בית קשב‏ > ‏כתבים‏ > ‏

מעורבות שלמה ברגע הזה

מעורבות שלמה ברגע הזה   /   ראיון עם מאיר זוהר

 

[זהו קטע מתוך הספר "בודהיצ'יטה: בדרך אל הרגע הזה".]


*      *      *

 

מעורבות קשובה לעומק הדברים, מעורבות שלמה ברגע הזה

 

מהי ההתייחסות של דרך קשב למציאות הפוליטית והחברתית שאנו חיים בה כאן ועכשיו? האם בחיים בתשומת-לב ברגע הזה יש מקום גם למעורבות חברתית ולעשייה פוליטית?

זו המציאות הפוליטית והחברתית כאן ועכשיו, כך הם החיים בעולם המחשבה וההרגלים, ממש ברגע הזה: בדרך החיים הרגילה, באופן אישי-פרטי ובאופן משותף-כללי, אנחנו תמיד עסוקים – להיות יותר ויותר, להשיג עוד ועוד, לרכוש ולצבור – אנחנו רוצים הצלחה בעסקים ובמערכות היחסים, והצלחה גם בחיים ה"רוחניים" – אנחנו רצים ורצים, רוצים ורוצים, ועדיין אנחנו לא מרוצים. בדרך הרגילה בה אנחנו חושבים אנחנו מפצלים את החיים – המצוי נגד הרצוי, השמאל נגד הימין, הלבנים נגד השחורים, אנחנו נגד אחרים, ה"טובים" נגד ה"רעים", ה"אמת" וה"אלוהים" שלנו כנגד הכופרים; אנחנו מסוכסכים, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים, אנחנו פוגעים ונפגעים, ללא מוצא – אנחנו חיים בעולם של מלחמת הישרדות: אדם נגד אדם, שבט נגד שבט, עם נגד עם. בדרך-כלל אנחנו מתוסכלים ולא מסופקים, סובלים ומגיבים – אנחנו לכודים בקנאות ואלימות, אנחנו שוקעים בשחיתות ואטימות; אנחנו חיים בעולם של סבל ותגובה של תשוקה והיצמדות, כעס ופחד ובדידות – זו הבעיה הגדולה של "אני".

כך הוא האדם, כך הוא העולם בו אנחנו חיים, וכל הבעיות האחרות – המשפחתיות והכלכליות, הפוליטיות והחברתיות – כל הבעיות הן התבטאויות שונות של הגישה הרגילה בה אנחנו מתייחסים; זו גישה של תגובתיות עיוורת, ללא תשומת-לב והבנה, חופש וחמלה. לכן, תשומת-לב היא התרופה לסבל – התשובה לשאלה של המעורבות היא חיים בקשב-לב שלם, חיים ערים; התשובה העמוקה ביותר, על-פי מיטב הבנתי, היא לימוד והכשרה בתשומת-לב, מפני שתשומת-לב היא גישה של פגישה קשובה עם החיים ברגע הזה – היא מהפך בגישה הרגילה. בתשומת-לב יש חופש מהשגרה של עולם ההרגלים והמחשבה, חופש מהתגובה הרגילה של הזהות העצמית של "אני"; בתשומת-לב יש לב פתוח גם לאנשים אחרים, הבנה חיה וחופש פעולה קשובה – יש אפשרות של נדיבות ועזרה לזולת, מעורבות ופעולה בחמלה שיש בה גם הכרת תודה ושמחת חיים, ממש ברגע הזה, כאשר אנחנו ערים.

חיים בתשומת-לב אינם מוגבלים למדיטציה פורמלית בשתיקה, אלא הם כוללים התבוננות קשובה בכל מצב בו אנחנו נמצאים, בלב החיים; והם אינם מוגבלים ל"עבודה פנימית", מכיון ש"חוץ" ו"פנים" אינם באמת נפרדים – החיים שלמים: העולם הפוליטי-חברתי מבחוץ מהדהד בתוכנו ומשפיע על איכות החיים שלנו, והעולם הפנימי מניע אותנו למעשים שמשפיעים גם על אחרים. תשומת-לב אינה הסתגרות בתוך בועה אטומה של שקט ושלווה לכאורה – בתשומת-לב אנחנו מבינים שההתבוננות אינה באמת נפרדת מכל מה שאנחנו חושבים ומרגישים, אומרים ועושים; עבודה פנימית אינה יכולה להיות נפרדת ממעורבות במתרחש סביבנו, מכיון שחוץ ופנים, אנחנו ואחרים, משפיעים ומושפעים.

בתשומת-לב אנחנו ערים בהתבוננות שלמה, מבחוץ ומבפנים: אנחנו ערים לעולם סביבנו ולכל מי ומה שאיתנו, ואנחנו ערים גם לעולם בתוכנו – מצב הגוף והנפש, המחשבה והרגש. בתשומת-לב אנחנו פוגשים את המציאות מסביבנו, בינינו לבין אחרים – במערכות היחסים, בין אנשים ובין קבוצות חברתיות, דתות ומעמדות ולאומים; וגם בתוכנו, בינינו לבין עצמנו – ברעיונות ובאמונות, ברגשות ובתסביכים, במטענים אותם אנחנו נושאים ובסיפורים הבלתי גמורים. כך, בתשומת-לב אנחנו מבינים שאי-אפשר להתכחש לדברים, ולומר או לחשוב "זו בעיה שלהם – אני לא קשור לזה – אין השפעה": כאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שאנחנו מושפעים מכל הדברים, ואנחנו גם משפיעים על אותה המציאות בה אנחנו חיים – אנחנו תורמים לה בכל מה שאנחנו עושים ואומרים וחושבים; בתשומת-לב אנחנו ערים לדחפים המניעים למעשים, וגם לתוצאות המעשים.

