להפתעתנו שגם שם באותו האי אנחנו סובלים. גם שם באותו האי אנחנו לא מסופקים – אנחנו רוצים ורוצים, ועדיין אנחנו לא מרוצים; אנחנו מסוכסכים עם האיים של השכנים ואנחנו רוצים לשלוט על איים נוספים, אנחנו רוצים לבנות חומות יותר מוצלחות, שיחסמו את הגלים של ים החיים – גם באי של "אני" אנחנו לא מרוצים; ולכן אנחנו מדמיינים חוף אחר, שנמצא אי-שם מעבר לים, זהו החוף שמנגד – אנחנו חושבים ששם נהיה מאושרים. אם כך, החוף שמנגד הוא אשליה, דמיון של מחשבה; אבל ממש באותו האופן גם החוף המקומי הוא אשליה – אין חוף ואין אי ואין דבר שהוא "אני" – אין דבר, מלבד ים החיים בו אנחנו טובלים.

אנחנו טובלים בים של חיים, ובים החיים יש גלים; והחופש עליו אנחנו מדברים, החופש מהאשליה של "אני", החופש שהוא "אין-אני", זו ההבנה של טבע המים של כל הגלים, ההבנה של הגליות של החיים. רק פגישה גלויה עם אותה עובדה של החיים – רק הבנה חיה, הבנה ישירה של עובדות החיים – רק היא תשחרר אותנו לחופשי מאותה אשליה של "אני", מאותה תפיסה מוטעית של המציאות; ולכן יש להבין את האשליות הרגילות, להבין את התפיסות המוטעות, להבין את כל הרעיונות והתסביכים וההרגלים; יש להבין את אורח החיים הרגילים – וזה החופש שאנחנו מבקשים, מה שאנחנו באמת רוצים, זה החופש היחידי האפשרי, זה החופש שהוא "אין-אני". "אין-אני" זו הבנה של התפיסה המוטעית הרגילה – זו גישה קשובה, שיש בה הבנה של "אני".

הדברים באמת פשוטים – אלה הן עובדות החיים: החיים שלמים, הדברים משפיעים ומושפעים, אנחנו מקבלים ומוסרים – כל דבר מורכב מכל הדברים האחרים; אין דבר שקיים כשלעצמו, בנפרד מכל שאר הדברים – וחוסר היכולת להבין את החיים, זה "אני"; אין "אני" שלא מבין – "אני" זה חוסר ההבנה של הדברים, חוסר ההבנה של ההדדיות של החיים ושל הריקות של כל הדברים. "אני" זו גישה של חוסר הבנה, גישה בה אנחנו לא מתייחסים לדברים כהווייתם, בה אנחנו לא קשובים לדברים על-פי טבעם, לא באמת פוגשים את החיים – ו"אין-אני" זה פשוט ההבנה של חוסר העצמיות של הדברים, ההבנה של אותו חוסר הבנה; משמע, "אין-אני" זו הגישה הקשובה לאותו מצב רגיל בו אנחנו חיים.

אם כך, "אין-אני" זה לא דבר מסוים, שנוגד או סותר או שולל את "אני" – "אין-אני" זה לא מושג או רעיון, זה לא אידיאל ובטח שזה לא לימוד עיוני – "אין-אני" זה משהו מאוד ממשי; "אין-אני", משמע פעולה – זו פעולה עכשווית, זו פעולה ממשית קשובה – זה האופן בו אנחנו עכשיו מתייחסים למקום ולמצב בהם אנחנו נמצאים, זו איכות של עשייה קשובה בלב החיים. "אין-אני" זו לא מטרה רחוקה, וזו לא תוצאה של התפתחות הדרגתית – עוד גלגול ועוד גלגול, ומתישהו נגיע אל המצב המושלם; "אין-אני" זה לא איזה הישג רוחני, אלא זו פעולה ממש ברגע הזה. אנחנו עדיין מי ואיך שאנחנו, עם אותם התסביכים ועם אותן ההתניות, ועדיין אפשר להתייחס באופן שונה לאותו המצב – אפשר להתייחס באופן שאינו תגובתי; יש אפשרות של פעולה קשובה, פעולה שיש בה חופש וחמלה – וההתייחסות השונה הזו, הפעולה הזו היא "אין-אני".

 

*       *       *       *       *       *

["אין-אני", משמע הבנה קשובה של החיים כהווייתם, ממש ברגע הזה; ולכן יש לדבר כך שהלימוד אודות "אין-אני" לא יהיה מרוחק ועיוני, אלא שיתייחס לחיים כאן ועכשיו, מפני שרק כאן ועכשיו יש חיים – יש לדבר כך שהלימוד אודות "אין-אני" יתייחס לאופן בו אנחנו נושמים והולכים ופוגשים את כל הדברים, בלב החיים.] אם כך, בואו נדבר מעט ונתבונן בעצמנו כפי שאנחנו, במצב הרגיל בו אנחנו חיים – לא המילים היפות שנאמרו קודם, "אנחנו טובלים בים של חיים ...", אלא בפועל – איך אנחנו עכשיו מתייחסים, אנחנו-עצמנו וכמעט כל מי שאנחנו מכירים, איך אנחנו בדרך-כלל חיים.

