בית קשב‏ > ‏כתבים‏ > ‏

להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה


להילחם בחמלה: להיות ערים לאדם בלב המלחמה   /   מאיר זוהר


[טקסט זה כולל קטע מתוך הספר "קליאנה מיטרה: ליווי דרך || רעות רוחנית"]

 

[...] אכן, ימים קשים וחשוכים, ובני-אדם בטיפשותם, וכמה חבל; וכמה טוב שהמלחמה הנוכחית כבר חלפה-עברה לה, לפחות עד לסיבוב הבא, והנה היא שוב מתחדשת ... וזה נורא, אבל נראה שכך הוא טבע האדם – הרי כך הוא בהיסטוריה במשך רוב הזמן, עבור רוב האנשים, ורק מעטים הם באמת שוחרי שלום.

כולם מצהירים שהם רוצים שלום, אבל הרוב לא מוכנים לשלם את מחירו שהוא ויתור על עמדות ידועות של מסקנות ודעות קדומות ורעיונות ואמונות, שמיטה של מסכות והעמדות פנים ופגישה גלויה עם הפחדים; רק מעטים באמת מבקשים שלום והרוב, כדי להפיג את פחדיהם, מוכנים לשלם בשלום עצמם ובשלום יקיריהם וכמובן שמוכנים לפגוע באחרים כדי להשיג – מה בעצם? מהי המטרה למענה כדאית המלחמה? אנחנו מצדיקים את המלחמה בטיעונים של זכויות היסטוריות קודמות או בנימוקים של צדק אלוהי – אלוהים שלנו ולא שלהם! – או בכל אידיאולוגיה אחרת שמתבססת על הפרדה בין "אנחנו" לבין "הם"; ואז מופיעה הדרישה שהרצונות והצרכים שלנו יסופקו וימומשו לפני שלהם – זו התביעה "מגיע לי!", כאילו לנו יש זכויות טבעיות ולהם יש פחות זכויות ... או שאנחנו משתמשים בטענה הראשונית ביותר, "אנחנו נלחמים למען הגנה עצמית" – זה הקונצנזוס שמאפשר את המלחמה.

אנחנו רוצים שלום, בכך אנחנו משוכנעים, אבל שוב ושוב אנחנו משקיעים את כל-כולנו ברכישת אמצעי חימוש למען ביטחון, כך אנחנו טוענים ובכך מצדיקים את האופן בו אנחנו מתנהגים, לכאורה מתגוננים ולמעשה תוקפים – אנחנו מבקשים שלום אבל בפועל אנחנו נלחמים; ולהילחם כדי לעשות שלום זו סתירה עצמית: אנחנו נלחמים כדי להגן על עצמנו, לכאורה, אבל למעשה אנחנו פוגעים באחרים וכך גם אנחנו נפגעים, ואז שוב אנחנו נלחמים – זו המעגליות של התגובתיות. אנחנו רוצים שלום וביטחון, אבל הרבה פעמים אמצעי הביטחון בהם אנחנו נוקטים – למען הגנה עצמית! – רק מחישים את דעיכת השלום ומובילים להסלמה עד לפריצת גל נוסף של פעולות איבה ועד למלחמה הבאה; אנחנו רוצים שלום, כך אנחנו אומרים, חושבים, מאמינים, אבל הרבה פעמים אנחנו מסתפקים בסיסמאות ... ורעיונות של "שלום" בהם אנחנו אוחזים והאופן בו אנחנו מתייחסים לרעיונות, זו הסיבה למלחמה: אנחנו רוצים שלום כפי שאנחנו רוצים, שלום על-פי תנאינו; ואנחנו לא באמת רוצים ביטחון אלא ניצחון – אנחנו רוצים להנציח את עצמנו, להבטיח את הצלחתנו, לשמר את יתרוננו, לקדם את עצמנו ולא את זולתנו, שכנינו-יריבינו ... משמע, אנחנו מעדיפים את היתרונות שהצלחנו להשיג על-פני אפשרות השלום, אנחנו מעדיפים את הרעיונות והאמונות והסיפורים שלנו על-פני החיים.