בתשומת-לב אנחנו ערים להשפעה ההדדית של כל הדברים, אנחנו מבינים את ההדדיות של החיים: החיים שלמים, אנחנו לא באמת נפרדים, המציאות הפוליטית והחברתית אינה באמת נפרדת מהמציאות הפנימית האישית – מבחוץ ומבפנים, אלה אותם החיים; אנחנו מורכבים מכל הדברים, כל דבר מתייחס לכל הדברים האחרים – אנחנו העולם, המצב מורכב, החיים הם מערכת יחסים. לכן, אין להתעלם מהמצב הפוליטי והחברתי – יש להתייחס למצב העכשווי ולהבין אותו לעומקו, זו מעורבות קשובה לעומק הדברים: בתשומת-לב אנחנו באמת מבינים, והבנה אמיתית תמיד מתבטאת בפעולה. כאשר אנחנו ערים בתשומת-לב אנחנו מבינים שלא ניתן להימנע ממעורבות – אנחנו משפיעים ומושפעים, כאשר הלב פתוח לחיים כבר אנחנו מעורבים; וכך, כבר אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים, כדי לעזור לעצמנו וכמובן גם לאחרים, ויחד להתעורר לחיים.

בתשומת-לב המעורבות נובעת באופן טבעי: כאשר אנחנו באמת מבינים את עובדות החיים כאן ועכשיו אנחנו חופשיים לתת גם לאחרים – כאשר אנחנו כבר לא כל-כך עסוקים בעצמנו ובבעיות שלנו, אנחנו פנויים לעזור גם לאנשים נוספים; וכאשר אנחנו פנויים לעזור לאחרים אנחנו כבר לא כל-כך סובלים מהמצוקות האישיות-פרטיות – זה המהפך של פעולה בחמלה, כך אנחנו מקבלים את המתנה של החיים כאשר אנחנו פותחים את הלב ונותנים. בתשומת-לב אנחנו מבינים שכאשר אנחנו עוזרים לאחרים אנחנו עוזרים גם לעצמנו, וכאשר אנחנו פועלים למען עצמנו אנחנו מיטיבים גם עם אחרים – זו מעורבות שלמה בלב החיים, ממש ברגע הזה; בתשומת-לב אנחנו מבינים שכל רגע וכל מצב הם הזדמנות לפעולה קשובה.

כאשר אנחנו ערים בתשומת-לב כבר אנחנו מעורבים, וכך בדרך הטבע נובעת פעולה בחמלה: כאשר אנחנו קשובים לחיים ברגע הזה כבר אנחנו לא סובלים, וכך אנחנו חופשיים לעזור גם לאחרים – להקל על המצוקה, באדם ובעולם, כך שגם הזולת יהיו חופשיים מסבלם; כך שהם יהיו חופשיים לאהוב את החיים, ולעזור גם לאנשים נוספים. בתשומת-לב אנחנו פוגשים כאן ועכשיו את החיים, כאשר איכות החיים היא איכות הגישה, איכות הפעולה ברגע הזה; ברגע הזה אנחנו פוגשים את כל הדברים בשלום ובשמחה, בחמלה ובהכרת תודה, וכך אנחנו חופשיים לאהוב, את עצמנו וגם אחרים, ללא אפליה וללא תנאים: בתשומת-לב אנחנו אוהבים, ואהבת אמת אינה רגש או אידיאל, אהבה אינה מחשבה טובה אלא נתינה חופשייה – אהבה היא פעולה קשובה.

יש סבל בעולם, יש סבל באדם, אלו הן עובדות החיים; ולכן, בכל מצב עכשווי מסוים, זו השאלה: מה עושים? איך עוזרים?

יש סבל, באדם ובעולם, אבל הסיבה לסבל אינה עונש אלוהי או רוע שטני, והיא אינה סתמית – הסיבה לסבל היא חוסר הבנה של המצב האנושי ממש כאן ועכשיו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים; ולכן תשומת-לב היא התשובה האמיתית, מכיון שהיא גישה קשובה שיש בה הבנה של עובדות החיים, הבנה לעומק הדברים, וחופש לפעול בחמלה ולעזור גם לאנשים נוספים. התשובה היא תשומת-לב, בכל רגע מחדש – פשוט להיות קשובים ברגע הזה, להיות נוכחים-מודעים בכל מה שאנחנו עושים ובכל מצב שאנחנו פוגשים; בתשומת-לב אנחנו קשובים לחיים ללא אפליה, ערים לפרחים וגם לקוצים, מבחוץ ומבפנים – אנחנו ערים לכל המתרחש עכשיו, אנחנו פוגשים את הדברים ללא התיימרות וללא התכחשות לממשות של מי ואיך שאנחנו, וכל מי ומה שאיתנו – זו התשובה. בתשומת-לב אנחנו מתבוננים כדי באמת להבין את החיים ברגע הזה, וכך אנחנו גם עוזרים לאחרים; כאשר אנחנו באמת מבינים, אנחנו חופשיים לפעול בהתאם למציאות הפוליטית והחברתית – אנחנו מתייחסים למצב כאן ועכשיו בפעולה קשובה.

