חמש שאלות להתבוננות במעורבות במאבק על הדמוקרטיה בישראל 

מאיר זוהר (20.3.23)

[בשבועות האחרונים שוב ושוב עולות שאלות הנוגעות למאבק על הדמוקרטיה בישראל, ההתנגדות העממית להפיכה המשטרית, צעדי החקיקה הממשלתית שמשנה את פניה של המדינה, והמילים הבאות מזמינות להתבוננות לאור דרך הבודהה ומנסות לתת בקצרה מענה לשאלות העיקריות]

~~~

למעורבות חברתית יש מוטיבציות שונות אפשריות, לדוגמה התפיסה שנגרם עוול לאדם מסוים או לקבוצת אנשים, ממנה נובעת דרישה לתיקון העוול ותביעה לעשיית צדק, או מעורבות שפשוט מתקוממת בזעקה גדולה מעומק הלב כנגד כל דיכוי וניצול ופגיעה; אבל אם המעורבות נסערת, חרדה וזועמת, או אם היא מתבססת על חוויה של עוול ורעיון של צדק היא מפצלת בין ה"טובים" לבין ה"רעים", בין "אנחנו" לבין "הם", ואז הכוח המניע למאבק הוא כעס ופחד ואפילו שנאה, ואז המאבק דוגמטי ונוקשה... האם יש דרך להיאבק בלי לאבד את עצמנו ברגשות ההמון? ומהו הכוח המניע, הדלק והדחף למאבק שכזה?

יש דרך להיאבק בכל מאודנו, אבל לא בזעם עיוור אלא בגישה קשובה שיש בה הבנה שלמה – יש דרך להילחם בחמלה; וחמלה אינה חולשה! – בחמלה יש עוצמה מיטיבה. בחמלה יש רגישות לסבל ולמצוקה, מודעות לפחד ולכעס ולתסכול בעצמנו ובאחרים, ועם זאת יש בה גם עמידות ויכולת הכלה וכך היא מאפשרת לפגוש נכוחה כל קושי ופגיעה, בתוכנו וסביבנו, בלי להתערער מסערות הרגשות ובלי להתפתות להיאחזות בסיפורים והצדקות, אמונות ורעיונות שמפרידים ומסכסכים בינינו; וכך אנחנו לא מוסיפים על הפגיעה, אלא פועלים בחמלה ובחוכמה כדי לעזור לזולת ולהיטיב עם כולם.

לפיכך להילחם בחמלה משמע להיאבק בלי לשנוא, מפני שאנחנו מבינים שגם בלב המאבק וגם אחריו, עדיין אנחנו חיים ביחד בהוויית גומלין; וכך, כאשר אנחנו באמת ערים לאדם הפוגע בו אנחנו נלחמים אנחנו מגלים שהוא-עצמו פגוע, סובל, מפוחד... וכך אנחנו מבינים שכאשר אנחנו שונאים, השנאה פוגעת גם בנו: כאשר אנחנו שונאים ורואים בו רק רע אנחנו מחמיצים את האדם השלם שהוא, את האנושיות שלו, וכך אנחנו מצמצמים גם את האדם שאנחנו, את האנושיות שלנו-עצמנו.

~~~

המפתח והשער לדרך הבודהה זו התובנה של הוויית הגומלין (inter-being), היא חופש מאשליה של פיצול בין "אנחנו" לבין "הם", וכך היא מציעה גישה שאין בה אפליה, זו השתוות הנפש (upeksha); ולכן פעמים רבות הדרך קוראת לנו להימנע מהתערבות בסכסוכים ומחלוקות באופן שתומך בצד א' ומתנגד לצד ב' – לא להתערב באופן מפלג ולא להצדיק אחד כנגד האחר... האם הכוונה היא שאין לנקוט עמדה אלא יש להתייחס באופן סימטרי ושווה לשני הצדדים, ושבכל מאבק ועימות יש להישאר בלתי מעורבים?

לכל אדם יש צד מסוים, אבל כאשר יש בנו גם חוכמה וחמלה אפשר להיות ערים לא רק לצד אחד אלא גם לאחרים – להיות ערים למניעים ולפחדים ולתסביכים ולמטענים של כל הצדדים, להיות ערים לאמונות ולשאיפות ולנקודות המבט של עצמנו וגם של זולתנו; וכך אנחנו מעורבים בלב שלם, ללא אפליה וללא משוא פנים.

