סקירה קצרה של עולם הבודהיזם / תומר פרסיקו


סקירה קצרה של עולם הבודהיזם / תומר פרסיקו


סקירה כללית, מקיפה ותמציתית, של עולם הבודהיזם, אז וכיום.

הטקסט פורסם במקורו בבלוג "לולאת האל", בכותרת "ההיסטוריה של הבודהיזם ב- 1286 מילה".


לא ברור מתי הבודהה חי. המסורת הבודהיסטית, מתוך אינטרס ברור, מעוניינת להקדים את חייו ככל היותר: היפנים מתארכים את מותו ל- 949 לפנה"ס, הטיבטים ל- 881. הניסיון לעשות ממנו חכם קדמון הביאו אפילו לקביעה שהוא חי בכלל באלף השלישי לפנה"ס. אחרי דיונים רבים גם בתוך עולם המחקר ההיסטורי, הקונצנזוס בקרב מרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא כיום הוא שהבודהה הלך לעולמו כנראה סביב שנת 400 לפנה"ס, פלוס-מינוס עשרים-שלושים שנה.

הבודהה ("הער", "זה שהתעורר") מת כשהיה בערך בן שמונים (כנראה כתוצאה מאכילת בשר חזיר מקולקל), אחרי שלימד קרוב לחמישים שנה, מאז זכה לנירוונה בגיל שלושים וחמש. הוא ייסד תורה מהפכנית: הבודהה טען שכל התופעות הן חסרות מהות עצמית, ומכאן שאין דבר במציאות שאנחנו יכולים לתפוס אותו כעצמי שלנו, כך שכל רעיון שיש לנו לגבי מי ומה אנחנו הוא טעות. בכך יצא חוצץ כנגד האמונה ההינדית הרווחת, כאילו בקרבנו, וזו גם זהותנו האמיתית, נשמה נצחית (אטמן), שעל פי חלק מהזרמים ההינדים גם זהה לכוליות עצמה (ברהמן). הבודהה חולל עוד שתי מהפכות עיקריות: ראשית, כמו אפיקורוס, הוא קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם. שנית, הוא ביצע מהפכה בטכניקה המדיטטיבית שהיתה נהוגה בהודו, והביא לעולם את הויפאסנה – המדיטציה בה המרגל מנסה לא לסגת ולהתנתק מהעולם, אלא להגביר את המודעות והחיבור שלו אליו.

גם מבחינת צורת הלימוד הציג הבודהה מהפכה: הוא סירב לדבר על ענייני מטאפיזיקה, וכבן לעם ההודי הפלספן, זה בטח לא היה לו קל. אבל הבודהה קבע מלכתחילה שהוא מלמד דרך של שחרור, ולא תיאוריה על מבנה הקוסמוס. הוא לא הסכים לענות על שאלות תיאורטיות, ואף את הנירוונה הגדיר (כמעט תמיד) באופן שלילי: ככיבוי התשוקות וכסוף הסבל, ולא התייחס למימדים החיוביים של אותו מצב קיומי.

אבל היו גם דברים בהם הבודהה היה שמרן ככל בני זמנו: הוא חשב שנשים רק מפריעות לתרגול הרוחני, ושהחיים הרגילים באופן כללי לא מהווים רקע תומך למסע אל הנירוונה, ולכן הקים מסדר נזירים, שפרשו מהעולם וקיבצו נדבות לפרנסתם. רק מאוחר יותר, אחרי הפצרות רבות, הסכים שגם נשים יצטרפו למסדר הבודהיסטי, וניבא שמשום כך בתוך חמש מאות שנה הדהרמה, התורה שלו, תכחד.

אבל הדהרמה לא נכחדה: תוך כמאתיים שנה התפצל הבודהיזם לכעשרים זרמים שונים (ואולי דווקא לזה התכוון הבודהה?). המחלוקות בין הזרמים סבבו סביב עניינים מעשיים כמו גם עקרוניים, ואחת הראשונות שבהן, כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה, נגעה כנראה לשאלה רבת המשקל והחשיבות: האם יתכן שהמואר (ה"ארהט") יחלום חלום כחול ויפלוט זרע בשנתו (בעצם הרי מדובר כאן בשאלה עמוקה שמתעסקים בה עד היום: האם המואר הוא מושלם, או האם כלל ייתכן אדם מושלם). הדיון על כך הוביל לפיצול בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית) בין בעלי העמדה הסובלנית יותר שחשבו שהדבר ייתכן, לבין השמרנים שחשבו שלא. מחלוקות נוספות, ובעיקר הבדלים בהשקפת העולם הכללית, הובילו לכך שכיום ניתן לסווג את הבודהיזם לשתי אסכולות עיקריות: התרוואדה, והמהאיאנה.