בתשומת-לב אנחנו מתחילים ממש במקום בו אנחנו נמצאים: בישראל 2012 יסודות הדמוקרטיה הולכים ומתערערים, כאשר יותר ויותר באים במקומם קולות אפלים – יש פחד ובערות וצרות אופקים, התנשאות וזלזול באחרים, הסתגרות אל מול העולם ופגיעה בזכויות האדם, כאשר כל נטייה שונה מוגדרת כחריגה וסטייה, וכל ביקורת נתפסת כאיום שיש לסלקו ולחסלו ולהדבירו בעודו באיבו. כמובן, יש גם דברים יפים: ישנן עמותות וקבוצות שמקדישות את עצמן לעזרה לזולת, ישנם אנשים שפועלים ללא לאות, נותנים ותומכים בכל דרך אפשרית, אבל אלה הם המיעוט, וכאשר אנחנו מסתכלים במבט רחב ומקיף, בתמונה הכללית, זה מה שאנחנו רואים: אנשי צבא ועסקנים, פוליטיקאים ואנשי עסקים, הון ושלטון מחליפים כיבודים וטובות הנאה, כאשר אמצעי התקשורת משתפים פעולה; נבחרי הציבור והממונים הבכירים דואגים אך ורק או בעיקר לעצמם, למקורביהם ולבני ביתם, על חשבון השכבות החלשות והמעמדות הנמוכים.

בישראל 2012 מספר זעום של עשירים מחזיק ברכוש עצום, והחזקים מנצלים את החלשים – יש הדרת נשים ואפליית מיעוטים, ערבים וגם מגזרים אחרים, פליטים ועובדים זרים, בכל צבע ובכל מבטא; יש אלימות ואטימות כמעט בכל מקום, בכבישים וגם בקניונים, והמשך השליטה על השטחים הכבושים, כאשר הרוב הדומם מסוכסך עם עצמו ועוסק רק בעצמו, מפוצל ומפולג, אדיש ועיוור למצוקת הזולת. כך, כמעט כולם מדברים בשפה של כוחניות ותחמנות, דורשים ודורשים ולא באמת מקשיבים, מתעמתים ואז מגיבים בהדחקה ובשכחה, צורכים וצורכים ומטמטמים את עצמם בבידור ושעשועים ... כאלה אנחנו, זה המצב הפוליטי-חברתי. אומנם יש בעולם מקומות יותר גרועים, אבל גם אנחנו מתדרדרים במורד מדרון חלקלק, בדרך לשם; אנחנו שוקעים בשחיתות ולכודים בקנאות, ללא מוצא – ומה עושים?!

כל תשובה מסוימת לשאלה "מה עושים?" יכולה להוות הצעה ואפשרות, אבל ללא תשומת-לב כל-כך בקלות אנחנו מסתבכים, נלכדים ברעיונות ואמונות ונצמדים לדעות ומסקנות – כל ניסיון למצוא מתכון של נוסחת פעולה, מוסכם על דעת בעלי הסמכות ומאושר על-פי המומחים, הוא בעצם התחמקות מהאחריות של כל אדם להתבונן גלויות ובאמת להבין, ולפעול על-פי מיטב הבנתו. ללא הבנה ישירה לעומק הדברים יש רק תגובה עיוורת, ואין פעולה חופשייה; ללא תשומת-לב אנחנו מגיבים ופועלים בנוקשות ואטימות, וכך אנחנו לא באמת עוזרים – ללא תשומת-לב כל מה שאנחנו עושים זו פעילות תגובתית שממשיכה את עצמה. לכן, על כל אדם להתבונן באופן ישיר ולהבין בעצמו את טבע האדם, להבין את המצב בתוכו וגם סביבו, ממש ברגע הזה, וכך לגלות בעצמו מהי דרך הפעולה הנכונה והמתאימה עבורו; אין נוסחה או מתכון מה צריך לעשות, למי ואיך לעזור, אבל פעולה קשובה נובעת באופן טבעי כאשר אנחנו ערים. אם כך, בתשומת-לב אנחנו עוזרים לזולת, כל אחד ואחת על-פי מיטב הבנתם ועל-פי כישוריהם ויכולתם, בכל אופן ובכל תחום אפשרי – התשובה הפשוטה לשאלה של המעורבות היא תשומת-הלב, מכיון שתשומת-לב היא פעולה קשובה בלב החיים.

"תשומת-לב" – האם די בכך? האם זו התשובה המלאה? האם אין תשובה מפורטת יותר, מה לעשות כדי לעזור לאחרים?

אנשים בעלי ידע וכישורים בכל תחום רלוונטי – חינוך או חקלאות, הנדסה או אמנות, רפואה או משפטים, איכות הסביבה או מערכות יחסים, כלכלה או תקשורת המונים – כולם מוזמנים לתרום את יכולתם לעזרת אחרים; כמובן שעזרה כזו תתקבל בברכה, והיא חלק מהתשובה לשאלה "מה עושים כדי לעזור לאחרים?" ... ויחד עם זאת, אני מנסה להדגיש את העובדה שהעזרה הטובה ביותר היא איכות העשייה הקשובה – ללא תשומת-לב אנחנו פועלים באופן עיוור בחשכה: תשומת-לב היא האור שמגלה בבהירות את המתרחש, ומאפשר לכל אדם לממש את מלוא יכולתו ולהגיש את מיטבו. אנשים בעלי מומחיות ובקיאות בפרטי הבעיות המסוימות מהן סובלת החברה האנושית יכולים להגיש עזרה מיידית, מעשית וממשית – כל עזרה מסוימת וכל תשובה מפורטת לשאלה של המעורבות חיונית ונחוצה, כדי להביא להקלה; ויחד עם זאת, אין די בכך – כדי להשתחרר לחופשי מסבל ובאמת לעזור לאחרים יש להיות ערים בתשומת-לב בלב החיים, יחד עם כל מה שאנחנו עושים – זו התשובה, ושוב ושוב היא תמיד אמיתית: איכות החיים היא איכות הגישה ברגע הזה.