כך המעורבות נוקטת עמדה – בעד סובלנות קשובה, בעד חוסר אפליה ונגד כפייה – נגד דיכוי וניצול, עריצות וקנאות ושחיתות, שנאה והסתה; זו מעורבות שלמה שנוקטת עמדה בהירה ונחושה בעד זכותם של כולם לנקוט עמדה, מעורבות שמשמיעה את קולה כדי שלכולם יהיה מקום להשמיע את קולם – זו לא התערבות בעד האחד ונגד האחר, זה לא עניין של בעד ונגד ימין או שמאל, מפני שאין סימטריה:

אין סימטריה בין הדעה שפוסלת דעות אחרות ולא משאירה להן מקום, לבין כל עמדה שמגלה את עצמה ועם זאת מאפשרת מקום גם לעמדות אחרות – אין סימטריה בין קנאות לבין סובלנות! – אין סימטריה בין מי שמאפשרים מגוון ושפע של דעות ועמדות וסיפורים, של כל הצדדים, לבין מי שמבטלים את אלו ובאים לכפות את דעתם ועמדתם על כולם מפני שלטענתם יש רק צד אחד לגיטימי ורק סיפור אחד אפשרי, והוא שלהם.

~~~

דרך הבודהה היא דרך חיים בהרמוניה, בין אדם לבין עצמו וגם בין אדם לזולתו, וכך היא מדגישה את החשיבות של יישוב מחלוקות וסכסוכים בדרכי שלום, בהתבסס על הבנה הדדית ודיאלוג בהקשבה מלאת חמלה; ולכן היא קוראת להידברות ופשרה – לא להתעמת אלא להתפייס – בכל מקום ובכל מצב אפשרי... אבל האם גישה שכזאת באמת מתאימה בכל מקום וזמן? או שיש מצב בו אין מנוס ממאבק בלתי מתפשר, נחוש ואיתן?

לפעמים הידברות ופשרה אינן אלא פיתיון, מקסם שווא, מעין "צו פיוס" שרק נותן לגיטימציה לכוחנותו של הבריון ושתלטנותו של הרודן, ולכן זו טעות לגלות סובלנות כלפי מי שבעצמם אינם סובלניים; וכך, כאשר אין נכונות ויכולת הקשבה, כאשר אין באמת פתיחות וכנות ותום-לב, כאשר אין שפה משותפת, מה הטעם בדיונים ודיבורים אם וכאשר אין עם מי לדבר?! (ו"אין עם מי לדבר" זו לא מסקנה נחרצת וקבועה, לתמיד, אלא בכל מצב ובכל רגע מחדש זו שאלה פתוחה) – אין להתפשר עם מי שמסית ומפלג ואין לדבר עם מי שמשקר, מי שמפיץ עלילות שווא ומכפיש את מתנגדיו, ושוב ושוב מרמה ומפר את הבטחותיו – אין לדבר עם מי שאי-אפשר לתת אמון בדבריו.

הבסיס לכל הידברות הוא הסכמה על מסגרת של כללי התנהלות ושפה משותפת שמכבדת ומכילה וכך היא מאפשרת תקשורת לקראת פשרה – המסגרת והשפה, זו דמוקרטיה; אבל זו אינה רק דמוקרטיה פורמלית של הכרעת הרוב אלא זו דמוקרטיה ליברלית שכוללת הפרדת רשויות, התחשבות בזולת והגנה על מיעוטים, זכויות אדם שוות לכולם, חינוך לסובלנות ודו-קיום בשלום, ועוד... ועל הדמוקרטיה-עצמה לא מתדיינים ולא מתפשרים! (וכן – זה תנאי מקדים, ובלעדיו אין על מה ואין עם מי לדבר!)

~~~

בכל מאבק, כדי לעזור לעצמנו ולאחרים אנחנו מבקשים למצוא שותפים לדרכנו; אבל אם המאבק צר אופקים, בגישה טהרנית וצדקנית אנחנו עלולים להדיר תומכים אפשריים... ולכן יש להיאבק בגישה גמישה ומכילה, כדי שלא להחמיץ את המורכבות של המצב על רבדיו השונים – יש להכיל ניגודים, פנים שלכאורה סותרים, וכך לשלב כוחות ולגלות דרכים לשיתופי פעולה עם אנשים נוספים, גם אם הם גנרלים בצבא הכיבוש וגם אם הם מניפים דגלי פלסטין: האם באפשרותנו לקבל כשותפים למאבקנו גם את מי שדגלם וחזונם לגבי הדמוקרטיה לא לגמרי מתיישבים עם שלנו? האם בדרכנו יש מקום גם לאחרים?

