בית קשב‏ > ‏כתבים‏ > ‏

על למידה קשובה וחינוך לאור השאלה


על למידה קשובה וחינוך לאור השאלה   /   מאיר זוהר


[טקסט זה כולל קטעים מתוך הספר "קליאנה מיטרה: ליווי דרך || רעות רוחנית"]

 

על חינוך לאור השאלה ועל חינוך לכאורה

 

חינוך, במהותו, זו מדיטציה – לא המדיטציה הפורמלית של ישיבה בשתיקה, כמובן, אלא זו הגישה הקשובה שמאפשרת למידה והתפתחות והיפתחות; זה החופש לגלות את העולם, ללמוד את עצמנו ואת החיים – זו למידה חיה, למידה עצמית הדדית ... אבל כמובן שיש הבדל עצום בין חינוך אמיתי לבין "חינוך לערכים", "חינוך" שמקנה תפיסות מסוימות שמוערכות ומקובלות על החברה האנושית המצויה, זו מערכת החינוך הרגילה, הממלכתית או בכל גוון סקטוריאלי אפשרי.

"חינוך" שכזה, חינוך לכאורה, תמיד סוגר ומכווץ ומצמצם את שדה ההתייחסות, תמיד מחזק את מעטה הביטחון, שריון ההגנה שלנו מפני החיים, מפני הפחדים – "חינוך" שכזה אינו אלא תגובה עיוורת לפחדים! – פחד מפני כל מה שהוא זר, שונה, לא ידוע, לא מוכר; זה "חינוך" שאפילו אם הוא מתיימר ללמוד את האחר זה תמיד מתוך הפרספקטיבה הצרה של הסיפור שלי, תמיד על-פי המסורת והעמדה שלי – זה הסטנדרט, זו אמת-המידה, זו נקודת המבט, נקודת המשען והאחיזה שדרכה ורק דרכה אנחנו מתייחסים ... וכך "חינוך" שכזה אינו בא אלא כדי להוריש ולמסור ולהנחיל את עצמו, לעצב את החניכים-תלמידים בדמותו ולהתאים אותם לתמונת תפיסת עולמו. זה "חינוך" כפוי שאין בו עניין וסקרנות ללמוד ולגלות ולהבין, "חינוך" שנועד רק כדי להביא אנשים לציית ולהפנים באופן עיוור את מה שנמסר מטעם בעלי הסמכות – זה "חינוך" שמעניק נוחות וביטחון לכאורה, "חינוך" שלעולם לא באמת בוחן את עצמו ומטיל ספק בהנחות היסוד עליהן הוא מקובע; בעוד חינוך אמיתי מאתגר ומערער על כל המוסכמות, מציב בסימן שאלה את כל ההסכמות הקודמות, את הדעות הקדומות והמסקנות הידועות, ורק בשדה שכזה של קשב וחיוּת, רק במרחב הפתוח הזה יש באמת למידה.

בכל אחד ואחת מאיתנו, בכל אדם יש פחד ובדידות, תסכול ואלימות, היצמדות וחוסר סיפוק, בדלנות ושתלטנות – מחשבה של הפרדה ורצון בשליטה, אלה הכוחות המניעים האנושיים הראשוניים; ובכל רגע של תגובתיות בו אנחנו לא קשובים אנחנו משליכים את עצמנו על אחרים ויוצרים בדמותנו-שלנו את עולם התשוקה והמלחמה בו אנחנו חיים – זו החברה האנושית. ובתגובה נוספת – הרי כל תגובה ממשיכה את עצמה – החברה פונה בחזרה אל האדם ומנסה "לחנך" אותו, להתאים אותו לדפוסים הרגילים, המוכרים והידועים; כך החברה מעצבת אנשים פוחדים, בודדים, נצמדים, משתוקקים, אנשים קשים, אלימים, אכזריים, קנאים, אנשים מתוסכלים ומבולבלים, יראי סמכות ואדוקים למסורת, אנשים שלא מעזים לשאול ולחקור, להתבונן ולגלות ולפעול על-פי קשב-ליבם – זו מערכת החינוך הרגילה; כך החברה האנושית משמרת וממשיכה את השגרה של עצמה, שגרת הסבל והתגובה בעולם ההרגלים והמחשבה.

"חינוך" שכזה זו גישה של תשובה, כבר מוכרת וידועה – זו גישה שמבטיחה ודאות אבל אין בה באמת חיוּת, אין בה מקום לספקות ותהיות ושאלות וסטיות ממסלולה של הדרך הסלולה; זו שיטה של חינוך לכאורה, זו גישה נוקשה שבאה לעצב אנשים באותו הדפוס, באותה תבנית של זהות, באותה הדמות, הצבע והצורה והמידה – זה הסיפור של מיטת סדום: "אנשי סדום היו מארחים נפלאים, מסבירי פנים, שקיבלו את כל מי שבא אל עירם ללא אפליה; ולכל אדם הם הגישו ארוחה חמה – את אותה המנה; ולכל אדם הם הציעו מיטה – את אותה המיטה; ואת מי שהיו מעט קצרים מדי הם האריכו למידת המיטה, ואת מי שהיו מעט ארוכים מדי הם קיצרו למידת המיטה" – זו העריצות של המידה האחידה. זו גישה ש"מחנכת" לאמת-מידה של דעה אחידה, אחת ויחידה לכולם – אותן הדעות וההשקפות, אותן המחשבות, אותן האמונות, מסקנות, סיפורים, תסביכים, אותה צרוּת אופקים – זו התפיסה החינוכית הרגילה; זו שגרה לעוסה שחוזרת על עצמה, ללא מוצא, זו מסגרת שסוגרת עלינו ומקבעת אותנו ומונעת כל התחדשות ולמידה ותגלית רעננה.