לכן, תשומת-לב היא התשובה הכללית שאני מציע, והיא כוללת שני היבטים: היבט אחד הוא הצבעה על המצב הממשי ממנו כולנו סובלים, זו המצוקה של המצב האנושי, בעולם ובאדם – אלימות וחמדנות, קנאות ושחיתות, פחד ובדידות והיצמדות, רדידות ואטימות; ויחד עם ההתייחסות לסבל ולמצוקה הגלויים, בתשומת-לב יש גם הזמנה להתעמק בדברים ולגלות את שורשי התשוקה והמלחמה, התסכול וחוסר הסיפוק – זו האשליה העצמית של "אני". ההיבט השני של התשובה הוא הצבעה על האפשרות של כל אדם להתעורר לחיים, לפתוח את הלב בחמלה ובשמחה, ולעזור גם לאנשים נוספים – זו קריאה לכל אדם להאיר בתשומת-לב כל נושא מסוים הקרוב לליבו, כל קושי וכל בעיה, ולראות במצבו שדה פעולה קשובה; עבור כל אדם, כל רגע של ערות הוא הזדמנות להגיש עזרה ממש במקום בו הוא נמצא, וליישם את תשומת-הלב בפעולה כמיטב יכולתו והבנתו, על-פי כישוריו ובהתאם למצב כאן ועכשיו. לכל בעיה מסוימת יכול להיות פתרון, אבל כדי לגלות ולהגשים אותו יש להניח לדעות ולמסקנות ולרעיונות, לאמונות ולסיסמאות הרגילות, להתבונן ישירות לעומק הדברים, ולהבין את מקור הבעיה – זו התבוננות בתשומת-לב; ולכן אין נוסחה כללית או מתכון לפעולה, אין פתרון אחד בלעדי, עקרוני וסופי, אלא יש להיות בעצמנו קשובים, בכל מצב ובכל רגע מחדש – זו הדרך וזו התשובה.

אין תשובה מסוימת לשאלה "מה עושים?", משמע – אפשר להיות מעורבים בפעילות פוליטית וחברתית בכל דרך אפשרית, אבל כל מה שעושים, כדאי לעשות בתשומת-לב – זו המהות של דרך קשב לחיים; תשומת-לב אינה תחליף לעשייה ישירה, היא לא באה במקום מעורבות חברתית ועשייה פוליטית – תשומת-לב היא איכות הפעולה, בכל מה שאנחנו עושים. לכן, אין די בעשייה רגילה, אפילו אם יש בה רצון טוב, ואפילו אם היא מביאה להקלה – ללא תשומת-לב כל פתרון ממשיך את הבעיה ולפעמים אפילו מחמיר אותה, כל תרופה היא רק עזרה ראשונה שלא באמת מבריאה את השורשים העמוקים של המצוקה. לדוגמא, הבאת המצב לידיעת הרבים באמצעות הפגנות ופעילות גינוי ומחאה יכולה להביא להקלה, לחזק את החלשים ולהבריא את הנפגעים; פעילות פוליטית שתומכת בצד מסוים, ומחאה חברתית שדוחפת ומושכת לצעד מסוים, יכולות לעזור – אבל יחד עם זאת הן עדיין מתבססות על אותה גישה רגילה, ולכן הן אינן מהוות מוצא מעולם הסבל והתגובה. ללא תשומת-לב, כאשר אנחנו תומכים בצד אחד מסוים – הנפגע, החלש, הקורבן – כנגד אחרים, אנחנו עלולים להעצים את אשליית הזהות, היא פיצול הממשות של החיים; וכאשר אנחנו עוזרים לאחרים לשפר את תנאי החיים ולהשיג את מה שהם רוצים, אפילו אם הם זוכים להקלה, כך אנחנו עלולים לחזק בהם את אשליית הרצון בשליטה על התנאים. לכן, אין די בעזרה ראשונה – עזרה שמביאה להקלה, עזרה שמחזקת את החלש ותומכת בנזקק ומגנה את השליטים, העושקים, הפוגעים – אין די בעזרה שכזו מכיון שהיא רק עזרה חלקית ושטחית; יש להגיש יחד איתה גם עזרה עמוקה יותר, עזרה אמיתית – זו תשומת-הלב, היא מעורבות שלמה.

כאן ועכשיו, זו המציאות הפוליטית והחברתית – אנשים סובלים במצוקה; ויש לעזור בכל דרך אפשרית, יש לפעול בכל עשייה שמביאה להקלה – למה אתה מפחית בערכן של פעילות פוליטית ומחאה חברתית? האם אתה מתנגד לעשייה ישירה? הרי אתה לא טוען שיש לשבת בשיכול רגליים ובעצימת עיניים ובחיבוק ידיים?!

כמובן שאין להתעלם מהסבל והמצוקה, מהקשיים הממשיים והמיידיים של האדם ושל העולם, מכיון שזו התכחשות לחיים – ואילו תשומת-לב היא יראת כבוד לחיים, ממש ברגע הזה; אבל תשומת-לב אינה הפגנת תמיכה ומחאה, בעד ונגד, גינוי והצדקה – תשומת-לב היא פגישה גלויה עם המצב כאן ועכשיו, ללא הנחות מוקדמות וללא מסקנות ידועות, כדי להבין את המתרחש ברגע הזה, ולגלות את ההבנה בפעולה קשובה. אם כך, אין להתעלם מדבר – יש לעזור לאחרים בכל דרך שאנחנו יכולים, בתשומת-לב כל עזרה תתקבל בברכה; אבל השאלה היא איך לגשת למצב ולפעול כדי לעזור באמת, בלי להוסיף פגיעה ובלי להעמיק את שורשי הבעיה – זו המהות של דרך קשב לחיים.

