בית קשב‏ > ‏כתבים‏ > ‏

נשמיע קול בעד האדם


נשמיע קול בעד האדם / מאיר זוהר, ינואר 2011

 

זה קרה, זה קורה, זה יקרה –

ולכן עכשיו הזמן וכאן המקום

להשמיע קול בעד האדם.

 

*       *       *

 

המצב כאן ועכשיו אינו חזרה, זה לא מה שכבר היה –

הדברים ברורים גם ללא השוואות למקומות אחרים, אפלים וידועים לשמצה:

אנחנו על פי תהום ורוח רעה מרחפת על-פני האדמה;

עוד השמש זורח, עדיין השסק פורח – וכבר מִתְעבּים ורבּים ענני האימה.

 

ואנחנו לא מוכנים להאמין – "לנו זה לא יקרה", כך אנחנו מתכחשים;

(אבל זה כבר קורה! – וזה באמת, זה לא מחזה! –

ומה עוד צריך לקרות כדי שנסכים להסתכל גלויות ולראות?)

ו"המצב יכול להיות יותר גרוע – זה לא כל-כך רע ונורא", כך מרגיעים הפרשנים;

והפשרנים משתפים פעולה – מחלקים צווי פיוס, משדלים ומסיתים לדבר הסכמה,

מכשירים ולכאורה מטהרים כל זוועה וכל עבירה:

 

"אנחנו לא באמת כאלה – פשוט אין לנו ברירה";

"תראו – זה מה שכולם עושים!"; "זה או אנחנו או הם",

ו- 'הם' לעולם אינם 'אנחנו' – 'הם' הזרים, 'הם' בכל צבע ושם;

וכך 'אנחנו' ו- 'הם' נלחמים, נפגעים ופוגעים, שוב ושוב תמיד צודקים, ללא מוצא:

 

"בדם ואש, זרע ורחם, נפלוש ונכבוש ונטהר" – כך 'אנחנו', וגם 'הם';

"מגיע לנו!", "מגיע להם!" – כך בעלי המילה הקדושה, על-פי הבטחה,

ביד חזקה ובזרוע נטויה, דורשים זכות שיבה וישיבה בארץ האבות ("שלנו, ולא שלהם")

מפקיעים ומנשלים, עוקרים וחוסמים וחומסים, יורים ודוקרים ודורסים;

מפקחים ומושלים ושוטרים, תובעים ושופטים, מאשימים ומצדיקים ומענישים ונוקמים –

על-פי דין אלילים שבראנו בצלמנו ובדמותנו (וממש לא בצלמם ובדמותם של אחרים.)

 


*       *       *

 

כאן ועכשיו אנחנו ביחד חיים, ואין מנוס מתוצאות המעשים –

כפי שאנחנו עושים לאחרים, כך גם בעצמנו אנחנו פוגעים:

 

זו אותה האפליה, אותה השנאה, זו בשורת החשכה;

אלה אותם תסביכים של התנשאות וקורבנוּת, אותם פחד ובוּרוּת

מטלטלים ומשתקים, מתפוצצים לנו בַפּנִים ואת הלב מעקרים ואת המעיים שופכים;

אותם אלימות ואטימות, קנאות ושחיתות, שתלטנות ודורסנות, בדלנות וחשדנות –

אין איש ואין בית עליו הם פוסחים.

 

*       *       *

 

תחילה הם פגעו באחרים – ולא השמעתי את קולי, מפני שאני רק אני;

 

------ תחילה הם פגעו בערבים;

ואז העובדים הזרים והפליטים,

והחד-מיניים וכל מי שאינם כשרים דָיים –

הכתבים ובעלי הטורים, והמרצים והיוצרים,

ועובדי החסד ומפגיני המחאה,

ופעילי השלום וחסידי זכויות האדם;

וכל מי שסוטים ואינם מצייתים לקול ההמון, לדעת העם,

כפי שהוחלט בממשל האימה, משטר הדעה הקדומה,

פה אחד כנגד כל מי שרק אפשר ------

 

ואז הם פגעו בי – וכבר לא נותר אדם, לדבר בעדי.

 

תחילה לא השמעתי את קולי, מפני שאני רק אני;

ואז כבר לא נותר אדם, לדבר בעדי.

 


*       *       *

 

נשמיע קול בעד האדם,

בכל מקום כל עוד יש אדם –

שמע ישראל – שמע ישמעאל – שמע ---

 

כל אדם הוא בן-אדם,

כל אדם אחראי על כל העולם –

אני אנחנו, אנחנו החיים כולם;

 

ובמקום בו אין אדם, נהיה אדם –

עכשיו, כי מחר כבר מאוחר –

אדם לאדם, אדם.

 

________________________________________________ 

(*) "... לא השמעתי את קולי ..." – על-פי דברים שאמר מרטין נימלר

 

 

 

*       *       *       *       *       *

"תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנחנו חיים יום-יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים: לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השנייה הרת-סכנות היא ודורשת תשומת-לב ולימוד מתמיד: לחפש ולדעת לזהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי המשך, ולהעניק להם מרחב מחיה."

 

[מתוך "הערים הסמויות מעין" / מאת: איטאלו קאלווינו /

תרגם מאיטלקית: גאיו שילוני / כל זכויות התרגום העברי שמורות לספריית פועלים]

 

[אנא עזרו להפיץ טקסט זה, בשלמותו או בחלקו, עם כל מי ובכל מקום ואופן שיראו הולמים]