לעומת זאת, חינוך אמיתי הוא פגישה קשובה עם החיים, עם עצמנו ועם אחרים, עם כל הדברים, הפרחים והקוצים – פגישה גלויה עם כל מה שקורה, מתרחש וקיים ברגע הזה, פגישה בגישה של שאלה – זו המהות של חינוך אמיתי. גישה של שאלה היא חופש מכל התשובות הרגילות, היא הסקרנות והעניין באמת לגלות, הרצון לטבול בלב שלם בים החיים ובאמת לטעום את הדברים; זו הכמיהה לאמת של הרגע הזה, התשוקה לחיים כהווייתם, לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים, כבר מכירים ויודעים – כך גישה של שאלה פותחת ומזמינה ללמידה. גישה של שאלה היא צעד אל הלא נודע, רעידת אדמה – היא מטלטלת ומערערת את הסדר הישן, מטילה ספק בכל התבניות והמסגרות, הדפוסים וההרגלים, וכך היא מאפשרת סדר חדש בחיים; גישה של שאלה מערערת על כל הדברים המתים, הידיעות וההתניות, וכך מאפשרת התעוררות לחיים – היא החופש להיות באמת בחיים. כך, חינוך אמיתי עוסק בגילוי מימוש והגשמה של בודהיצ'יטה (Bodhicitta), התעוררות הלב, היא אותה גישה של שאלה שלא מסתפקת בכותרות ונוסחאות אלא פותחת לרווחה שער ומזמינה להתנסות ישירה; זה החופש של כל אדם להוציא לאור את עצמו ולפגוש בחמלה ובשמחה את כל מה שמופיע ומתגלה, מבחוץ ומבפנים, לפגוש את הדברים בלי לכפות עליהם אידיאות ורעיונות – זה החופש של כל אדם לאהוב את עצמו כפי שהוא ולאהוב גם את זולתו, לאהוב את החיים ברגע הזה.

חינוך אמיתי, חינוך לאור השאלה, מאפשר לנו ללמוד את החיים ומלמד אותנו לחיות ביראת כבוד לחיים, בהכרת תודה ובחמלה, לגלות יופי בשמחת חיים, לחיות בשלום ולאהוב את החיים – בגישה הקשובה ברגע הזה יש אהבת אמת; אבל כמובן שאנשים חופשיים, אוהבים ושמחים, מסכנים את יציבות השיטה הרגילה של החברה האנושית – הם פותחים אפשרויות חדשות עבור האדם וזה מאיים על הסדר הקיים: שמא אנשים יקשיבו ויתבוננו בעולמם בעצמם, ואולי לא ימהרו כל-כך לעבוד את המנהיגים ואת האלים ולהילחם בזרים ולנצל אחרים? שמא הם יפקפקו בעצם הגישה התחרותית-הישגית שמקדשת ניצחון והצלחה, מקדשת את המטרה ולשם כך מוכנה להשתמש גם באמצעים של שעבוד ודיכוי, פנימי וחיצוני? שמא הם לא ילכו שולל אחר הגישה שסוגדת לקדושתן של הדעות והאמונות שלנו ומשליטה אותן על מי שאינם כמונו? ולדוגמה, שמא הם לא יצייתו ובאמת יטילו ספק בהנחות היסוד של המערכת, עצם התפיסה השבטית-לאומית-דתית? שמא הם לא יהיו מוכנים לממש את האפליה המגדרית הרגילה או אפליה על-פי צבע ומוצא ונטייה או על-פי כל אמת-מידה, קריטריון או רעיון, וכך הם יציתו אש, להבה של אהבה והבנה חיה? שמא אנשים יתעוררו וכך אולי יערערו על כל מסגרת, ללא ציות לסמכות ומסורת? אולי ... – ולכן, כדי להימנע מכל זה, ה"חינוך" אותו תיארנו בא לדכא ולהצמית ולנוון כל רגישות וחיוּת – זו מערכת החינוך הרגילה.

בחינוך אמיתי יש אפשרות של שמחה נפלאה, זו מתנה עבור עצמנו ועבור אחרים שמוכנים ללמוד יחד איתנו, זו הגישה הקשובה לכל הדברים, היא סדר חדש בחיים; אבל חינוך שכזה לא מתרחש בחלל ריק – אין מקום מחוץ לחיים: כאן ועכשיו אנחנו עדיין נמצאים באותו המקום ופועלים באותה מערכת, זו אותה מסגרת מוכרת, אותו עולם של מחשבה והרגלים – אלה אותם החיים, זו אותה סביבה ידועה עמוסה במטען ההתניות והתסביכים – אנחנו עדיין מי שאנחנו כפי שאנחנו ויחד איתנו גם אחרים, זו החברה האנושית. לכן, זו השאלה: האם יש דרך לפגוש אנשים כפי שהם בלי לאלץ אותם או את עצמנו להיות אחרים? האם ניתן לחנוך אותם ולהתחנך עימם בלי ללקות בנגעים של שגרת "השיטה החינוכית" ובלי לשגות ולהתפתות ל"מטען חינוכי" שמעקר את הדברים והופך אותם תפלים? – האם אפשר לכבד את טבע האדם במצבו הממשי ולגשת גלויות לדברים כהווייתם ממש במקום בו אנחנו נמצאים, וכך לפתוח שערים ללמידה אפילו בלב דרך החיים הרגילה? – אפילו כאשר אנחנו עדיין באותה הסביבה, האם אפשר שלא להסתבך ולהילכד בקורים של "מערכת החינוך" וכך להיות פנויים למהות החינוכית של פתיחת ליבם של אנשים לחיים? בלי ללכת שולל אחר רעיונות ואמונות, ללא התיימרות ל"ערכים", האם ניתן לפגוש את עצמנו וגם אחרים בלב פתוח ויחד לגלות – מה זה כל זה?! – זו פגישה עם החיים בגישה של שאלה, זה חינוך אמיתי.