לפיכך אני מבקש להטיל ספק בטענת ההגנה העצמית, לפחות באופן הרגיל בו היא מיושמת במלחמות ישראל (ומן הסתם גם במלחמות של אחרים), תוך התייחסות לביטוי "הבא להורגך השכם להורגו" – האם לא זו עילת המלחמה? האם לא כך טוענים שני הצדדים? האם לא זו סיבת מירוץ החימוש – להשיג עוד ועוד כדי שאנחנו נחיה ולא הם, כדי שנתגבר עליהם וידינו תהיה על העליונה ולא שלהם? – האם הגישה הזו באמת מגינה עלינו? באופן מעשי כמובן שיש מקום לטיפול מונע בשעת סכנה ומצוקה, להקדים תרופה למכה, אבל האם התרופה בה אנחנו משתמשים אינה למעשה מכה נוספת – האם היא באמת מרפאת אותנו? הרי כאשר אנחנו מכים אחרים, גם את עצמנו אנחנו מכים – זהו חוק הפעולה והתגובה שאומר שאין מנוס מתוצאות המעשים; או כפי שאומרים הילדים, "הכל חוזר אליך" – אנחנו מכים ואז אנחנו מתפלאים שהם מנסים להחזיר לנו כגמולנו, לפגוע בנו ולהכות בחזרה ... ומה באמת אנחנו מונעים כאשר אנחנו הורגים והורסים באופן כל-כך יסודי, ומהו מחיר "הטיפול המונע" – האם לא יוצא שכרנו בהפסדנו?

הדאגה לשלום יקירינו הקרובים לליבנו מובנת ונורמלית וטבעית, וכמובן שאנחנו רוצים להגן עליהם ונעדיף שייפגעו אחרים ולא הם, ואני לא חושב שיש מי שברצינות טוען לאיזו אובייקטיביות בה שלום היקרים לנו שווה לכאורה לשלום הזרים לנו; ולכן, אם יהיה עלינו לבחור, כמעט כולנו וכמעט תמיד נבחר שבמקומנו ייהרגו אחרים, שימותו הם ולא אנחנו – אבל זו השאלה: מה היחס? מהי אמת-המידה? כמה נפגעים ערבים אנחנו מוכנים להצדיק כדי למנוע הרג או שבי של יהודי אחד, או כדי למנוע אפילו סכנה של פגיעה? כמה בתים שלהם אנחנו רשאים להרוס, לכמה שכונות וכפרים אנחנו רשאים לפלוש כדי לבטל ולחסל כל סיכון לערינו ולרחובותינו ולבתינו-שלנו, כך שילדינו יישנו ב"שלום"? – ואני כותב "שלום" מפני שאין זו אלא מלחמה! – עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו להתעמר בהם ולנשל אותם, עד כמה מותר לנו לשבש את חייהם ולעצור גם את ילדיהם – בכמה ילדים פלסטינים מוצדק לפגוע כדי להשיג הרתעה (לכאורה!) ולמנוע את התקוממותם של משפחתם ועמם? או במילים פשוטות, עד כמה אנחנו מתירים לעצמנו להתעלם מאחרים ולהתכחש לסבלם? אני לא פציפיסט ובהחלט יש מצבים בהם אין מנוס אלא להילחם, ובאופן אישי, אם אקלע למצב של סכנה ישירה, אני לא יודע איך אפעל אבל בוודאי שאיני פוסל התגוננות אקטיבית כנגד התוקפן, אבל ... אבל, כמעט בכל המקרים, הנימוק של "הגנה עצמית" משמש תירוץ לתוקפנות בלתי מידתית.