בדרך החיים הרגילה, באופן הרגיל בו אנחנו חושבים, אנחנו מתייחסים ומתנהגים כאילו איפשהו בעומק הלב בפנים, כאילו איפשהו במרכז קיימת איזושהי ליבה עצמית מוצקה; כאילו יש איזשהו דבר שהוא ישות עצמית, ואת הדבר הזה אנחנו מכנים "אני". זה לא באמת כך, ותיארנו לפני רגע את ים החיים – זה לא כך, אין "אני", אבל כך אנחנו חושבים. אנחנו כפי שאנחנו, אנחנו חושבים ש"אני" זה מרכז החיים – כאילו יש מרכז מאוד ברור ומוחשי, כך אנחנו חושבים: "אני" המרכז, ומהמרכז הזה אנחנו מתגוננים ותוקפים, מהמרכז של "אני" אנחנו בוחרים ורוצים, ומהמרכז הזה אנחנו רוכשים וצוברים – אנחנו צוברים רכוש וצוברים חוויות וצוברים קארמא טובה או פחות טובה, זה הרכוש של "אני"; יש מרכז – זהו קודש הקודשים, עליו אנחנו מגוננים וממנו אנחנו תוקפים, זו הזהות העצמית של "אני".

[אנחנו כפי שאנחנו, אנחנו אנשים חושבים: אנחנו קולטים רשמים באמצעות קלט החושים, ואנחנו מעבדים את הרשמים באמצעות הפעילות של המחשבה. גם רשמי החושים וגם הפעילות של המחשבה נקלטים ומצטברים בזיכרון – אנחנו זוכרים וצוברים חוויות; כאלה אנחנו – אנשים זוכרים, אנשים צוברים. אנחנו זוכרים חוויות של קלט החושים וגם של המחשבות, אנחנו צוברים חוויות שנתפסות בהתבסס על המרכז של "אני", כך פועלת המחשבה; ואנחנו מסדרים את רצף הזיכרונות לסיפור, הוא הדרמה של החיים, זה הסיפור שבמרכזו הזהות העצמית של "אני".]

"אני" זה רעיון של המשכיות עצמית – "אני" סיפור שממשיך אל העולם הבא, אל המחר, אל החיים העתידיים; והסיפור הזה מתבסס על ונובע מהחיים הקודמים. "אני" זה הסיפור – מי הייתי ומי אהיה, מה עשיתי ומה אעשה, הסיפור הזה הוא "אני"; יש איזשהו חוט עליו שזורים החרוזים של הסיפור, חוט אשלייתי שיוצר רצף של המשכיות בין חוויה לחוויה, בין אירוע לאירוע – החוט הזה הוא "אני". "אני" הסיפור, ו"אני" גם הרקע – "אני" העלילה ו"אני" גם תפיסת העולם, "אני" השקפת החיים – "אני" מסגרת ודאית ובטוחה לכאורה, מסגרת מוצקה וידועה לכאורה, מסגרת של זהות, מסגרת של שייכות; "אני" רעיון של המשכיות עצמית, "אני" הסבר שמפרש ומעניק משמעות לחיים.

"אני" סיפור, "אני" פשר, "אני" הסבר, "אני" מסגרת – זו הדרך הרגילה בה אנחנו מתייחסים, זה תיאור של עצמנו כפי שאנחנו כרגיל תופסים – "אני", משמע הדימוי העצמי; והמילה "אני", המונח "אני", זה לא איזשהו דבר מסוים ממשי, אלא זו הכותרת של כל אותו הסיפור, זו הכותרת של כל אותה הגישה הרגילה. באופן החיים הרגילים, אנחנו יוצרים אלים – אל אחד ויחיד ומיוחד, או אלים מרובים – אנחנו יוצרים אלים בצלמנו ובדמותנו; אנחנו יוצרים אלים בצלם ובדמות של "אני", ולכן "אני", משמע עבודת אלילים; והדבר היחידי שאינו עבודת אלילים זה קשב לחיים – קשב לחיים כפי שהם עכשיו, קשב לאופן הרגיל בו אנחנו תופסים את הדברים ומתנהגים – קשב לחיים כהווייתם, לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים, כבר מכירים ויודעים – קשב לחיים, זה "אין-אני".

אם כך, בדרך החיים הרגילה, באורח החיים הרגילים, לכאורה יש "אני"; והאתגר הגדול שהציב הבודהא לפני 2,600 שנים הוא מהפך בגישה הרגילה, היא התפיסה של "אני" – זה מהפך שבכל רגע מחדש הוא מהפך, מפני שלעולם הוא לא יכול להתקבע ולהצטבר. את המהפך הזה, את האתגר הזה, אפשר לנסח בצורה של סימן שאלה – זו הטלת ספק בכל אותו אופן מחשבה רגיל; האתגר הזה, המהפך הזה, זו השאלה "האומנם?!" – משמע, האומנם כך הם הדברים? האומנם קיים אותו מרכז עצמי, אותה מסגרת מוצקה, כפי שתיארנו עד כאן – האומנם זה באמת כך?