 

על חינוך ללא כפייה, חינוך בחמלה, הוא הזמנה לפגישה גלויה והתבוננות נכוחה

 

אם כך, יש גישות חינוכיות שונות; והשאלה העיקרית היא איך אנחנו מלמדים ולומדים יחד עם אנשים שלא רוצים, לא מוכנים להיפתח לטראומות ולתסביכים – איך ניגשים למי שנאחזים בסיפורם-שלהם ולא מרפים, לא מעזים להתבונן נכוחה ופשוט לא רואים?

חינוך אין פירושו כפיית דעתנו והשקפת עולמנו על אחרים שחושבים ותופסים את החיים בשונה מאיתנו; ואפילו את פתיחותנו וסובלנותנו לא ניתן לכפות על מי שאינם כאלו ... וזה הקושי הגדול, זו השאלה כאשר אנחנו באמת ערים לאופן בו אנשים פוגעים בעצמם ובאחרים, כאשר הם מפיצים את פחדיהם ותסביכיהם, הפרטיים והכלליים, ועדיין הם מסרבים או לא מסוגלים לראות ולהבין – מה עושים? אילוץ וכפייה כמובן אינם התשובה (אלא רק במצבי חירום, כאמצעי של עזרה ראשונה, כדי למנוע סכנת פגיעה מיידית וממשית); ועדיין, משהו צריך לעשות – הרי הם מזיקים לעצמם ולזולתם, פוגעים ונפגעים – ואיך לפעול, לא בתגובה צדקנית של "חמת זעם קדושה", לא בתגובה כוחנית אלא בפעולה קשובה בחמלה – איך לבטא ולגלות את ליבנו באופן שאחרים יוכלו לשמוע ואולי מתישהו ואיכשהו גם מעט להבין ולהשתחרר לחופשי מהסיפורים של עצמם?

זו השאלה: איך לעזור לאחרים להתבונן ולהקשיב ולהתקרב אל "החור השחור", הפגיעה הראשונית בליבם? איך להזמין אותם לשמוט רגשי האשמה ומחשבות נקמה וכך להעז לאהוב את החיים, להיות חופשיים לאהוב את עצמם וגם אנשים נוספים? – זו השאלה שמאפשרת למידה אמיתית: ללא התגוננות וללא תוקפנות, האם ניתן לפתוח דיון ושיחה, להיות מעורבים באופן שפותח שער לתקשורת קשובה ולפגישה גלויה – לב אל לב, אדם עם אדם? וכך אולי האדם האחר יוכל גם הוא לפגוש ולהבין את עצמו ואת פחדיו, ולגלות את "המקומות הקדושים" בתוכו בהם הוא מעולם לא התבונן ואליהם לא התקרב ומהם הוא ירא – כך אולי גם הוא יוכל לפעול ולחיות באופן פחות תגובתי, יותר ידידותי לסביבה וקשוב לחיים – זה חינוך אמיתי.

אבל ללא התבוננות נכוחה והבנה חיה אנחנו מתכווצים, נסגרים, נאטמים – אנחנו פוחדים ומגיבים, עסוקים בהישרדות; אנחנו אפופים באפלה, צפופים ברעיונות ובמטענים בהם אנחנו נאחזים ... וזה מקום בו איננו פנויים וגלויים לזולת, זה מצב שאינו פתוח להקשבה וללמידה. כאשר אנשים פוחדים הם חשים צודקים ומשוכנעים בדעתם ובאמונתם והם אפילו לא רואים שזו דעה וזו אמונה, הם חושבים שזו המציאות, וכך הם משליכים על כל מה שנקרה בדרכם את דעותיהם הקדומות ומסקנותיהם העיקשות ואת פרשנותם, ולעולם הם לא יניחו לעובדות "לבלבל" אותם; וזה באמת קשה לקיים דיון ושיחה עם אנשים שכאלו, כאשר הם כאלו ... וזה האתגר, זו השאלה של חינוך בחמלה.

 

על הסביבה של מרחב הלמידה, היא המקום שמבקש ומאפשר הקשבה שלמה

 

בהמשך לכך, הנה שאלה נוספת: מה יכול לעזור לנו-עצמנו להתבונן ולהקשיב, מה אנחנו צריכים כדי ללמוד את החיים ובאמת להבין? האם יש מקום בליבנו ובחיינו בו אנחנו חופשיים לגלות ולפגוש את עצמנו וגם אחרים? מהי הסביבה שמאפשרת למידה עצמית ופותחת שער להבנה אמיתית?

מספרים על הבודהה שלאחר שהבין את מה שהבין, לאחר שהתעורר וגילה את הדרך, הוא השתהה ולא חש באופן מיידי לעזרתם של אחרים. שאלו אותו "למה?" והוא ענה שמי שלא מבין, מי שעיניו עצומות וליבו אטום, מי שעיניו עיוורות וליבו עקר, אין טעם לדבר איתו, זה בזבוז זמן, ולא רק שזה לא מועיל זה עלול אפילו להזיק, להחמיר את המצב; ומי שאכן מבין כבר מבין – ולשם מה לפנות אליו וללמד אותו? השיבו לו "דבר אל מי שיש מעט אבק בעיניהם" – דבר אל מי שכמעט מבינים, מי שלפעמים מבינים אפילו אם רגע אחר-כך שוב שוכחים, דבר אל מי שיכולים להבין, מי שרוצים באמת להבין – זרע תבואתך בשדה בעל קרקע פורייה (אני מערב כאן דימוי ממשליו של ישוע); וכך אנחנו, שמבקשים ללמוד, כדאי שנשהה בשדה שכזה בחברתם של מי שגם הם מבקשים להקשיב ולשמוע ולהבין.