לדוגמה, במקרה הנוכחי, מלחמת עזה 2014 – כמה הרג מנענו ולכמה הרג גרמנו בשני הצדדים? ואפילו אם נתייחס רק לנו-עצמנו – כמה נזק ופגיעה היו באמת נגרמים לישראל, כמה ישראלים באמת היו נהרגים או נפגעים אלמלא המלחמה? כמובן שאנחנו לא באמת יודעים מהי התשובה, ולכן זו שאלה פתוחה – עד כמה אנחנו מצויים במצב של סכנה ברורה ומיידית, ומהיכן מתחילים לתסוס ולרחוש בנו הפחדים והתסביכים? האם היציאה למלחמה באמת נבעה מרצון להגן על חיינו או שמא היו לה מניעים אחרים, סמויים וגם לא כל-כך נסתרים – שיקולים פוליטיים, אידיאולוגיים, כלכליים, דתיים? האם זו באמת היתה הגנה עצמית או שמא היתה זו סתם נקמה, מחזור נוסף בסבב מעגל הדמים? או אולי זו היתה מלחמת מנע כנגד "הסכנה האיומה" שמא הפלסטינים בגדה וברצועה יתאחדו וידרשו מישראל משא ומתן רציני שיצריך פשרה ואולי אפילו עזיבת השטחים? – אנחנו לא באמת יודעים. כל אלו הן שאלות פתוחות שבאות להטיל ספק באמירה שהמניע למלחמה היה רצון להגן על עצמנו ולהיטיב עם יקירינו, להפחית את הסבל ולמנוע פגיעה כדי להתקדם לקראת אפשרות של חיים בשלום; וכך לחשוף ש"הבא להורגך השכם להורגו" זו סיסמה שאולי מצדיקה את עצמה אבל בעצם ממשיכה את המלחמות של כל הדורות, מהעבר דרך ההווה אל העתיד, וכך אנחנו ממשיכים לפגוע ולהיפגע, להילחם ולחיות על חרבנו לנצח ... ולכן אופן הפעולה אל מול פני הסכנה אינו יכול להיות נפרד ממה שהיה לפניה וממה שיהיה אחריה, כי אחרת כל מה שיש זו תגובתיות עיוורת ולשם כך לא צריך ממשלה ומדינה והתיימרות לדמוקרטיה נאורה, כי אחרת כל מה שיש זו שבטיות חשוכה שגם אם תנצח במלחמה אני בספק רב אם נרצה לחיות בסביבתה.

יחד עם כל הנאמר עד כה, עדיין השלום אינו "טוב" והמלחמה אינה "רעה" – השלום הוא אפשרות בעוד המלחמה היא עובדה, ואני לא מציע להתכחש לה – המלחמה היא "אני" ו"שלי", זה המצב האנושי; אנחנו מעורבים במלחמה ויש לנו צד בה, ואם באמת אין מנוס בהחלט יש להילחם, להגן על עצמנו ועל יקירינו מפגיעה, ואפילו לפגוע בזולת אם ממש אין ברירה ... אבל זו השאלה: האם ניתן להילחם בחמלה? האם אפשר להיות מעורבים במלחמה בלי לשכוח שכמונו גם יריבינו הם בני-אדם, ואלא אם זו מלחמת שמד וחורמה (כפי שטוענים ומשתדלים הקנאים בשני הצדדים), אחרי המלחמה יהיה עלינו לחיות במחיצתם ובשכנותם? – האם ניתן להילחם ללא אטימות והתנכרות לסבל הזולת, ללא שנאה ואכזריות, בלי לאבד את עצמנו ואת לב האדם האוהב בקרבנו? האם אנחנו באמת עושים את מיטבנו כדי להפחית את הפגיעה עד למינימום ההכרחי, רק למען הגנה עצמית, או שמא אנחנו קצת או הרבה מפריזים באמצעים בהם אנחנו משתמשים? האם, באופן בו אנחנו מדברים וחושבים, אנחנו לא הופכים את אויבינו ל"חיות אדם" או "תת-אדם" ובכך מתירים את דמם? האם לא היתה בישראל אפילו עליצות זדונית למראות ההרס והזוועה שחוללו חיילינו וכלי משחיתם? וכל אלו, אם אכן היו, למעשה חושפים את המניעים האמיתיים ומגלים שהטיעון של "הגנה עצמית" אינו אלא תעמולה שנועדה כדי לגייס תמיכה ולהזין את מכונת המלחמה בבשר ודם.