"אין-אני" זה מהפך בגישה לסיפור של "אני". "אין-אני", זו לא אמירה שהסיפור הזה שאנחנו מספרים הוא לא נכון, ולכן יש להחליף אותו בסיפור אחר, סיפור חליפי – סיפור משופר, סיפור בודהיסטי, סיפור רוחני – כך לפעמים אנחנו טוענים וטועים; "אין-אני", זה לא סיפור שמחליף את הסיפורים הקודמים, מפני שבלב של כל סיפור נמצא המספר, הוא "אני". "אין-אני", זו הטלת ספק בסיפור של "אני", זו ההבנה שהסיפור של "אני" הוא רק סיפור, זו השאלה "האומנם זה כך?!" – ולכן יש להישאר רגע יחד עם השאלה הפתוחה, ללא תשובה; "האומנם זה באמת כך?" – בואו נחקור, בואו נתבונן, בואו נראה ישירות ונגלה איך אנחנו בפועל מתנהגים, איך עכשיו בפועל מתרחשים החיים. התשובה האמיתית היא התייחסות קשובה לאור השאלה – וזה לא הרעיונות והאמונות והמסקנות והדעות הקדומות, זה לאו דווקא מה שלימדו אותנו בבית הספר או מה שלמדנו מהמורים הבודהיסטיים הנעלים, המומחים הרוחניים; ולכן יש להתבונן ישירות בעצמנו כדי לגלות ולראות איך עכשיו ובכל רגע מחדש, איך זה עכשיו להיות באמת בחיים.

"אין-אני", זה לא אומר שאין "אני", אלא זה אומר שיש אפשרות להבין את "אני" – יש אפשרות שלא להיות לכודים באותו רעיון מוטעה של "אני" –  יש אפשרות של התייחסות לסיפור של "אני" באופן שאינו נורמלי, רגיל ושגרתי; אבל זה לא אומר שאין "אני". כבר שאלנו בהתחלה "האם יש או אין "אני"?", והתשובה ברורה: כמובן שיש "אני"! – אם לא היה "אני", לא היינו סובלים; אם לא היה "אני", לא היינו משתוקקים ונלחמים, לא היינו פוגעים ונפגעים – יש "אני", כמובן; אבל יש "אני" רק בדרך הרגילה בה אנחנו חושבים – אין "אני" כדבר מסוים ממשי, אין "אני" כאובייקט או כסובייקט, אין "אני" כישות נפרדת וקבועה לכאורה. לכן, "יש או אין "אני"?" זו לא השאלה הנכונה – ברגע ששאלנו "יש או אין "אני"?" כבר נפלנו למלכודת, כבר נלכדנו בפח; מכיון שאת השאלה "יש או אין?" אפשר לשאול רק לגבי דבר מסוים שקיים, "האם הוא ישנו או איננו?" – אפשר לשאול "יש או אין?" רק לגבי אובייקט, שנמצא או לא נמצא כאן.

יש "אני", אבל זו אשליה; יש "אני" כאשליה, האשליה הזו קיימת, אבל אין לה בסיס במציאות – זו תפיסה מוטעית, זה תעתוע, זה חוסר הבנה כל העניין הזה של "אני" ... [ואפשר להבין את חוסר ההבנה, אפשר להיות ערים באופן ישיר ל"אני", הדברים באמת פשוטים; אבל יחד עם זאת, "אני" זו אשליה, וכך יכולה להופיע השאלה – "איך אפשר להיות ערים לאשליה? איך אפשר להיות ערים לדבר שאינו קיים, דבר שאינו דבר מסוים?". זו שאלה פשוטה, והנה התשובה: "אני" זו אשליה, אבל האשליה הזו קיימת – יש אשליה; ולכן, להיות ערים באופן ישיר ל"אני", זה לא אומר שאנחנו ערים לדבר שאינו קיים, אלא זה אומר שאנחנו ערים לאשליה כאשליה, אנחנו ערים למחשבה כמחשבה; וכך אנחנו חופשיים מהאשליה של המחשבה – אנחנו חופשיים מאשליית הנפרדות של הדברים, חופשיים מאשליית הרצון בשליטה על התנאים של החיים.]

"אני", משמע אשליה של מחשבה: "אני חושב, משמע "אני" קיים" – ה"אני" קיים רק באופן הרגיל בו אנחנו חושבים; אני חושב, משמע "אני" חושב את עצמי – ה"עצמי" קיים רק באופן הרגיל בו אנחנו חושבים, על עצמנו ואת עצמנו – "אני" זו מחשבה של חשיבות עצמית, שעוסקת בעצמה וסובבת סביב עצמה ... והאופן בו אנחנו חושבים על עצמנו הוא האופן בו אנחנו חושבים גם על אחרים, האופן בו אנחנו חושבים על כל הדברים – זו השקפת העולם, זו תפיסת החיים של "אני". לפעמים מכנים את אותה אשליה של "אני" כ"הכרה" או "תודעה", מילים בודהיסטיות ופסיכולוגיות שכאלו; אבל למעשה, כאשר אנחנו קשובים לעצמנו כפי שאנחנו – גוף ונפש, שם וצורה, מופיעים וחולפים – אנחנו מגלים ורואים שזו רק מחשבה.