משמע – כדי לממש את אפשרות הלמידה יש לחיות בסביבתם של מי שאין יותר מדי אבק בעיניהם, מי שליבם לא נחסם במצוקתם ובצרתם-שלהם והם רוצים ומוכנים ומעזים ללמוד, מי שעיניהם פקוחות לפגוש את עצמם כפי שהם אפילו שיש בהם פחדים וכעסים ותשוקות – זה המקום בו לומדים; ובסביבה שכזו יש מקום לכולם, והדרישה היחידה היא התשוקה לחיים – כרטיס הכניסה אל השדה הזה, מרחב היכל הלמידה, זו הכמיהה לאמת של הרגע הזה: כל אדם יכול ללמוד כל עוד זה מה שהוא מבקש ... ולהיות בחברתם של אנשים נוספים שזה מה שהם באמת רוצים, זו סביבת הלמידה. אין תנאים מקדימים ללמידה עצמית – היא אפשרית בכל מצב אנושי ממשי, אפילו יחד עם אבק המחשבות והרגשות העכורים, בלב חשכת התסביכים והרעיונות; ויחד עם זאת, לשהות במחיצתם של מי שיש אור בליבם עשוי לתמוך בנו ולאפשר גם לנו לגלות אור בליבנו, לפגוש את עצמנו ויחד איתנו גם אחרים – זו סביבה מיטיבה, זה מקום בו חיים אנשים קשובים, אנשים שיחד עם מטענם ועם כל צלקות הזמן עדיין הם נכונים ללמוד ביחד את החיים ברגע הזה.

אם כך, הרגישות היתרה שמקשה עלינו לפגוש את אטימותם של אחרים עשויה להוליך אותנו אל סביבה חדשה, יותר רגישה, קשובה ושפויה, שם יקל עלינו לגלות את ליבנו – זו סביבה בה מדברים ומקשיבים בתשומת-לב; וזו יכולה להיות סביבת עבודה או חברת חברים או כל מפגש אנושי אחר, כאשר אמת-המידה היחידה היא זו: האם סביבת המחייה בה אנחנו נמצאים מאפשרת אינטראקציות קשובות בינינו? וברור שבכל מקום יש קשיים, וכמובן שהם לא צריכים להיות מושלמים, ולכן השאלה היא האם יש עם מי לדבר, האם יש מי שמוכן ויכול גם להקשיב ובתורו לשתף בעצמו כאשר אנחנו מקשיבים – האם יש מקום לפגישה גלויה של אדם עם אדם, תקשורת קשובה מלב אל לב? – זו תשומת-הלב, היא הלב של מרחב הלמידה הקשובה, המפתח והשער והדרך – היא מרחב שלם של קשב לחיים; היא החופש ללמוד את החיים כהווייתם ברגע הזה, החופש ללמוד בכל מקום ובכל מצב גם יחד עם האתגרים.

[...] סביבת עבודה פנימית שכזו, בודהיסטית או בכל כותרת אחרת, היא מגרש משחקים בו יש מקום לכולם, וכל אחד ואחת עושים את כל שביכולתם בהתאם למיטב הבנתם; והשאלה הרלוונטית היחידה היא האם אנחנו מוצאים שם מקום לעצמנו ואנשים כלבבנו לשחק עימם ולעבוד יחד איתם – האם באפשרותנו לגשת לדברים שאנחנו פוגשים בחמלה, לפגוש שם את עצמנו וגם אחרים בשלום ובשמחה? ... ואם כן, זה מרחב הלמידה. ואין צורך למצוא שפה משותפת עם כולם – העיקר אינו המספר אלא המשחק: האם אנחנו במקום בו ליבנו מחייך ויכול לפרוח? האם יש בסביבה אנשים שמדברים אל ליבנו וגם מקשיבים? האם יש מרחב הקשבה שלמה בסביבת המחייה, האם זה מקום בו ניתן לגלות באמת את עצמנו ולפגוש גם אחרים? ואם יש מקום שכזה, די בכך, אפילו שיש שם גם דברים נוספים; ואם אין אפשרות שכזו במקומנו הנוכחי, הדרך ממשיכה הלאה בכל רגע מחדש ברגע הזה [...] כך הדרך נוצרת תחת רגלינו, בכל צעד שאנחנו פוסעים; ובתשומת-לב לכל מקום אנחנו מביאים את מיטבנו, את הגישה הקשובה והנכונות להעז ולפעול באופן אותנטי ומלא, לחיות בקשב-לב שלם את החיים.

 

על למידה מסורתית-סמכותית ועל למידה קשובה

 

לאור כל זאת אפשר לתאר שתי גישות ללמידה, שתי גישות לדרך ולחיים; כאשר ברור ששתי הגישות האלו קיימות בכל אדם, וברגעים ובמצבים שונים הן באות לידי ביטוי בדגשים שונים. אלו שתי גישות שונות להבין את מקומו של המורה, ומקומו של התלמיד, ומה בכלל אנחנו עושים כאן – מהי למידה אמיתית ומה ההבדל בינה לבין הוראה קונבנציונלית, היא רכישת ידע ומיומנות; וכדי להבין את שתי הגישות האלו אני אציג אותן לעומקן, כמיטב יכולתי, אם כי באופן מעט פשטני כדי להבהיר את ההבדלים ביניהן.