יש שני פנים למאבק על הדמוקרטיה: ראשית, מפני שישנם כעת כוחות שקמים על הדמוקרטיה לכלותה או לצמצם ולהגביל אותה עד-מאוד, לרוקן אותה מתוכנה, אנחנו מקבלים בברכה כל מי שמבקשים להצטרף למאבק לשמר אותה ולהגן עליה; ובנוסף, מפני שכבר שנים רבות הדמוקרטיה בישראל חלקית ולוקה בחסר – "דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים", לדוגמה – אנחנו מבקשים לשפר ולהרחיב אותה ולהעמיק את שורשיה... ובין המאבק להגן על הדמוקרטיה ולשמר אותה לבין המאבק לשפר אותה, זו דרכנו.

כך יש להיאבק ביחד, בעד הדמוקרטיה נגד מחריביה, ואפילו להיאבק לצידם של האחראים למצב, מי שבמעשיהם ובמחדליהם הביאו אותנו למקום בו אנחנו נמצאים; ועם זאת, אין להתפשר על העיקר – יש להיאבק בעד דמוקרטיה מלאה לכולם, משמע להיאבק בנחישות ביסודותיו של המצב העכשווי ובכל הגורמים שהביאו ומביאים אותו להיות כפי שהוא, וכך יש להיאבק בעד הדמוקרטיה נגד משמריה – להיאבק נגד חסידי הסדר הדמוקרטי המאוד-חלקי הנוכחי, אפילו שהם תומכינו ושותפים לדרכנו במאבק בעד הדמוקרטיה.

~~~

אנחנו לא רוצים לפגוע, אף-פעם באף-אחד, כמובן; ולכן אנחנו עושים את מיטבנו כדי לפעול בחמלה ובחוכמה ולהפחית את הפגיעה... אבל מה עושים כאשר אדם מסוים או קבוצת אנשים פוגעים באחרים? בכל מאבק למען שינוי חברתי ועזרה לזולת, כדי להגן על כולם מפגיעה, מהם גבולות המאבק? – מהם הגבולות שלי באופן אישי, ומהם גבולות המאבק בו אני מוכן להיות מעורב ושותף ותומך?

כל עוד יש נורמות מקובלות של התנהגות והתנהלות ראויה, יכול להיות שאפשר להסתפק במאבק מנומס ונחמד, ואז אולי די בהפגנות מחאה; אבל במצב הנוכחי, כאשר מתערער הבסיס לחיים המשותפים, האם במאבק על הדמוקרטיה בישראל יש מקום גם להתנגדות ישירה ומרי אזרחי?! – כמו הפרות סדר, שביתות ושיבושים, סרבנות שירות, סרבנות מיסים... – והאם אנחנו מוכנים לשלם את המחיר ולשאת בתוצאות המעשים?

אפשר להעלות דוגמאות היסטוריות או לתאר בדמיוננו אפשרויות קיצוניות בהן ברור שיש להרחיב את גבולות המאבק אל מעבר לקריאת סיסמאות בהפגנה ולמחאה שלווה; ולאור זאת אנחנו מתבוננים, בכל רגע מחדש, בשאלה פתוחה: האם עכשיו המקום-זמן-מצב למאבק שכולל גם עבירה על החוק? – האם המאבק מוגבל במסגרת של חוק וסדר, או האם המאבק יוצא כנגד החוק והסדר הקיימים ומערער על תוקפם? – מתי החוק אינו תקף, אינו לגיטימי, אינו חוקי? – מתי הסדר הקיים אינו בסדר?! – מתי הסדר הנוכחי אינו מוסרי?

והאם יש מקום במאבק גם לפגיעה אפשרית באחרים, אפילו אם הם "בלתי-מעורבים"? – לא מתוך זדון או חוסר אכפתיות, כמובן, אלא כדי להמחיש לכולם, לעומדים-מן-הצד וגם לכל השאר, שאנחנו-כולנו שותפים... ובעיקר, כדי למנוע פגיעה גדולה יותר באינספור אנשים – למען טובת הכלל, האם יש מצב בו יש מקום לפגיעה? ובנוסף, האם עכשיו – האם אי-פעם?! – המקום-זמן-מצב למאבק שכולל גם שימוש בכוח ולחימה בכל האמצעים? – או, האם אנחנו מתנגדים לכל מאבק כוחני, אפילו כאשר יש איום על שלומם ורווחתם של הזולת וחירותם וחייהם בסכנה? – זו הזמנה להתבוננות קשובה בפעולה.