בדרך קשב אנחנו עושים את המיטב כדי לעזור לאחרים, בכל אופן בו אנחנו יכולים לעזור ובכל צורה בה העזרה יכולה להתקבל – אנחנו מגישים עזרה ראשונה ויחד איתה גם עזרה עמוקה, עזרה חלקית וגם עזרה שלמה; בתשומת-לב יש מקום לעשייה ישירה, אבל יחד איתה אנחנו ערים גם למקור של הסבל – בתשומת-לב אנחנו מטפלים בתסמינים, אבל העיקר של דרך קשב הוא הטיפול בשורשים. עזרה קשובה לזולת ומעורבות בתשומת-לב כוללות גם את הרובד הראשון של העזרה – זו עשייה שמביאה באופן ישיר להקלה; אבל יחד עם זאת יש בהן התייחסות גם לשורשים העמוקים מהם נובעים האלימות והמלחמה, הרכושנות והתשוקה, האכזריות והניכור והגזענות – השורשים שהם חוסר הבנה של עובדות החיים, ולכן היצמדות והזדהות והשתייכות לכל דבר מסוים, בנפרד וכנגד דברים אחרים.

ללא הבנה קשובה אנחנו מתנהגים ומתייחסים וחושבים במונחים של דברים נפרדים וקבועים, אבל לא כך הם החיים, ולכן אנחנו סובלים: הסיבה לסבל היא רעיון של עצמיות נפרדת, משמע היצמדות לזהות ושייכות – זהות לאומית, דתית, מעמדית, מגדרית, מינית; זהות על-פי מוצא או מקצוע, גזע או צבע או השכלה – כל הזדהות מפצלת את החיים, אנחנו נגד אחרים, ועדיין החיים שלמים. "זה שלי ורק שלי, כזה אני ורק כזה" – אלה הם הסיפורים הרגילים, כך אנחנו חושבים וטוענים, ולכן אנחנו משתוקקים ונלחמים; "אני", עצמי ושלי, משמע מחשבה של הפרדה ורצון בשליטה, ודאות ובעלות – זה חוסר הבנה של החיים, זה המקור של כל סבל ופגיעה. הזהות העצמית של "אני" היא רעיון מוטעה, אשליה שאין בה אמת, התכחשות לחיים – היא שטף של תגובתיות הישרדותית, היא המקור של כל ההרגלים הפוגעים, באופן אישי-פרטי ובאופן משותף-כללי – היא הסיבה למלחמה ולתשוקה, הסיבה לכל סבל ותגובה.

לכן, כל נסיון לעזור שמתבסס על עמדה של זהות ושייכות – היצמדות והזדהות עם אדם מסוים, משפחה או שבט או עם; ארץ או דת, אידיאולוגיה או אמונה, תאגיד או חברה, מפלגה או עמותה או כל קבוצה אחרת – בכל עזרה שכזו אולי יש תועלת, אבל יש בה גם נזק ופגיעה. ללא חופש מזהות ושייכות, כל נסיון לעזור אפילו מחזק ומגבש את עמדת הקורבן המקופח לכאורה – מי שדורש "צדק!" על-פי דעתו ותפיסתו, מי שטוען "מגיע לי!", מי שחושב וחווה את עצמו כאילו הוא נפגע באשמת אחרים, ושזכויותיו נגזלו; כל נסיון כזה לעזור אולי מביא להקלה, אבל יחד עם זאת מחמיר ומעצים את המצוקה. נסיון לעזור שלא מטיל ספק בזהות העצמית, ולא מציב בסימן שאלה כל סיסמא וכל מסקנה, כל סיפור וכל רעיון, כל אמונה וכל דעה, אולי מביא לעזרה מסוימת, אבל זו לא העזרה הטובה ביותר האפשרית; זו עזרה שאולי פותרת בעיה מסוימת, בעיה חלקית, אבל המחיר הוא הדחקה ואפילו הרחבה של הבעיה המהותית, העמקה של שורשי הבעיה הגדולה.

לדוגמא, אם אנחנו באים לעזור לזולת כאשר אנחנו נושאים דגל של רעיון או אידיאה, ואנחנו ניצבים בעמדה של זהות מסוימת – יהודים או ציונים, פעילי שלום ואחווה או סוציאליסטים גאים – ואנחנו חושבים, "אתם קורבנות מסכנים והם אשמים, הם רעים ואנחנו טובים; הם אכזריים ופוגעים ואתם צודקים, ואנחנו אתכם מושיעים" – כל עשייה שמתבססת על חשיבה שכזו מנציחה סטריאוטיפים ודימויים עצמיים, וכך מקבעת ומונעת כל אפשרות לשינוי אמיתי מהותי. אם אנחנו חושבים שהם, החלשים, סובלים וצודקים, והם, החזקים, פוגעים ואשמים, אנחנו למעשה מזדהים עם צד אחד מסוים כנגד הצד האחר – אבל כל עשייה שמתבססת על עמדה חלקית, חד-צדדית, היא רק עזרה ראשונה; לפעולה קשובה שלמה אין צדדים, למעורבות אמיתית אין עמדה. מעורבות אמיתית היא פשוט עשייה קשובה לחיים ברגע הזה, ללא הסתמכות על עמדה של זהות, נפרדת וקבועה לכאורה – היא עשייה שלמה שיש בה חופש מאשליה של פיצול הממשות; בתשומת-לב אנחנו חופשיים מרעיונות וסיפורים, ורק כך אנחנו באמת עוזרים, לעצמנו וגם לאחרים – זו מעורבות שלמה.