גישה אחת היא הגישה המסורתית – היא מוסרת לנו ארגז כלים של אמצעים מועילים, נוסחאות-תבניות של חשיבה ושפה שימושית של מילים וסמלים; זו גישה של שיטה ממוסדת, הוראה שיטתית מיומנת שפורשת לפנינו דרך סלולה ומודדת את מעמדנו בה על-פי אמת-מידה ידועה – היא מציינת את דרגת התפתחותנו, התקדמותנו והישגינו הרוחניים, וכך אנחנו צוברים ומתקדמים בהדרגה אל עבר המטרה – זו הגישה הרגילה, שמבטיחה ודאות ומעניקה אשליה של ידיעה. לימוד שכזה מבקש לתת תמיכה והכוונה להולכים בדרך ולשם כך הוא משתמש בפרשנויות והסברים על-פי רעיונות ומושגים, דעות ומסקנות, אידיאלים נשגבים איך "צריך" ו"ראוי" להיות, אמונות ועקרונות בתוך מערכת של חוקים וכללים; ואם כי התלמיד בגישה הזו מתורגל ומאומן היטב וכך הוא רוכש מיומנות וידע משונן כהלכה, עדיין, זו גישה שאין בה באמת חיים – זה לימוד מת: זו גישה שיש בה חזרתיות מכאנית, נוקשות ואטימות, מפני שהיא מסתמכת על היצמדות לסיפור מסגרת של אמצעים ומטרות, משימות, מטלות, ללא סקרנות ועניין לגלות מה באמת קורה ברגע הזה, לגלות בכל רגע מחדש מה זה באמת. הגישה האחרת היא גישה לא-דואלית, ובליבה מהפך של חיוּת – קשב לחיים ברגע הזה; כאשר עיקרה של למידה שכזו זו התשוקה לחיים, בודהיצ'יטה, יראת כבוד לחיים – זו המהות ... וכל השאר, המטרות והאמצעים של הגישה המסורתית, כל זה טפל ותפל: ידע ומיומנות אולי עוזרים לפעמים אבל העיקר זו הגישה הקשובה, היא גישה של שאלה, גישה פתוחה, מאפשרת ומזמינה, רק היא טעם החיים.

הגישה הראשונה מטפחת את האדם ומעצבת אותו על-פי מה שאנחנו כבר יודעים. זה סיור מודרך בעקבותיהם של אחרים, הם לכאורה כבר מצאו את התשובה ולכן בדרכם אנחנו הולכים – אותם אנחנו לומדים ואת קולם אנחנו מהדהדים, את חכמתם וחמלתם אנחנו מטמיעים ומגשימים ואת חסדם אנחנו מקבלים, בעולמם ולאורם אנחנו חיים; זה סיור מודרך בגנים מוקפדים שעוצבו וטופחו כך במשך דורות, זו המסורת וזו התרבות, גנים בהם כל הפרחים מקוטלגים וממוינים ומותר ללכת רק במסלולם של השבילים המסומנים מהם אסור לסטות – אסור לטפס על העצים ולשחק על המדשאות ואסור גם לצחוק או לבכות אלא רק על-פי נוסחאות ידועות ... בעוד בגישה האחרת החיים הם שדה פרחי בר, מרחב טבע עצום מימדים שאינו מוגבל על-ידי צרוּת האופקים של עולם המחשבה וההרגלים ואינו סר למרותם של עקרונות נוקשים וערכים מקודשים – זו גישה שמזמינה את האדם להרפתקה, להעז לעשות צעד אל הלא נודע, לצאת לדרך חדשה, לגלות מה מעבר לאמת-המידה הרגילה, מה מעבר לחומת המגן, מחוץ לתחומה של המפה. בגישה הזו אנחנו לומדים לא רק דבר-מה מסוים, תחום או נושא, בהתאם לדעתם ועל-פי שיפוטם של בעלי הסמכות, המומחים הרוחניים, אלא אנחנו לומדים בעצמנו את חיינו ואת עולמנו, לומדים ישירות את החיים – זו למידה מלאת חיוּת בה אנחנו לומדים ללמוד, לומדים לגלות אור בליבנו ולחיות בקשב-לב שלם את החיים; זו דרך קשב לחיים, היא מהפך שמערער על כל דעה וכל מסקנה, דרך חיים מעבר לכל רעיון ואמונה – זו הגישה הקשובה, היא מסע תגלית בו האדם חופשי לגלות את ניגון חייו, להקשיב לו ולהניח לו לנבוע בשמחה.

בהתאם לשתי הגישות האלו, אפשר לתאר שני טיפוסים של מורים – האחד שמרן, ממוסד והולך בתלם, והאחר חדשן, מרדן, פורץ דרך. סביר להניח שאין אדם שהוא לגמרי כזה או כזה – אלה רק אבות-טיפוס כלליים, וכל אחד מאיתנו מגלם אותם בחייו באופן חלקי מסוים; וכך, באופן כללי, יש מורה שעוסק בהוראה קונבנציונלית, על-פי מסורת ומעמדה של סמכות – זה מורה מסורתי-סמכותי; ויש מורה שמזמין ומאפשר הקשבה והתבוננות, ופותח לשאלה וחקירה – זו למידה אמיתית. המורה המקשיב יעלה שאלות, יפתח ויאפשר ויאתגר, בעוד המורה המסורתי-סמכותי ימסור ידע וודאות, ללא מקום לספקות – ללא הטלת ספק במה שאנחנו כבר יודעים ומאמינים – ללא ספקות וללא שאלות, זה הלב של הגישה המסורתית-סמכותית, היא גישה של תשובה סגורה וסופית.

המורה המסורתי-סמכותי פועל בתוך מסגרת מוגדרת של קווים מנחים לחיים, וכך הוא מתרגם את החיים למונחים מוכרים, מפרש כל מצב וכל אדם ומעצב אותם כך שיהלמו את תורתו, משמע – הוא לא באמת רואה את האדם שמולו ואיתו, לא באמת רואה את האדם שהינו ... וזו התכחשות לטבע האדם ולמצב האנושי; בעוד המורה המקשיב מבין את עצמו ומכיר במגבלותיו, ולכן הוא תמיד יטיל ספק גם בעצמו (אפילו אם אותו "עצמי" יודע לדקלם בעל-פה את הקאנון הבודהיסטי או הפסיכולוגי) – הוא יטיל ספק גם בהישגיו, וגם במוריו ובמסורתם – הוא אינו לכוד בחשיבותו העצמית, באופן אישי-פרטי או באופן כללי, חשיבותם של המסורת וסמכותו של המורה – וכך יש מרחב קשב פנוי להכיל הכל, מרחב גלוי לקבל וללמוד, וכך יש מקום גם לאנשים נוספים, יש מקום לחיים. המורים הסמכותיים-מסורתיים הם מי שלכאורה כבר יודעים – אלו המומחים הרוחניים, להם יש שפע של תשובות; ולמרות שיש גם להם מקום וזמן הולמים, יחד עם תועלתם יש להיות ערים גם לנזקים שהם גורמים בשיטתם – הם סוגרים ומצמיתים. לעומתם, המורים המקשיבים תמיד פתוחים לשאלות, שלהם ושל אחרים, והם מוכנים בכל רגע מחדש לפגוש את אתגרי החיים.