"אני" זו מחשבה שמתבטאת ומתגלה גם בפעילות של הגוף, ברגש ובהתנהגות; זו פעילות מנטלית, פעילות עצמית שקיימת בגוף, ומתרחשת בקופסה הזו של הראש, היא בלוטת המחשבות. בלוטת המחשבות הזו חושבת את עצמה – שוב ושוב היא חוזרת על עצמה; חושבת את עצמה, משמע – היא מצביעה על כל חוויה, על כל אירוע בזיכרון, וטוענת "זה חשוב – מפני שזה שלי, זה אני"; חושבת את עצמה, משמע – היא ממציאה את עקרון הרצף שמצרף את כל החוויות לסיפור המשכי, סיפור בו "אני" שוב ושוב מתעסק בעצמי וברכוש שלי.

כך אנחנו כרגיל חושבים – זה "אני", וכל הדברים מתייחסים אלי וסובבים סביבי; אבל אין בסיס ממשי לאותה מחשבה: אני בן-אדם כמו כולם, ויש כאן עוד בני-אדם, ואין בסיס למחשבה שאחד יותר חשוב מאחרים, [שהצרכים והרצונות והרעיונות והאמונות והרגשות של אחד יותר תקפים ומשמעותיים מהצרכים והרצונות והרעיונות והאמונות והרגשות של אחרים. כל מה שקורה לנו חשוב, ומה שקורה לאחרים חשוב פחות, כך אנחנו חושבים; וכל מה שאנחנו תופסים וחווים תמיד במרכז, אנחנו תמיד שמים דגש מיוחד על עצמנו, תמיד הצרכים והרצונות שלנו חשובים יותר מצרכים ורצונות של אחרים – זו החשיבות העצמית וההעדפה העצמית של "אני".] "אני" מחשבה שחושבת את עצמה – זו הצבעה על החשיבות העצמית של "אני"; ו"אין-אני" זה חופש מאותה חשיבות עצמית – זו ההבנה שהחשיבות העצמית הזו קיימת רק בפעילות של המחשבה, ואין לה בסיס מציאותי.

 

*       *       *       *       *       *

["אני חושב, משמע "אני" קיים" – "אני" מחשבה שחושבת את עצמה, מחשבה ששוב ושוב מגיבה לעצמה ועוסקת בעצמה, וכך ממשיכה את עצמה – זו הפעילות של המחשבה של "אני"; ואיך מתגלגלת המחשבה של "אני"? מהיכן היא מופיעה, ואיך היא ממשיכה את עצמה? ... מי ומה "אני"? איך "אני"? – זו השאלה, והתשובה באמת פשוטה:

רק לעיתים נדירות אנחנו באמת שומעים, רק לעיתים נדירות אנחנו באמת רואים, באמת טועמים את הדברים, באמת נושמים; רק לעיתים נדירות אנחנו באמת מבינים, באמת פוגשים את עצמנו וגם אחרים, רק לעיתים נדירות אנחנו באמת חיים. המחשבה מכאנית ואין בה באמת חיים, ולכן היא חוזרת על עצמה, סובבת סביב עצמה במעגלים – זו השגרה התגובתית, זו החזרה התמידית של עולם המחשבה וההרגלים. בדרך-כלל, באורח החיים הרגילים, אנחנו אפופים בערפילים של שכחה, אנחנו שקועים בביצה של תסביכים, אנחנו אבודים ביערות של אשליות, אנחנו לכודים בדרמה של סערות הרגשות ובשגרה של ההרגלים; ולכן, רק לעיתים נדירות אנחנו באמת פוגשים את החיים.

החיים בלתי ידועים – לא ניתן לתפוס את הממשות של החיים באמצעים רגילים, באמצעות הידיעה והתפיסה הרגילה של המחשבה. החיים בלתי ידועים, ואנחנו פוחדים – אנחנו פוחדים מהמוות, פוחדים מהלא נודע, משמע – אנחנו פוחדים מהחיים: אנחנו פוחדים לפגוש גלויות את הדברים כפי שהם, בלתי ניתנים לתפיסה ולידיעה. הדברים באמת פשוטים, אבל הם לא קלים; ואנחנו מסתבכים כאשר אנחנו לא מסוגלים לפגוש גלויות את החיים, את הקשיים וגם את הפרחים – אנחנו מסתבכים באופן הרגיל בו אנחנו מגיבים. אנחנו פוחדים, ולכן אנחנו מגיבים – אנחנו מגיבים, משמע אנחנו נפגעים ופוגעים, שוב ושוב אנחנו פוגעים ונפגעים, ללא מוצא – אנחנו מגיבים, ולכן אנחנו סובלים; רק לעיתים נדירות אנחנו באמת פוגשים את החיים, מכיון שאנחנו פוחדים, ולכן אנחנו מגיבים, ולכן אנחנו סובלים.