לכולנו יש רעיונות, מי אנחנו ומה צריך לעשות – לכל אחד מאיתנו יש נקודת מבט מסוימת, סיפור חיים, וכמובן שאנחנו מזדהים ותומכים בעמדה ובצד מסוימים ... כך אנחנו חיים, זה טבע האדם; האם "מעורבות שלמה" באמת אפשרית?

מעורבות שלמה היא הוויה קשובה ברגע הזה בלב החיים, היא בודהיצ'יטה (Bodhicitta), התעוררות הלב בדרך קשב לחיים – היא התשוקה לחיים, הכמיהה לאמת, מה שאנחנו באמת רוצים: באמת לפגוש ולגלות את הדברים, באמת לטבול בים החיים, ובאמת לעזור גם לאנשים נוספים. מעורבות שלמה היא מהפך בגישה לסיפור החיים, היא עשייה ללא עמדה – היא עשייה שיש בה תשומת-לב והבנה, וכך יש בה גם חופש וחמלה; מעורבות שלמה היא פשוט פעולה קשובה, משמע אהבה – אהבה היא התשובה לשאלה של מעורבות ועזרה לזולת ... והאם אהבה אפשרית? זו השאלה האמיתית! האם אפשר להיות ערים בלב החיים, קשובים לכל הדברים ללא אפליה? האם אנחנו חופשיים לפגוש את עצמנו וגם אחרים, ולעזור לכולם להתעורר לחיים? האם יש בליבנו ובחיינו אהבה, היא יראת כבוד לחיים? מעורבות שלמה היא החופש לאהוב את החיים, ממש ברגע הזה, ולכן, בכל רגע בחיי היומיום, בכל רגע מחדש, השאלה היא באמת פשוטה: כאן ועכשיו, האם אנחנו באמת אוהבים?

בדרך-כלל אנחנו חיים בעולם המחשבה וההרגלים, ללא תשומת-לב, ללא חופש וללא הבנה, כאשר המעורבות והעשייה מתבססות על תגובתיות עיוורת, וכך הן אפילו תורמות להמשכיות מעגל הסבל והפגיעה, והתגובה של תשוקה ומלחמה – זה הסיפור של הזהות העצמית של "אני", זו החזרה התמידית שכבר אינספור דורות ממשיכה את עצמה. ללא מעורבות שלמה, העשייה מתבססת על עמדה מסוימת – "אני יהודי והוא ערבי, הוא גבר ואני אישה" – זו עשייה שמזדהה עם חלק אחד מצומצם, צד מסוים, ואינה באמת ערה לחיים בשלמותם; זו עשייה שמוגבלת על-ידי התפיסה העצמית והסיפור של עצמה, ולכן היא אינה העזרה העמוקה ביותר האפשרית. העזרה הטובה ביותר נובעת מקשב לחיים ברגע הזה – ברגע הזה, עדיין לכל אדם יש סיפור חיים מסוים, ויחד עם זאת, לכולם יש אפשרות שלא להיות לכודים בסיפורים של עצמם; משמע – מעורבות שלמה היא אפשרות ממשית, היא באמת אפשרית: אפשר להיות קשובים לדברים כהווייתם, להיות ערים בהוויה שלמה, ללא הזדהות וללא היצמדות לכל דבר מסוים; אפשר להיות באמת מעורבים בלב החיים, בלי להיות לכודים ברעיונות של הדברים.

תיק-נהאט-האן (Thich Nhat Hanh) כתב, "אנחנו זקוקים לאנשים המסוגלים לאהוב בלי לבחור בצד מסוים, וכך לחבק את המציאות כולה" – זו מעורבות שלמה; ולכן השאלה המהותית היחידה היא האם אנחנו באמת אוהבים, ממש ברגע הזה – ואהבה היא כבר פעולה קשובה. אהבת אמת אינה רצון טוב או מחשבה טובה, מצב רגשי או תכונה נפשית, דעה או רעיון – אהבה היא החופש לעשות את הדבר הנכון, במקום ובזמן הנכון ... ו"נכון", משמע עשייה בהתאם למצב כאן ועכשיו, עשייה חופשייה מכל הרעיונות – זו אהבה. אהבה אינה מה שאנחנו עושים, אלא היא איכות הפעולה – אהבה היא פעולה שיש בה הבנה חיה, פעולה בגישה קשובה לחיים; ולכן השאלה האמיתית היא מהי הגישה בה אנחנו באים לעזור לאחרים: אם אנחנו מתייחסים במונחים של "צדק", "עוול" ו"קורבן", אנחנו זורעים מחלוקת וקוצרים מלחמה; אבל אם אנחנו ניגשים למצב כאן ועכשיו ללא מטען של רעיונות עליהם מסתמכים, אנחנו פוגשים את הסבל והמצוקה בשלום ובחמלה – זו אהבה.