כפי שיש שתי גישות ללמידה ושני טיפוסים של מורים, כך, באופן כללי, אפשר לתאר שתי דרכים להבין את מקומו של התלמיד ביחס למורה, או שני סוגים של תלמידים (ושוב, אף אחד אינו לגמרי כזה או כזה). בגישה הרגילה, תפקידו של התלמיד הוא לספוג את נתינתו של המורה, וזה אומר לצמצם או בכלל לבטל השפעות זרות של מורים אחרים כדי להיות פתוח לכל מה שמביא המורה שלי, ולעשות כל מה שהוא מורה: לרכוש ידע ומיומנות בהתאם להנחייתו של המורה, ולגמול לו בצייתנות; להפנים ולהטמיע את מה שכבר התגלה על-ידי המורה או מוריו לפניו, או על-ידי המורים הקדמונים הדגולים – ללכת בעקבותיו של המורה ולקבל את תורתו, בלי להטיל בה ספק ובלי להציב אותה ואת סמכותו של המורה ומסורתו בסימן שאלה; לוותר על עצמו ועל עצמאותו ולהתמסר לגמרי לדרך החיים אותה מלמד ומוסר המורה, להקדיש את עצמו ואת חייו כדי לקדם את פועלו של המורה, ולעולם לא להעז לערער על דרכו – זה מקומו של התלמיד ביחס למורה על-פי הגישה המסורתית-סמכותית. ברור לגמרי שתלמידים אדוקים שכאלו אפשר למצוא רק בכתות סגורות ובמסגרות דתיות ממוסדות, שם מקצינים גישה זו ומגשימים אותה עד סופה; ועדיין, אותה נטייה כללית קיימת גם במקומות רבים אחרים, ולמעשה זאת היא הדרך המקובלת ללמידה רוחנית, אלא שבדרך-כלל היא מוגשת במעטפת של מילים טובות וגינונים מחבקים וביטויים מרככים המעדנים ומסווים את נוקשותה, וכך היא מתגלה במתינות יחסית.

בגישה האחרת התלמיד הוא שותף בלמידה, ידיד דרך למורה; ואפילו שהוא בא בבקשת עזרה, הכוונה והנחיה, ואפילו שהוא זקוק לתמיכה, ואפילו שהוא אבוד בחשכה ושקוע במצוקה, נסחף בסערת רגשות ולכוד ברשת סבוכה של רעיונות, סיפורים ודימויים עצמיים ומשחקי תפקידים, עדיין – כל שהוא באמת מבקש זה למצוא את דרכו-שלו, לעמוד ניצב על רגליו בעצמו, עם המורה לצידו – לא מעליו ולא מלפניו אלא לצידו, יחד איתו, מלווה את דרכו. תלמיד שכזה ייעזר במורה כאשר הוא צריך להבעיר מחדש את להבת ליבו, אבל הוא ישתמש בהוראתו של המורה במשורה – כתרופה אותה לוקחים במידת המינימום ההכרחי, כפיגומים אותם מסירים לאחר שהסתיימה המלאכה – וברגע שרק אפשר הוא יתנער וישתחרר מצילו של המורה; ולעולם הוא לא יוותר על קשב-ליבו ולא יחליף זאת בציות לסמכותו של המורה, לא משנה עד כמה סמכות זו מקובלת ונערצת ועצומה – תלמיד שכזה לא יהסס לשאול ולאתגר, את עצמו ואת מורו, ובכך, בחירותו ובשמחת ליבו, הוא יבטא הכרת תודה על כל מה שלמד ... והוא יסתפק ואפילו ישמח בדרך בה צועדים ללא מפה, ללא מתכון או מרשם, דרך שאינה טיול מאורגן של שומרי מסורת החרדים מהלא נודע אלא היא דרך קשב לחיים שם הוא יהיה חופשי לגלות את אורו בעצמו.

התלמיד בגישה זו יבקש לחלוק עם מורו את שמחתו ותובנתו, לשתף אותו בתגליותיו וגם בהתלבטויותיו, באהבתו ובייסוריו, ולשמוע ממורו התייחסות לכל זאת, הד, השתקפות – לקבל פרספקטיבה שונה, נקודת מבט נוספת שאולי תערער על מוסכמותיו ואולי תחזק את ידיו, מבט שיאיר את חייו ומצבו ועדיין ישאיר שפע מקום גם לתלמיד עצמו לצעוד וליפול ושוב לקום על רגליו, לנסות ולטעות, לשנות ולשגות בלי מורא, ללא רעיונות של "טוב" ו"רע", ללא ציוויים ואיסורים או הרשאות והיתרים על-פי חותם כשרות סמכותי-מסורתי; וכך הוא ילמד בעצמו לגלות את דרכו. בהקשר לכך, הנה סיפור: "יום חורף אחד יצא מורה זן לטייל עם תלמידיו, וכאשר הוא החליק על הקרח ונפל, הוא נשאר לשכב על גבו וזעק לעזרה. אחד התלמידים ניגש אליו, ובמקום להושיט לו יד נשכב לצידו, וזעק לעזרה יחד איתו. מייד המורה קם על רגליו, והמשיך בדרכו". בסיפור זה, לאחר שהחליק ונפל, המורה משחק את תפקיד התלמיד המשווע לכך שמישהו יושיע אותו; ומי שניגש אליו מבין את כוונתו ולא הולך שולל אחר הצגתו, ולכן הוא משחק את תפקיד המורה שלא מתפתה להיות "המציל" אלא מאמין ביכולתו של הנופל לקום בכוחות עצמו, ולכן כל שהוא מעניק לו זו נוכחותו ונכונותו לשהות עם הנופל במקומו ... ובכך מסתפק התלמיד בגישה קשובה זו, וזה כל שהוא מבקש ממורו.