כך, גם אם וכאשר חיינו באמת בסכנה, כפי שהם כאן במזרח התיכון, גם אז – "הבא להורגך השכם להורגו" אינו אלא מתכון לאסון, התאבדות משותפת, היתר לנקמת דם שמקדימה את מעשה הנקמה למעשה הפגיעה ובכך מזמינה גם את הצד שכנגד לפעול בצורה מקבילה – זו ההצדקה של מי שבאופן עיוור תמיד מגיבים ובתגובתם-שלהם גוררים תגובות נוספות, וכך ממשיכים וגם מעצימים את המלחמה. ושוב, אני לא חושב שיש להימנע מהגנה עצמית ובהחלט יש מקום לטיפול מקדים למניעת פגיעה, אלא שאולי הדרך הטובה יותר למנוע הרג של עצמנו ושל יקירינו היא דווקא שלא להרוג אחרים? אבל בישראל 2014 זו נחשבת אמירה חתרנית, אפילו כמעט בוגדנית ... אולי הדרך הטובה יותר למנוע הרג, של עצמנו ושל אחרים, היא לא להקשיח את ליבנו – לא להתלהם ולהיסחף בזרמי ההמון ולא לשקוע בחשכת השנאה אלא להישאר נחושים בראיית אפשרות השלום אפילו בלב המלחמה?

לפעמים אין ברירה אלא להילחם, זה נכון, ויחד עם זאת – האם אפשר להיות ערים למלוא מחיר המלחמה? כאשר אנחנו ערים למעשינו וגם לדחפים המניעים ולתוצאות המעשים, באמת ערים לפחד הראשוני של הזהות העצמית וגם לאימה ולזוועה של המלחמה, אז נילחם אך ורק אם זה באמת הכרח אבל לא נשכח את עצמנו ואת קשב-ליבנו וכך נהיה חופשיים לפגוש בחמלה גם את זולתנו; וכך, כאשר אנחנו ערים להשלכות המלחמה ובאמת מבינים את שורשיה בלב האדם – כל אדם! – אז נמעיט בפגיעה ככל שאפשר, נגן על עצמנו וננסה להגן גם על מתנגדינו – זו לחימה בחמלה. משמע, בלי להתכחש לעובדת המלחמה, בלי להתעלם מהסכסוכים והמחלוקות והפערים הקיימים בינינו, יחד עם זאת האם ניתן שלא להשתמש בהם כתירוץ לפורקן של דחפים אפלים, צרוּת אופקים, אפליה ופחדים – האם ניתן להילחם, אך ורק אם ממש אין ברירה, ועדיין לא לאטום ולחסום את ליבנו אלא להיות בעלי לב פתוח בחמלה? והאם אפשר לעזור גם לאחרים לגלות בליבם ובחייהם את מקור המלחמה ואת מחירה, וכך לגלות את דרך השלום? – זו חמלה בפעולה.

ו"להילחם בחמלה" זה לא ביטוי אידיאליסטי יומרני אלא זה אופן פעולה שרבים כבר מכירים, לדוגמה – במשפחה, ביחסי הורים-ילדים או בין חברים – בכל פעם שפגשנו כעסים של היקרים לנו והצבנו גבולות ברורים שכל חריגה מעבר להם תקבל מענה הולם; בכל פעם שהשתמשנו בשפה תקיפה כדי לעזור להם לעצור את מרוצתם ולרסן את התפרצותם, לעזור להם להקשיב ולשמוע ולהבין, להכיר בתוצאות מעשיהם ולראות שיש כאן אנשים נוספים שיש להתחשב בהם; בכל פעם שאפילו נאלצנו לפגוע באהובינו למען טובתנו המשותפת, למען טובתם שלהם – בכל פעם שהיה הכרח לפגוע פגיעה מקדימה כדי למנוע פגיעה חמורה יותר אז כמובן שפגענו, אם נאלצנו, אבל אך ורק את הפגיעה המינימלית הדרושה ... וכמובן שליבנו לא נאטם באותה העת אלא היה פתוח לחיבוק בחמלה, ברגע הבא או כבר ברגע הזה – האם כך אפשר גם בלב הסכסוך של המזרח התיכון? ברור שמצב מלחמה בין מדינות ודתות ועמים הוא מצב שונה מאד מחיכוכים ועימותים משפחתיים, סכסוכי ירושה או מריבות בין שכנים; אבל זו רק דוגמה שבאה לתאר את אפשרות החמלה גם כאשר אנחנו חשים מאוימים, כאשר אנחנו פוחדים וכועסים – לפעמים אין מנוס מפגיעה אבל גם אז, גם בלב המלחמה, זו השאלה: האם אפשר להיות ערים לאדם – האדם שאנחנו והאדם שעימנו, לצידנו או נגדנו – בלי ללכת שולל אחר סיסמאות ודגלים ופחדים? אדם לאדם, האם ניתן להיות קשובים בחמלה?