אהבה אינה מלחמה, אין רעיון של "צדק" באהבה. כל המלחמות "צודקות", כך אנחנו כרגיל חושבים ומאמינים: "מגיע לנו מפני שאנחנו צודקים, מגיע להם כי הם חטאים רשעים" – ומה מגיע לנו ומה להם, אנחנו מחליטים ... ולכן "עשיית צדק" היא הכרזת מלחמה; אבל בתשומת-לב אנחנו מבינים – יש להיות חכמים, ולא להיות "צודקים"! יש להבין את הסיבה למלחמה, היא היצמדות לרעיונות וזהויות, וכאשר אנחנו באמת מבינים כבר אנחנו אוהבים ללא אפליה, וכך אנחנו עושים שלום – זו מעורבות שלמה. בתשומת-לב אנחנו חופשיים לפגוש בשלום את כל הדברים, את הפרחים וגם את הקוצים, להיות שלמים עם כל מה שאנחנו פוגשים, ללא תנאים; בתשומת-לב אנחנו חופשיים לעשות שלום ולהיות שלום, ממש ברגע הזה, פשוט מפני שאנחנו אוהבים – תשומת-לב היא החופש לאהוב את החיים. לעשות שלום, משמע לפגוש כל דבר וכל אדם וכל מצב בלב פתוח ובגישה קשובה, וכך אנחנו חופשיים להיות שלום בלב החיים, בכל מה שאנחנו עושים – בתשומת-לב הדברים באמת פשוטים: כאשר אנחנו ערים אנחנו עושים שלום בכל מה שאנחנו עושים – זו אהבה, היא פעולה קשובה.

הדברים פשוטים אבל לפעמים הם לא קלים, ולכן השאלה היא מה אנחנו באמת רוצים: אם אנחנו מלמדים לגנות ולמחות, לצדוק ולנקום, לחזק את הזהות ולנצח בעימות, במאבק ההישרדות האישי-פרטי או המשותף-כללי, אנחנו למעשה מלמדים מלחמה – בתוכנו וסביבנו, נגד עצמנו ונגד אחרים – ובמלחמה אין חמלה; אם אנחנו מלמדים להשיג ולרכוש ולהצליח בתביעות הבעלות, אפילו אם זו נחלת האבות, עדיין אנחנו למעשה מלמדים תשוקה. אם אנחנו מלמדים תשוקה אנחנו לעולם חסרים, מפני שאין סוף לתשוקה, ואם אנחנו מלמדים מלחמת הישרדות המלחמה בוא תבוא, ובמלחמה אין מנצחים – כולם מפסידים ונפגעים ... ולכן, אפילו אם נדמה לנו לפעמים שמלחמה ותשוקה יכולות להביא לניצחון והצלחה, ללא פעולה קשובה ברגע הזה עדיין אנחנו סובלים ולא מסופקים.

אם כך, אין די במעורבות חברתית-פוליטית רגילה – ללא אהבה והבנה חיה, אפילו כאשר יש בנו רצון טוב לעזור לאחרים, ואפילו אם אנחנו קצת עוזרים, מחזקים ומנחמים ומקלים, למעשה אנחנו מלמדים חיים צחיחים ועקרים, חיים שאינם באמת חיים; כאשר אנחנו מזדהים ותומכים בהתבסס על סיפור מסוים אנחנו אולי מגישים עזרה ראשונה, אבל רק תשומת-לב בדרך קשב לחיים היא עזרה אמיתית, מעורבות שלמה. לכן, כאשר אנחנו קשובים לחיים ובאמת אוהבים, אנחנו מלמדים שלום ושמחה ברגע הזה – לעשות שלום בכל צעד שאנחנו פוסעים ובכל נשימה, להיות שלום בלב חיי היומיום יחד עם כל מה שאנחנו פוגשים; להיות שלמים עם החיים, להיות שמחים בכל מצב ועם כל אדם מפני שהחיים הם מתנה – זה המהפך של הרגע הזה, זו איכות החיים הערים; ומה עוד אנחנו מבקשים?

אתה אומר שאין די במעורבות חברתית-פוליטית רגילה, ושעזרה אמיתית מחייבת מהפך בגישה – אבל האם אנשים במצוקה ממשית בכלל יכולים לקבל עזרה שכזו? האם זה מה שאנשים באמת מבקשים?

יש שתי מתנות אפשריות שאנחנו נותנים כאשר אנחנו עוזרים לאחרים, בשני רבדים של נתינה: אנחנו יכולים לתת מתנה של מיומנות – שימוש באמצעים, כך שנשיג את מה שאנחנו רוצים – זה מה שאנשים בדרך-כלל מבקשים; ואנחנו יכולים לתת מתנה של מהפך בגישה – זו מתנה של חופש ושמחה ואהבה, ממש ברגע הזה, בגישה בה אנחנו פוגשים את החיים – זה מה שאנחנו באמת רוצים. בכל רגע מחדש, השאלה היא מה אנחנו באמת נותנים כאשר אנחנו באים לעזור לאחרים – האם אנחנו מלמדים להיות צודקים, או קשובים? האם אנחנו מסתפקים בעזרה חלקית, או האם בנוסף על כך אנחנו מלמדים מעורבות קשובה לעומק הדברים, מעורבות שלמה ממש בלב החיים? האם אנחנו מסתפקים בשיפור התנאים, משמע עזרה ראשונה, או האם אנחנו מאפשרים מרחב של הוויה קשובה, היא מהפך בגישה לחיים – עבור עצמנו ועבור אנשים נוספים, מה אנחנו באמת רוצים?

כל עזרה חלקית רק עוזרת לחלש להתחזק ולעני להתעשר, אבל אז הוא בתורו ינקום את צדקתו – הוא יעשוק ויחמוס, ישעבד ויפלוש ויכבוש וידרוס; ולכן כל עזרה שמביאה להקלה אבל לא באמת מתייחסת לשורשי המצב האנושי, הבעיה הגדולה של "אני", למעשה שופכת שמן על המדורה, ועוד יותר ממשיכה את מעגל האיבה והאימה, הניצול והחשדנות, הבדלנות והשתלטנות. כל פעולה חלקית שתומכת ומזדהה, בתוך אותה מסגרת של שפה ומחשבה וגישה מוכרת וידועה, רק ממשיכה את עצמה – זו מעורבות חברתית-פוליטית רגילה; ולכן רק עשייה שלמה, פעולה קשובה בתשומת-לב, היא עזרה אמיתית – היא מהפך בגישה למאבקי הכוח והשליטה, הם עימותים של שימוש במשאבים למען סיפוק אינטרסים חלקיים, מקומיים ורגעיים; רק תשומת-לב היא חופש מהטענה לבלעדיות הסיפור והאמת והצדק והאלוהים, שלנו ולא של אחרים.