והשאלה עבורנו, כתלמידים של החיים, היא מי המורה המתאים לנו; וזו הזמנה ללמוד את עצמנו ולהבין איזה תלמיד אנחנו – להכיר ביכולתנו ולכבד את צרכינו, בכל רגע מחדש, במצבנו העכשווי הממשי, ולמצוא מורה שיכול ללמד אותנו. זו לא שאלה של מציאת המורה הכי טוב באופן מוחלט, אלא זו שאלה של התאמה – מי האדם, מה המקום והגישה, סביבת ואופן הלמידה שעובדים עבורנו ופותחים את ליבנו ברגע הזה; ולכן יש להתבונן גלויות בעצמנו ובמצבנו, מעבר לרעיונות אודות "שיטת החינוך הנכונה" ומעבר להשפעות דעת הקהל – ללא תגובה של ציות וללא תגובה הפוכה של התנגדות – להיות קשובים בכנות לאור השאלה, מי המורה עבורנו? ואולי זו אמת-המידה הפשוטה ביותר – כפי שאמר מורה הזן סוזוקי (Shunryu Suzuki), "אם התלמיד לא מבין את המורה, כנראה זה אינו המורה שלו"; ואם וכאשר כן מבינים, אם וכאשר באמת לומדים במפגש עם אדם מסוים, אז זהו המורה הנכון לרגע הזה – הוא מי שאנחנו יכולים ללמוד ממנו ואיתו, מי שמדבר אל ליבנו, תומך בנו ומאתגר ומחייה אותנו.

שאלה נוספת היא האם אנחנו יכולים ללמוד גם ללא מורה "שלנו" – האם ניתן להקשיב וללמוד גם ממי שאינם בדיוק על-פי טעמנו, מי שדרכם וגישתם שונים משלנו, ואפילו יש בהם דברים שאיננו מקבלים, איננו רוצים, דברים שאנחנו אפילו מתנגדים להם ומתמרדים כנגדם, כמו נוקשות וחשיבה בנוסחאות – האם עדיין אפשר להקשיב וללמוד גם מהם, מורים שכאלו? והמפתח לכך, לאפשרות הלמידה הזו, היא השאלה הבאה: האם ניתן לראות את האדם שהם? האם אפשר באמת לשמוע אותם, את האדם השלם שהם? – וכך אנחנו חופשיים ללמוד בכל מצב, מכל אדם. כך אנחנו לומדים איתם ומקבלים מהם אבל אנחנו לא מחקים אותם באופן עיוור ולא בולעים כל מה שהם פולטים; ולא רק שאנחנו מקבלים אלא אנחנו גם נותנים, וגם בכך אנחנו לומדים – כאשר אנחנו ערים לאדם כאדם ליבנו נפתח להגיש את נוכחותנו כעזרה עבורם, המורים, מפני שגם הם זקוקים ... וכך אנחנו לומדים לא רק מחכמתם ומחמלתם אלא אנחנו לומדים לגלות גם בעצמנו חכמה וחמלה והקשבה, וזה המהפך: כאשר אנחנו עוזרים לאחרים, כבר אנחנו-עצמנו לא כל-כך סובלים; כאשר אנחנו לא הולכים שולל אחר דרכם של אחרים, כאשר איננו חסידים שוטים ואיננו מתנגדים ומסתגרים, דרך קשב נפתחת בליבנו ומתגלה בחיינו.

כך אנחנו לומדים לראות ולהבין בעצמנו, מה נכון עבורנו ומה לא מתאים – זו למידה על דרך השלילה: כאשר אנחנו שוללים את האשליה, האמת מתגלה; דרך ההשתקפות של אחרים אנחנו מגלים מה אינה דרכנו ... וכך דרכנו-שלנו, בכל רגע ובכל צעד, מתבהרת – כך אנחנו לומדים דרך אותו אדם. כך אנחנו חופשיים ללמוד מכל אדם ומכל מפגש, בכל מצב, כאשר איננו חיים במסגרת של מסורת מסוימת, בודהיסטית או קרישנמורטית או כל מסורת אחרת, ואיננו מחויבים לדבר מלבד קשב לחיים ברגע הזה; וכך, כאשר אף אחד אינו בעל סמכות על חיינו ועל דרכנו, אין הכרח לקחת אף אדם כ"מורה" ולקבל כל מה שיש בו כעסקת חבילה, אלא יש להקשיב ולהבין מה יש לו לתת ומה אני צריך ויכול לקבל – מה יש בו ממנו אפשר ללמוד, לחיוב ולשלילה ... ולמעשה, כך אנחנו מגלים בעצמנו את המורה בליבנו, מורה הדרך שלנו בחיים – זו קבלת אחריות על דרך הלמידה.

לאור זאת, זו השאלה: האם אנחנו חופשיים להיות תלמידים של החיים? האם אנחנו חופשיים ללמוד גם ללא מורה – ללא אדם מסוים, ללא ספר או מסורת או שיטה, ללא נקודת ייחוס עליה מסתמכים – ללא דמות סמכות וללא אמת-מידה? להיות תלמידים של החיים, משמע ללמוד מהמורה של כל המורים הגדולים, ללמוד ישירות מהחיים: פשוט להיות קשובים לחיים מבחוץ ומבפנים, להיות ערים ללא הסתמכות על דעות קדומות או מסקנות, אמונות ורעיונות, לפגוש גלויות כל מה שנקרה בדרכנו, להיות יחד עם הפחדים והתסביכים, הרצונות והצרכים, לפגוש את עצמנו ללא משוא פנים וכך לפגוש גם אנשים אחרים, ללא תגובתיות וללא אפליה, ללא התעלמות מדבר וללא התנגדות לדבר – זו יראת כבוד לחיים, היא למידה אמיתית – זו המהות של הדרך, היא החופש ללמוד מכל אדם ומכל מצב, ללא תנאים.