 

התרוואדה

תחת אשוקה, המלך הבודהיסט הגדול מהמאה השלישית לפנה"ס, התפשט הבודהיזם על כל הודו, אולם הוא עתיד היה להיכחד תוך כמה מאות שנים אל מול האיסלאם הכובש וההינדואיזם שעלה בכוחות מחודשים (בראשם תנועות הטנטרה והבהקטי). מזל שאשוקה הצליח, עוד בימי חייו, לשלוח שליחים שהביאו את בשורת הבודהיזם לכל אסיה, וכך הפכו אותו לדת עולמית. שליח אחד אף הגיע עד לאנטיוכוס השני שמלך בסוריה, אבל, לצערנו הרב כמובן, לא הצליח לשכנעו להפוך לבודהיסט.

הבודהיזם התרוואדי התפשט מהודו אל סרי-לאנקה, בורמה, תאילנד, לאוס, קמבודיה ובמידה רבה גם לויאטנם (וגם לאינדונזיה, שם האיסלאם הכחיד אותו). משמעות השם תרוואדה הוא "תורת הזקנים", ומכאן ברור שהתרוואדים מתיימרים להיות מי ששימרו את מילותיו המקוריות של הבודהה, ללא תוספות או דילולים. הם רואים עצמם ממשיכיהם של אותם שמרנים שפרשו כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה מאלו שקידמו מושג גמיש יותר של הארה.

אכן, התרוואדה לרוב מציגה בודהיזם שמרן וקשוח: בארצות הבודהיזם התרוואדי הנזירוּת מייצגת את האידיאל הבודהיסטי והאמצעי העיקרי לגאולה. בעלי-הבית יכולים לצבור קארמה טובה על ידי תרומות לנזירים, אבל עד למאה העשרים לא היה להם מגע ממשי עם דרך השחרור הבודהיסטית, שכוללת לבד מהוראות מוסריות רבות, גם קריאה בטקסטים וכמובן מדיטציה. קורסי הויפאסנה שמוצעים היום הם חידוש של המאה העשרים, ובזכותם יכולים לא רק מערביים רבים, אלא גם מקומיים בארצות הללו, לתרגל מדיטציה שכנראה קרובה למדי לטכניקה המדיטטיבית שלימד הבודהה עצמו.

 

המהאיאנה

המהאיאנה היא צורת הבודהיזם שהתפשטה לסין, קוריאה, יפן, טיבט וויאטנם. זרמי המהאיאנה רבים ומגוונים, אבל משותפת לכולם היא השאיפה להארתם המלאה של כל היצורים החיים באשר הם (גם אם זו מדוללת בצורתה, נדחית בזמנה או אף כמעט ואינה מודגשת). למרות שלא ברור אם זו היתה כוונתה מתחילתה, ברור שהצורה הסופית שקיבלה המהאיאנה היתה של דת עממית, הפתוחה הרבה יותר מהתרבאדה לצרכיהם של ההמונים. לכך כמובן יתרונות וחסרונות, שכן צרכיהם של ההמונים אינם תמיד נעלים במיוחד (וראו בודהיזם Pure Land להלן).

המהאיאנה הציגה במרכזה אידיאל שהיה מוכר לפניה אבל שלא זכה למעמד רציני: הבודהיסאטווה. הרעיון היה שאל לו לבודהיסט לדאוג לישועתו הפרטית ותו לא, אלא לסייע בידי כל היצורים כולם להעפיל אל חופי הנירוונה. למעשה מדובר במהפכה של ממש: בתוך חברה שראתה בגלגול נשמות עונש שיש לעשות הכל כדי לחמוק ממנו, הציגה המהאיאנה רעיון על פיו דווקא יש להימנע משחרור סופי ומוחלט, ולהמשיך ולהתגלגל כדי לעזור בכך לכל היצורים החיים להגיע לשחרורם. פירושו של דבר הוא שאידיאל הבודהיסאטווה העלה את החמלה למעמד שווה לזה של החכמה בהיררכיה הבודהיסטית, ונטע זרעים של חיוב וממשות בהתייחסות הבודהיסטית אל העולם.