עשייה פוליטית ופעילות חברתית יכולות לעזור, אבל בתשומת-לב אנחנו לא מסתפקים בהשגת השפעות ותוצאות רצויות – אין די בהגשמת מטרות, מפני שהעזרה האמיתית אינה מה שאנחנו עושים ואינה תוצאת המעשים, אלא היא איכות העשייה; איכות החיים היא איכות הגישה, ממש ברגע הזה – זו המתנה האמיתית, מה שאנשים באמת מבקשים, מה שאנחנו באמת רוצים – זו המתנה של החיים. לכן, מעורבות שלמה לא מסתפקת בהגשת עזרה ראשונה שמביאה להקלה ונחמה ורגיעה, "שלום" על-פי מאזן מוסכם של הרתעה, שקט ושלווה לכאורה, אלא היא גם מערערת ומאתגרת את הגישה הרגילה, וכך היא מעוררת ומחייה – מעורבות קשובה היא מהפך בגישה, צעד אל הלא נודע, רעידת אדמה; עבור עצמנו, מי שעוזרים, וגם עבור האחרים, מי שמבקשים ומקבלים את העזרה.

בתשומת-לב אין די בעזרה שמזדהה ותומכת בעמדה ובצד מסוימים, ולכן יש להיות מעורבים לעומק הדברים, בפעולה קשובה שמתעמקת וחוקרת ומגלה: מה הן האמונות בהן אנחנו אוחזים? מה הן ההנחות הסמויות עליהן אנחנו מתבססים? מה הן האשליות שלכאורה מפרידות בינינו לבין אחרים? מה הם הפחדים העמוקים והתשוקות, הרצונות והרעיונות, הדעות הקדומות והמסקנות הנחרצות – מה הם הדחפים שמניעים אותנו בחיים? על סמך מה אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו הכי חשובים? האם יש ממש בגישה הרגילה, האם יש ממש בכל מה שאנחנו כבר מכירים ויודעים? מה הוא הדימוי העצמי – בגוף ובנפש וברגש, באופן אישי-פרטי ובאופן משותף-כללי – מה הוא הדימוי העצמי על-פיו אנחנו מתנהלים? מה היא הזהות – העמדה ממנה אנחנו מגיבים וחושבים, מתייחסים ומרגישים? האם יש אמת באותה עמדה יציבה לכאורה, נפרדת וקבועה – האם יש אמת בזהות העצמית של "אני"? כך, מעורבות שלמה ברגע הזה היא החופש לחיות לאור השאלה – היא מהפך בתפיסה העצמית ובהשקפת העולם הרגילה.

התשובה האמיתית לשאלה של מעורבות ועשייה פוליטית-חברתית היא פשוט חיים ערים בנוכחות-מודעות, התעמקות בחיים בגישה קשובה, לימוד והכשרה בתשומת-לב; אבל זו תשומת-לב שאינה רק טכניקה של מדיטציה פורמלית, או מיומנות של טיפול ברגשות וטיפוח מחשבות טובות והרגלים תומכים. תשומת-לב היא מהפך שלם בגישה הרגילה לזהות ולשייכות ולכל מה שאנחנו עושים, מאמינים ומרגישים וחושבים, מהפך באופן בו אנחנו מתייחסים לסיפורים ולדימויים העצמיים, הפרטיים והכלליים, של עצמנו ושל אחרים; תשומת-לב היא מהפך שלם בסדר העדיפויות בחיים, בכל רגע מחדש היא סדר חדש בחיים – רק מעורבות שלמה ברגע הזה היא מה שאנחנו באמת רוצים. הגישה הקשובה של תשומת-הלב היא בודהיצ'יטה, התעוררות הלב ברגע הזה – היא התשוקה לחיים כהווייתם, הכמיהה לאמת, היא החופש להיות באמת בחיים; בודהיצ'יטה היא הוויה קשובה בפעולה, היא חופש פעולה קשובה בלב החיים – היא החופש להיות ערים, והחופש לעזור גם לאחרים להתעורר לחיים.

הלב של דרך קשב הוא הגישה בה אנחנו עכשיו מתייחסים לדברים, הדרך בה אנחנו עכשיו פוגשים את החיים – תשומת-לב היא איכות החיים הערים, ממש ברגע הזה: רק בגישה הקשובה של הרגע הזה יש חופש מפחד ובדידות, חופש מאלימות והיצמדות – חופש מתשוקה ומלחמה, חופש מסבל ותגובה, חופש מעולם ההרגלים והמחשבה; רק ברגע הזה אנחנו חופשיים לאהוב את החיים ולעזור גם לאחרים, לעזור להם לגלות שמחה בליבם ובחייהם, לראות יופי בעצמם וגם באנשים נוספים – זו המתנה של הרגע הזה. בכל רגע מחדש, הלב של הדרך הוא גישה קשובה שיש בה יראת כבוד לחיים, בכל שם וצורה בהם הם עכשיו מתגלים, והכרת תודה על כל המתנות של החיים; גישה קשובה שיש בה שמחת חיים ואהבת אמת, ללא אפליה וללא תנאים, וחופש פעולה קשובה בשלום ובחמלה – החופש לעזור גם לאנשים נוספים לאהוב את החיים; ומה עוד אנחנו מבקשים?