חמלה, משמע לפגוש בפתיחות-לב כל מצב בו אנחנו נמצאים, ללא שיפוטיות וללא התנשאות, באמפתיה ובענווה; להיות ערים לטבע האדם כפי שהוא ולאהוב אותו כהווייתו – להיות ערים לקוצים כמו גם לפרחים של החיים בליבו של כל אדם, ללא אפליה, ולהיענות למצוקתם של כולם באחווה ובפעולה קשובה. אבל כאשר אנחנו מדגישים את הזהות המסוימת שלנו כנגד זהותם של אחרים, כאשר אנחנו טוענים שאנחנו ה"טובים" והם ה"רעים", כאשר את עצמנו אנחנו מצדיקים וכל מה שהם עושים זוכה לגינויים, כאשר אנחנו מדגישים את עליונותנו מול שפלותם, כאשר אנחנו מבדילים בין דם לדם, מבדילים בין מי ששייכים לנו לבין ה"אחרים", הזרים, וטוענים שהם פחות בני-אדם, שאיכשהו הם פחותים מאיתנו ולא כל-כך נחשבים, בכך אנחנו מחמיצים את טבע האדם המשותף לכולנו – זו פגיעה בחיים. כאשר אנחנו מתעלמים מאנושיותם של אחרים ומתנשאים עליהם, את האנושיות שלנו אנחנו מצמצמים; כאשר אנחנו מתכחשים למלוא אנושיותם של יריבינו-אויבינו-מתנגדינו, באנושיות שלנו אנחנו פוגעים – כאשר איננו רואים בהם אדם כמונו את ליבנו אנחנו מעקרים, ורק כך, ללא חמלת-לב, מסוגלים בני-אדם לפגוע בזולתם במעגל הרסני פוגעני שכזה ועוד להצדיק אותו ... וכך חיינו הופכים להיות שדה קרב, ללא מוצא, ובמלחמה כולנו מפסידים: תחת כל דגל טמונות גופות של חללים.

כולנו בני-אדם בעלי אינטרסים וצרכים, רצונות ופחדים, אמונות ורעיונות, העדפות ותוכניות, וכמובן שיש לנו צד מסוים בסכסוך; אבל כך גם להם ... ולכן השאלה היא עד כמה מצומצם או נרחב שדה השיקולים שלנו – את מי אנחנו כוללים במשפחת האדם? את מי אנחנו מקבלים כקרובינו ואת מי אנחנו דוחים ומרחיקים מעלינו? במי אנחנו מתחשבים ואת מי אנחנו מפלים? מי לנו ומי לצרינו? איפה עובר הגבול המבדיל בין "אנחנו" לבין "הם" – מי שייך ל"שלנו"? – האם רק בני-ביתנו ומכרינו, חברי המפלגה או התנועה שלנו, או האם כלל אזרחי המדינה יחד עם תושביה ונתיניה כמו גם השכנים ואפילו אורחים ואנשים זרים? מהי אמת-המידה הממיינת אותנו ומפצלת ומפרידה בינינו, בין אדם לאדם – האם זו נאמנות שבטית המתבססת על קשרי דם? האם זו מחויבות לרעיון-אידיאל-עיקרון מסוים? האם זו זהות לאומית או דתית, שייכות מעמדית-חברתית או עדתית – ולכל זהות-שייכות הסימנים והמאפיינים שלה, המבחינים בין שני הצדדים – מהו גבול הסכסוך? היכן חזית המלחמה? האם זו הבחנה אמיתית, ממשית, או אולי זו רק הבדלה דמיונית? – האם ניתן לכבד את מי שאנחנו, באופן אישי-פרטי ובאופן כללי, לכבד את האינטרסים ואת הצרכים, ויחד עם זאת לראות אנשים אחרים שגם להם יש רצונות ופחדים, ולהבין שכולנו כאן ביחד – לכל אדם ולכל עם עמדה משלהם ועדיין כולנו ביחד צד אחד מכיון שהחיים שלמים, אנחנו לא באמת נפרדים, המצוקה והרווחה משותפות לכולנו ובמלחמה כולנו נפגעים – האם ניתן לפקוח עיניים ולפתוח את הלב ולפעול ביראת כבוד לחיים?