"אני", משמע פחד ראשוני ותגובה – תגובה של בדידות, תגובה של היצמדות, תגובה של תשוקה; "אני", משמע פחד ראשוני ותגובה של אלימות ואטימות ומלחמה. בדידות, מכיון שאנחנו חושבים את עצמנו נפרדים; היצמדות, מפני שאנחנו חושבים שיש דבר מסוים שיעשה אותנו מאושרים, ובו אנחנו נאחזים; ותשוקה, מכיון שאנחנו רוצים ורוצים – אנחנו רוצים להיות שם, מפני שכאן אנחנו סובלים. אלימות, מפני שאנחנו מנסים לשלוט על הדברים ולהתאים אותם לאופן בו אנחנו רוצים; אטימות, מפני שאנחנו מסתגרים כנגד ההתרגשות של החיים; ומלחמה, כנגד עצמנו וגם כנגד אחרים – אנחנו מתגוננים ותוקפים, אנחנו מסוכסכים במאבק תמידי כנגד החיים.

"אני" פחד ראשוני, ושטף של תגובתיות; "אני" מרכז עצמי, וסביבו מעגלים של זהות ושייכות – יש מעגלים מרובים, ולכולם אותו מרכז, הוא "אני". "אני" המרכז ממנו אנחנו מגיבים, "אני" נקודת המבט, נקודת הייחוס, נקודת המשען – "אני" מרכז, לכאורה קבוע ונפרד מדברים אחרים; וסביב אותו מרכז אנחנו מציירים מעגלים, וכל מעגל מתאר זהות ושייכות מסוימות. כל מעגל הוא דבר מסוים איתו אנחנו מזדהים, אליו אנחנו משתייכים, אותו אנחנו בועלים – אני יהודי או אני ערבי, אני גבר או אישה, אני ילד או קשישה, אני מודט, אדם רוחני – כך אנחנו כרגיל חושבים וטוענים; מה שמחוץ למעגל זה האחר, הזר – זה לא "אני", זה לא "שלי"; ומה שבתוך המעגל זה "אני", זה "שלי", משמע – הרכוש של "אני".

"אני" מרכז עצמי, וסביבו אנחנו מדמיינים מעגלים של זהות ושייכות, וכל מעגל הוא מסכה אותה אנחנו מתחפשים, תפקיד אותו אנחנו משחקים במערכות היחסים, עמדה ממנה אנחנו פועלים בחיים. "אני" המרכז – "אני" נקודת המבט, נקודת הייחוס, נקודת המשען; "אני" דחליל שהוא רק אשליה ריקה, דחליל שאין בו באמת חיים. "אני" דחליל ריק, ועליו מלבושים – אלה המופעים המתחלפים של שם וצורה, אלה משחקי התפקידים; זהו עולם העסקים בו אנחנו קונים ומוכרים דימויים עצמיים, ולעולם אנחנו לא באמת פנויים להיות קשובים – זו הדרמה של החיים, זהו עולם המחשבה וההרגלים של "אני".

"אני" המרכז, קבוע ונפרד לכאורה – "אני" מחשבה של הפרדה ורצון בשליטה, רצון בוודאות וידיעה – בדלנות ושתלטנות הם המאפיינים של הסיפור של "אני"; אבל החיים חיים על-פי טבעם, לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים. לכן, כאשר אנחנו חיים בהתבסס על המרכז של "אני", אנחנו דנים את עצמנו לתסכול ולחוסר סיפוק ולסתירה עצמית – יש סתירה בין עצמנו לבין החיים, מפני שאנחנו חושבים את עצמנו נפרדים וקבועים, ואילו החיים משתנים, ואילו החיים שלמים. אנחנו חושבים את עצמנו נפרדים, ולכן אנחנו חווים את עצמנו חסרים, ולכן אנחנו לא מסופקים; כל מה שאנחנו עושים, ועדיין אנחנו לא מוצאים מוצא, ולכן אנחנו מתוסכלים; אנחנו מורכבים מכל הדברים, בתוכנו ומסביבנו, וכך את עצמנו אנחנו סותרים – אלה הם החיים על-פי הזהות העצמית של "אני".

"אני" פחד ראשוני, פחד מהלא נודע, פחד מהחיים – "אני" פחד ותגובה של הפרדה ורצון בשליטה; "הפרד ומשול", זו השיטה של "אני". "אני", משמע מחשבה של הפרדה שמתבטאת כבדידות; "אני" זה גם רצון בשליטה, רצון בוודאות וידיעה, שנובעים מפחד ומתבטאים כהיאחזות והיצמדות. "אני" מחשבה של הפרדה ורצון בשליטה, "אני" תגובה של תשוקה ומלחמה, "אני" פחד ובדידות – אלה שני היבטים משלימים, שני פנים בהם מתגלה אותה תפיסה מוטעית, היא "אני"; "אני" מחשבה של חוסר הבנה – "אני", משמע התייחסות והתנהגות כאילו יש ליבה עצמית מוצקה, אבל למעשה זו אשליה, מפני שלא כך הם החיים.]