וכאשר כך אנחנו חופשיים ללמוד מהחיים, בכל רגע שכזה אנחנו הופכים להיות מורים; לא מורים מסורתיים-סמכותיים, כמובן, אלא מורים-מקשיבים, מורים-נוכחים, מורים-עמיתים, מורים ללא בעלות על תלמידים, ידידי דרך לכל מי שאנחנו פוגשים. כך, להיות תלמידים של החיים זה להיות מורים לחיים; להיות תלמיד-ללא-מורה זה להיות מורה – זה החופש לגלות את המורה בליבנו ובכל רגע מחדש לערער על סמכותם של כל המורים האחרים, להטיל ספק בסמכותם של המומחים הרוחניים, המסורתיים וגם האופנתיים, ולערער גם על סמכות המחשבה והידיעה והמסקנה והאמונה שלנו-עצמנו, של עמדת ה"עצמי" – זה החופש לחיות לאור השאלה של החיים, בכל רגע מחדש להיענות לאתגר של החיים, לחיות בקשב-לב שלם וכך להזמין את כל מי שאנחנו פוגשים ללמוד יחד איתנו בגישה מאפשרת ופתוחה – זה לימוד מדיטציה בגישה לא-דואלית, גישה שלמה וקשובה.

יש מי שאינם מוכנים לחיים קשובים שכאלו, הם אינם מעוניינים בלמידה שכזו אלא הם מחפשים מורה דרך בגישה הרגילה – הם מחפשים מישהו שילמד אותם מה לעשות ואיך להיות, שינחה אותם בדרך סלולה ידועה בהתאם לנוסחאות משומשות היטב, על-פי שלבים מוגדרים כהלכה; אבל אם יש מי שמבקשים ללמוד באמת את עצמם ואת החיים, מי שמוכנים להעז ולעשות צעד אל הלא נודע ולאתגר כל מסגרת וכל מסורת וכל עמדה של סמכות, הם יפנו וייגשו וילמדו יחד עם מורה-תלמיד שכזה. להיות תלמיד-מורה של החיים, זו כמובן לא הסמכה לאיזו דרגת התפתחות נעלה אלא זו פשוט כנות עם עצמנו ועם מצבנו, מי שאנחנו בלב המצב האנושי – זו הנכונות להיות בן-אדם, עם כל החולשות והחסרונות וגם עם התכונות המיטיבות, להיות שלמים בכל רגע עם האנושיות שלנו במלוא פגיעותה ומורכבותה, על כל סבכיה ופלאיה, ורק כך אפשר באמת ללמד וללמוד יחד עם בני-אדם נוספים: ללמוד, לא איך להיות מלאכים או קדושים או "בודהות" על-פי הרעיונות השגורים, אלא ללמוד להיות בני-אדם – באמת להיות מי שאנחנו כפי שאנחנו ללא התכחשות וללא התיימרות, וכך להיות באמת בחיים; ללמוד לחיות ללא התנגדות לחיים ברגע הזה וכך להיות חופשיים להגשים את מיטבנו, לגלות בליבנו ובחיינו חמלה ושמחה ולהגיש מרחב למידה לכל מי שמבקשים.

שתי הגישות השונות האלו ללמידה ולהוראה, להבנה מה ומי זה תלמיד ומורה, הן בעצם שתי דרכים להבין מהי המדיטציה ודרך החיים: דרך אחת היא הדרך הקונבנציונלית כתהליך הדרגתי של צבירה – צעד אחר צעד אנחנו רוכשים ומתקדמים, יודעים יותר ויותר, מטפחים בגן-ליבנו את הפרחים, התכונות המועילות והיכולות המיטיבות, ומסלקים את הקוצים והעשבים השוטים, התכונות השליליות וההרגלים הרעים – יום אחר יום, שנה אחר שנה אנחנו מתאמנים ומתרגלים, מתאמצים ומשתדלים עד שלבסוף – מתישהו! אי-שם! – אנחנו משיגים ומגיעים; והדרך האחרת היא דרך קשב לחיים, דרך חיים בגישה לא-דואלית, היא מהפך ולא תהליך, ובליבה תובנה שאינה צבירה ואינה מסקנה אלא שמיטה – בכל רגע מחדש היא צעד אל הרגע הזה. בדרך הראשונה אנחנו עסוקים בתנועה מכוונת ממוקדת מטרה, מכאן לשם, מהיכן שאנחנו להיכן שאנחנו רוצים; בעוד בדרך האחרת אנחנו פנויים להיות במקום ובמצב בהם אנחנו כבר נמצאים, וכך אנחנו חופשיים ללמוד – זו המהות, זו דרך החיים בגישה הזאת: כל צעד ברגע הזה זו הדרך כולה.

ויש זמן ומקום לשתי הגישות – לכל דרך יש יתרונות; אבל ברור לגמרי מהי הדרך שמאפשרת חופש ומהי הדרך שרק מביאה להקלה. משמע, יש מקום לרכישת ידע ומיומנות כדי לטפל בגוף-נפש ובמערכות היחסים ולשפר את מצב החיים, יש תועלת גם בגישה הזו, וכאשר אנחנו זקוקים לכך אין טעם להתכחש ולהתיימר אלא יש להיעזר, לנסות לעצב את עצמנו ואת חיינו כפי שאנחנו חושבים ורוצים; אבל יחד עם זאת אפשר לחיות בדרך קשב, היא טבילה גלויה בלב ים החיים, קשב לחיוּת של הרגע הזה, מהפך שלם באיכות החיים – זה החופש לחיות בכל רגע מחדש בגישה קשובה, החופש ללמוד את עצמנו ויחד איתנו גם אחרים, החופש לפתוח מרחב למידה בכל מצב ויחד ללמוד את החיים.