כאשר אנחנו יוצאים למלחמה אנחנו מוכנים לפגוע ולהיפגע, והשאלה היא לשם מה אנחנו מוותרים על חיים בשלום – מה חשוב יותר מאשר החיים, חיינו וחיי יקירינו וגם חיי שכנינו מצידו האחר של הגבול המפריד בין "אנחנו" לבין "הם"? איזה אידיאל או רעיון אנחנו מקדשים, איזו אמונה או טענה, איזה תועלת או יתרון אנחנו מבקשים, על מה אנחנו מתעקשים ולא מתפשרים, מה הנימוק והסיבה למענם "שווה" לצאת למלחמה? המניעים האמיתיים של המלחמה הם הפחד והתשוקה שמתגלים כאלימות ואטימות, חמדנות ושתלטנות ובדלנות, ולמען הצדקתם אנחנו מעטרים אותם בסיפורים, אלה עלילות הזהות העצמית, האישית-פרטית וגם השבטית-דתית-לאומית – ועד מתי נמשיך כך, כמה דם עוד נשפוך על מדורת האימה ולצל להבות השנאה שוב נתקרבן ונצטדק לקול רעם תופי המלחמה – האם לא די?! הרי הצדקת המלחמה רק ממשיכה את עצמה, ובמלחמה כולם סובלים! ... והתשובה היא באמת פשוטה – זו פעולה בחמלה; משמע, לפגוש את עצמנו וגם אחרים בלב פתוח לחיים, לפגוש את האדם כאדם וכך לערער על כל האמונות והרעיונות, הדעות הקדומות והמסקנות הנוקשות – זו התרופה למלחמה.

כך, אם באמת אין מנוס ואין ברירה אלא להילחם ולפגוע, נילחם ונפגע; ועדיין, זו השאלה: בלי להתעלם מעובדת המלחמה, יחד עם זאת האם אנחנו שוחרי שלום? – האם המלחמה היא רק הכרח, כאשר היא כך, ועדיין ליבנו פתוח בחמלה כדי לממש את אפשרות השלום ולהגשימה? האם הרצון להיטיב, עם עצמנו וגם עם שכנינו, מתגבר על הרצון לפגוע ולנקום ולהרע וכך מאפשר לנו לעצור מייד לאחר הפגיעה ולהושיט יד לעזרה? האם האהבה בליבנו יכולה להכיל גם את הפחד ואת תגובת האלימות והתשוקה? כי בסופו של דבר, ואולי כבר מהרגע הראשון, איכות החיים שלנו היא איכות הפעולה בכל רגע נוכחי, היא איכות המענה שלנו לאתגר של הרגע הזה, גם במצבים מורכבים, מלאי סכנות וסתירות; וגם כאשר יש הכרח בעשייה הישרדותית – אם זה כל מה שיש, אם אין דבר בליבנו ובחיינו מלבד הישרדותיות תגובתית, אז אנחנו דנים את עצמנו ואת יקירינו וגם את כל מי שסובבים אותנו מכל צדדינו לחיי מלחמה ... וללא חמלה, שם סובלים; ולכן החשיבות של איכות הלב דווקא אל מול הקשיים, דווקא יחד עם נחשולי השנאה – להיות אור, דווקא בלב החשכה.