אם כך, "אני" לא דבר מסוים – "אני" לא אובייקט, אני לא סובייקט – "אני" רעיון של הפרדה, בין האובייקט לבין הסובייקט. "אני" רעיון של הפרדה שיוצר איזשהו אי דמיוני, לכאורה בטוח ומוצק ויציב, בו גר הסובייקט, הוא "אני"; "אני" אי, ממנו אנחנו תופסים את כל הדברים האחרים כ"אובייקטים" – דברים מסוימים, לכאורה קבועים ובדידים; אובייקטים שאינם רק החפצים, אלא גם האנשים בהם אנחנו משתמשים – כך אנחנו מתייחסים. "אני" זה רעיון של הפרדה, בין הסובייקט לבין כל אובייקט, והפרדה אחת גוררת את כל ההפרדות האחרות; וכך, אותה הפרדה ראשונית בין "אני" לבין העולם ולבין החיים, בין "אני" לבין כל הדברים ולבין אנשים אחרים, גוררת גם את ההפרדה בין גוף לבין נפש, וגם את ההפרדה בין המצוי לבין הרצוי – כאן ועכשיו אנחנו חסרים ואנחנו סובלים, ואנחנו חושבים ומאמינים ששם נהיה מסופקים ומאושרים, שם נצליח ונשיג ונגשים ונגיע אל המטרה, התוצאה הרצויה. "אני", משמע תנועה תמידית ששוב ושוב חוזרת על עצמה, מהמצוי אל הרצוי – תמיד לשם, הלאה מכאן – זו תנועה של תשוקה, שמתבססת על אותה מחשבה של הפרדה ורצון בשליטה, זה הרעיון של "אני".

"אני" אשליה של פיצול הממשות, "אני" גישה של חוסר הבנה – "אני" הכותרת, "אני" השם של חוסר ההבנה; ו"אין-אני", זה לא איזה מצב ער, עילאי וערטילאי – "אין-אני" זה פשוט הבנה של מי ומה "אני", הבנה ישירה ברגע הזה, הבנה חיה גלויה. "אין-אני", משמע הבנה קשובה של חוסר ההבנה של "אני"; והבנה של חוסר ההבנה מאפשרת לנו לחיות את אותם החיים הרגילים שאנחנו חיים – באותו המצב, עם אותם ההרגלים – אבל להתייחס באופן שונה. ["אין-אני", משמע הבנה של חוסר ההבנה, והבנה שכזו היא מהפך בגישה – זו לא גישה תגובתית שממשיכה את חוסר ההבנה בחוסר הבנה נוסף, אלא זו גישה שיש בה חופש מתגובה, חופש מאשליה – זו גישה שמבינה את חוסר ההבנה; וכך ההבנה של חוסר ההבנה מאפשרת חופש פעולה קשובה – זו המתנה הגדולה של החיים, זו האפשרות כאשר אנחנו לא לכודים באשליה של הרעיון המוטעה של "אני".

אלה ארבע האמיתות אותן ביאר ולימד הבודהא: יש חוסר הבנה, כאלה אנחנו, אנשים שחושבים את עצמם, זו עובדה פשוטה של החיים – יש חוסר הבנה, ולכן אנחנו סובלים; יש סבל, באדם וגם בעולם, יש סבל ולכן אנחנו מגיבים, וכל תגובה ממשיכה את עצמה – זה "אני", זו החזרה התמידית של סאמסארא, עולם ההרגלים. יש חוסר הבנה – אבל יחד עם זאת, אפשר להבין את חוסר ההבנה; יש אפשרות של מהפך בגישה – זה "אין-אני": אפשר להבין וכך להיות חופשיים לפעולה קשובה בלב החיים – זו האפשרות וההזדמנות, ברגע הזה ובכל רגע מחדש, זה המהפך של "אין-אני". "אין-אני", משמע גישה קשובה שיש בה הבנה של חוסר ההבנה, גישה שיש בה חופש פעולה קשובה, ממש בלב החיים – זו האמת הראשונה והאחרונה שאנחנו באמת צריכים; לחיות בקשב-לב שלם, להיות באמת בחיים – ומה עוד אנחנו מבקשים?]

 

*       *       *       *       *       *

אם כך, שמענו על ה"אני" ושמענו על "אין-אני"; והשאלה שאני אעלה עכשיו היא זו: מה הכוונה בלימוד אודות "אין-אני", כפי שהבודהא לימד וכפי שמלמדים כיום גם מורים נוספים – האם הבודהא הציע רעיון של "אין-אני" כמטרה עתידית אליה שואפים, הישג רוחני, מצב מושלם, איזושהי אמת-מידה איך מתנהגים – האם "אין-אני" זה באיזשהו מובן על-אדם? ... משמע – האם המשמעות של הלימוד אודות "אין-אני" היא שיש לחסל את ה"אני", להתגבר ולהשתלט על ה"אני"? האם יש לגרש את הרגש, לסלק את הרצון, לבטל את המחשבה? ... וכאשר השאלה נשאלת כך, אולי כבר ברור וגלוי שהתשובה היא "לא – לא זו הכוונה"; אבל אם וכאשר אנחנו מקשיבים היטב לדברים שאנחנו שומעים וקוראים ולומדים, גם בלימוד הבודהיסטי המסורתי, הרבה פעמים הדברים יכולים להתפרש ולהשתמע כאילו זו אכן הכוונה – ולכן השאלה, האם יש לחסל את ה"אני" כדי להגיע אל "אין-אני"?!