 

זן

מהו זן? עץ הברוש שבחצר כמובן. וחוץ מזה הוא זרם של בודהיזם שהתפתח בסין. כבר במאה השניה לספירה היו בסין בודהיסטים, ועד המאה השישית הדהרמה כבר קנתה אחיזה בכל חלקי סין, ואף עברה מיבוא (של טקסטים ומנהגים) ליצוא (ליפן וקוריאה). ההתנגדות הקונפוציאנית לבודהיזם דעכה, ורבים מהדאואיסטים גילו בו רעיונות מוכרים. אכן, בקיצור אפשר לומר שזן-בודהיזם הוא פרי הזיווג המוצלח בין המהאיאנה שהגיעה מהודו, לדאואיזם שחיכה לה בסין.

אבל מהו זן? זן הוא דרך של שחרור, ובכך מבדיל עצמו מקטגוריות מערביות מוכרות כמו אידיאולוגיה, דת או פילוסופיה. הוא דומה אם כן ליוגה ההודית (במקורה), אבל הסינים, בעלי האופי הפרגמטי מאוד, דאגו לגזור בצורה יפה מסביב למהות השאיפה לחירות ולתת לכל הנספחים התיאולוגים לנשור ממנה והלאה. מייסד הזן, על פי המסורת, הוא בודהידהרמה, שהגיע לסין סביב 500 לספירה, והסיפור על המפגש שלו עם קיסר ליאנג (מחוז בסין) דאז יכול להעביר את המסר המרכזי של דרכו:

כאשר הקיסר ווּ תיאר באוזניו את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהה, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל כמה קארמה טובה הוא הרוויח מכך, ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העיקרון המרכזי של התורה הקדושה"? ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה ענה: "אני לא יודע".

 

בודהיזם טיבטי

אי שם מאחורי פסגות ההימלאיה, ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר ביותר של בודהיזם. רק במאה השמינית הכה הבודהיזם שורשים בטיבט, אבל מאז נשמר שם בקנאות, וכלל שילוב של למדנות ומדיטציה, כמו גם מיזוג חריף של הדת והפוליטיקה. ההתפתחות המאוחרת של הבודהיזם בטיבט חשובה, שכן הבודהיזם שהגיע אליה היה רווי השפעות של פילוסופיית הטנטרה שהתעוררה בהודו במאה השישית. כמו כן, בשלב זה פגש הבודהיזם בטיבט מערך די מסועף של מנהגים פגאנים.

הבודהיזם הטיבטי, אם כן, הוא תערובת ססגונית של מהאיאנה, וָג'ריאנה (טנטרה) ואלילות טיבטית שורשית. הוא מלא בטקסים צבעוניים ואמונות תפלות, ומסודר בהיררכיה קשוחה ושמרנית של מסדרי נזירים ששולטים הן על הרוח והן על החומר. עם כיבושה האלים של טיבט על ידי סין בשנות החמישים, יצא סוף-סוף הבודהיזם הטיבטי מעבר להימלאיה, ומצא אהדה רבה בקרב מחפשים רוחניים מערביים.

 

Pure Land

למרות שנוהגים להתעלם ממנו, אי אפשר שלא להזכיר בודהיזם מסוג Pure Land, שהוא ונגזרותיו הם בסופו של דבר אחת הצורות הכי פופולאריות, אם לא הפופולארית ביותר, של המהאיאנה בודהיזם. בקצרה, הרעיון הוא שאמיטאבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, יושב לו אי שם ב"ארץ טהורה" אותה ברא בכוחותיו העל-טבעיים, ומזמין את כל מי שרוצה להיוולד אצלו בגלגולו הבא פשוט מאוד לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" ("הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

כשניוולד באותו מימד טהור, ותחת הדרכה צמודה מאמיטאבה, כבר נגיע בקלות להארה, מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו. וכך נראה הרבה מהבודהיזם במזרח כיום.