הגלים עולים ויורדים, הגלים רוגשים וסובלים – והאם יש ליבש את הגלים כדי לשתות מים חיים? האם יש להימנע מהגליות של החיים, האם זו הכוונה ב"אין-אני"? ... ועל-פי הבנתי התשובה היא "לא" – האפשרות עליה הבודהא הצביע כאשר דיבר על "אין-אני" אינה להיות על-אדם, אלא זו הצבעה על האפשרות להיות באמת בן-אדם – באמת להיות מי ואיך שאנחנו, ללא התכחשות וללא התיימרות. פשוט להיות ערים ממש כאן ועכשיו, בלב המצב האנושי של "אני", יחד עם אותם הרגלים ועם אותם תסביכים, עם אותה קטנוניות ועם אותה רכושנות ועם אותה שתלטנות ואותה תגובתיות – וכאשר אנחנו נוכחים-מודעים, יש אפשרות של התייחסות שונה לכל אותם הביטויים של "אני". כאשר אנחנו מתייחסים באופן שונה לדברים בתוכנו, אנחנו יכולים להתייחס לדברים באופן שונה גם כאשר הם מופיעים באנשים אחרים סביבנו; וכך ההתייחסות הזו יכולה לשנות מן היסוד את איכות החיים.

אפשר להיות "אין-אני", אפשר להתייחס כ"אין-אני" ולגשת כך לדברים, גם כאשר אנחנו עדיין אנשים חושבים, מרגישים ורוצים; כך ש"אין-אני" זו לא התיימרות להתעלות על "אני", וזו לא התכחשות ל"אני" – "אין-אני", זו לא תגובה ל"אני", אלא זו ההסכמה להיות "אני", באמת לפגוש את עצמי כפי שאני. [יש להיות קשובים ולהבין את "אני" – "אני" זה השם של התגובתיות העיוורת הרגילה, ללא חופש וללא הבנה; כאשר אנחנו לא רוצים להיות "אני", זו בעצם ולמעשה אותה הגישה של "אני" – זו ממש אותה תגובתיות, מפני שגם התיימרות וגם התכחשות הם פשוט תגובתיות שממשיכה את עצמה. "אין-אני" זו לא גישה תגובתית אלא זו גישה קשובה לחיים, גישה קשובה בפעולה, בלב החיים;] וההסכמה להיות מי שאנחנו כבר, ההסכמה להיות נוכחים ברגע הזה, יחד עם הרגשות, עם הדברים שמציקים ועם הדברים שמשמחים, זה המהפך: זו גישה קשובה בכל מה שאנחנו עושים, להיות ערים בכל מצב בו אנחנו נמצאים.

[יש להבין את היחס בין "אני" לבין "אין-אני" – "אין-אני" זה לא דבר מסוים, שנמצא בניגוד או בסתירה לדבר אחר, הוא "אני". "אני" זה כל הדברים – כל הדברים, בדרך הרגילה בה אנחנו מתייחסים ומתנהגים, בדרך הרגילה בה אנחנו חושבים ואומרים ועושים, בדרך הרגילה בה אנחנו תופסים את הדברים, כאובייקטים בדידים. ו"אין-אני" זה לא דבר אחר נוסף – הרי אמרנו לפני רגע, "אני" זה כל הדברים – כל הדברים הם "אני"; "אין-אני" זה לא דבר מסוים, אלא זו הגישה הקשובה לכל הדברים. "אין-אני" זה מרחב שלם של קשב לחיים, מרחב שלם בו כל הדברים חופשיים להופיע ולחלוף על-פי טבעם ולהתגלות כהווייתם, על-פי הנסיבות והתנאים. "אני" זה השם והצורה של הדברים, זו ההתבטאות וההתגלות של ים החיים כגלים; ו"אין-אני" זו המהות – "אין-אני" זו החיוּת שבכל הדברים; ולכן, יש להבין את היחס בין השם והצורה, לבין המהות.]

אם כך, נחזור לאותו דימוי עליו דיברנו ואותו תיארנו בהתחלה – הדימוי של המים והגלים: ["אני", משמע כל הדברים – "אני" זה מימד הגלים, אלה הם החיים כאשר אנחנו לא מבינים; ו"אין-אני", זו הגישה הקשובה לכל הדברים – "אין-אני", זה מימד מים חיים: מימד מים חיים אינו נמצא במקום אחר בו אין גלים – מימד מים חיים, זו פשוט הבנה של מימד הגלים. המים והגלים אינם באמת נפרדים – הגלים הם השם והצורה, והמים הם החיוּת שבכל הדברים; כך או כך, אנחנו מים חיים, וכך או כך, המים תמיד מתגלים כגלים –] המים והגלים הם היבטים שונים של אותה החיוּת, אלה אותם החיים. המים תמיד מתגלים כגלים, ולכן הגלים נקראים "גלים"; והגלים אינם אלא תנועה של המים – יש תנועה שלווה ויש תנועה יותר רוגשת, יש תנועה בעוצמה משתנה; המים יכולים ללבוש ולפשוט שם וצורה, אבל כל ההתבטאויות של המים, אלה הם הגלים.

כאשר הגלים לא מבינים את העובדה הפשוטה הזו הם לא מבינים את עצמם – הגלים חושבים את עצמם נפרדים, ולכן הם חווים את עצמם חסרים – הגלים מזדהים ונצמדים לשם וצורה של גל אחד מסוים, זה "אני", וכך הם חווים כאילו בכל רגע הם מאבדים את עצמם, ולכן הם פוחדים; הגלים רואים את עצמם חסרים, ולכן הם לא מסופקים – הגלים צמאים! ... הגלים לא מבינים את טבעם – הגלים לא מבינים את טבע המים של עצמם ושל כל הגלים האחרים: אלה החיים, כאשר אנחנו לא מבינים – הגלים חסרים ולא מסופקים, הגלים צמאים – זהו העולם של "אני", זה סאמסארא, עולם ההרגלים; ואותם החיים, כאשר אנחנו מבינים, זה "אין-אני": אלה אותם המים ואותם הגלים, זה ממש אותם החיים, אלא שאנחנו מבינים את המימיות של הגלים, ודי בכך כדי להיות חופשיים. "אין-אני", משמע מימד מים חיים; ודי בכך כדי להיות חופשיים לראות יופי, חופשיים להיות שמחים – די בכך כדי להיות חופשיים לראות ובאמת לפגוש אנשים אחרים, ואפילו לעזור להם – לעזור גם להם לטעום מים בלב החיים, להיות מים וכך לגלוש על הגלים של החיים; להיות חופשיים לשתות מים בלב כל הגלים, חופשיים לשחק את משחק הגלים בלי להיות לכודים.

[כאשר אנחנו ערים לגלים כגלים, כאשר אנחנו באמת מבינים את טבע המים בלב הגלים, כבר אנחנו חופשיים להיות מים חיים. כאשר אנחנו באמת ערים ברגע הזה לגוף כגוף ולמחשבה כמחשבה, כאשר אנחנו באמת פוגשים באופן גלוי את הדברים, כאשר אנחנו באמת חיים בקשב-לב שלם, כבר אנחנו לא לכודים באשליה של "אני" – זה "אין-אני". כאשר אנחנו באמת ערים ברגע הזה לפחד הראשוני, לחוסר הסיפוק של "אני", מעבר לדרמה של הגלים שמופיעים וחולפים, הדרמה של סערות הרגשות ומלחמות ההישרדות, הרצונות והצרכים, זו הבנה של "אני", משמע – "אין-אני".

כאשר אנחנו באמת ערים, ממש כאן ועכשיו ברגע הזה, למרכז העצמי של "אני", שמתגלה ומתבטא בכל מחשבה של הפרדה ובכל רצון בשליטה, רצון בוודאות וידיעה; ערים למרכז של "אני", שעוסק בעצמו ומלא בעצמו – זו החשיבות העצמית של "אני"; כאשר אנחנו באמת ערים, נוכחים-מודעים ללא תגובה – זו הבנה של "אני". להיות ערים למרכז העצמי של "אני", זה באמת פשוט ומאוד ממשי – אפשר להיות ערים באופן ישיר למרכז שמניע אותנו בחיים, מכיון שהוא מתגלה ומתבטא באופן פשוט – בכל מחשבה של הפרדה שאנחנו חושבים, ובכל רצון בשליטה שאנחנו רוצים; זה המרכז של "אני" ממנו אנחנו מגיבים ופועלים בחיים.

כאשר אנחנו באמת ערים ברגע הזה למרכז העצמי, כבר אנחנו מבינים – זו הבנה חיה קשובה; וכאשר אנחנו באמת מבינים, כבר אנחנו חופשיים – זה "אין-אני". כאשר אנחנו באמת מבינים את עצמנו אנחנו חופשיים להבין גם אנשים נוספים, וכך אנחנו מבינים את טבע האדם ואת עובדות החיים, מבינים ברגע הזה את המצב האנושי, ממש כאן ועכשיו בכל מצב מסוים בו אנחנו נמצאים; וכך אנחנו מבינים גם את כל הדברים האחרים, מבינים את החיים, וכך אנחנו חופשיים – הבנה של "אני" היא חופש מ"אני", זה "אין-אני".

כאשר אנחנו באמת מבינים כבר אנחנו חופשיים, וכך אנחנו כבר לא לכודים באשליה ולא אבודים בשגרה, לא הולכים שולל אחר עולם ההרגלים והמחשבה, לא שוקעים בתגובתיות ובהישרדותיות של "אני"; כאשר אנחנו באמת מבינים, כבר אנחנו חופשיים לאהוב – חופשיים לעזור גם לאנשים נוספים, חופשיים לעזור להם לעזור גם לאחרים. "אין-אני", משמע חופש פעולה קשובה – זו אהבה; אהבת אמת אינה רגש אלא פעולה קשובה – היא החופש לעזור גם לאנשים נוספים לאהוב את החיים: כאשר אנחנו עוזרים לאחרים להבין ולהיות חופשיים, ההבנה והחופש שמתגלים בהם עוזרים להם לעזור גם לאנשים נוספים, כך שגם הם יבינו ויהיו חופשיים – חופשיים לאהוב את החיים, חופשיים להיות באמת שמחים; חופשיים לפגוש את החיים בלב פתוח ולחיות בקשב-לב שלם, בדרך קשב לחיים.]