מתוך "קליאנה מיטרה": טעימות ממכתביו של מאיר

הספר "קליאנה מיטרה: ליווי דרך || רעות רוחנית" מתאר את דרכם של יסמין ומאיר, ידידי דרך, תלמידה ומורה. הוא מגיש לקורא חליפת מכתבים בה יסמין משתפת את שאלותיה, התלבטויות תובנות וחוויות מהמדיטציה ומחיי היומיום, ומאיר – נזיר בודהיסט לשעבר המלמד מדיטציה כדרך חיים – משיב בהתייחסות לדבריה, מרחיב ומעמיק ומבהיר, תומך כאשר צריך ומאתגר כאשר אפשר, וכך מלווה את דרכה.

[והנה מספר קטעים מהספר, טעימות ממכתביו של מאיר:]

~~~

זה הסיפור עליו אנחנו מדברים, כך תיארת את הדברים: לפני שנים הוא אמר ועשה ופגע; ומאז נשאת עימך את הכאב של אותה טראומה ואת הכעס וההאשמה ורצית שהוא יבקש סליחה ומחילה על הפגיעה, זה מה שביקשת לקבל מפני שחשבת שזו התשובה, האמנת שזה המרפא, זה המענה לכאב הלב, זה התיקון לכאורה, וכך המשכת לחיות בהתבסס על נקודת הייחוס של העבר והשלכותיו אל עבר העתיד, מה שהיה ומה שרצית שיהיה – זה הסיפור של ה"אני" ... אבל בתפיסה שכזו אנחנו ממשיכים ומסתבכים, ללא מוצא – במקום שכזה אנחנו צפופים ומכווצים, מתגוננים ותוקפים, לפותים ואחוזים ללא חופש וללא אהבה.

לכן התשובה האמיתית היא החופש לשמוט, לוותר על בקשת הסליחה ועל עמדת הנפגע עם התסביכים שלה – התיקון הוא השמיטה; זה החופש להיות קשובים בזמן הווה, משמע, להניח לו ולמחילתו, ובגישה קשובה שכזו אנחנו חופשיים לאהוב את החיים ברגע הזה – זה החופש לאהוב את עצמנו ויחד איתנו גם אותו, בלי צורך לפתור את הבעיה של ה"אני"; בלי צורך לפתור את הבעיה לכאורה, הבעיה של העתיד ושל העבר, הבעיה של הפגיעה, אפשר לאהוב בהווה – ללא תגובה של כעס והאשמה, כלפי חוץ או כלפי פנים, וללא תגובה נוספת של רצון בסליחה ומחילה, זה חופש ממטעניו ותסביכיו של הסיפור העצמי.

~~~

אין כמו שמחה של שמיטת האשליה והתעוררות לחיים, שמיטת המטען של התסביכים העצמיים הרגילים – זו שמחה של גילוי משהו חדש, של ראייה צלולה ובהירה, שמחה של תגלית אמיתית והתנסות ישירה – זו השמחה הנפלאה ביותר, שמחת אמת שאינה תלויה בדבר, שמחת חיים. זו שמחה שמתעוררת בכל רגע בו אנחנו באמת קשובים לחיים ברגע הזה, כאשר אנחנו חודרים מבעד לכל הרעיונות של הדברים, כאשר אנחנו מגלים את המתנה של החיים ומשתתפים בה יחד עם אחרים, כאשר ליבנו מהדהד עם ליבו של אדם נוסף באופן בלתי אמצעי, כאשר אנחנו באמת נפגשים – לב אל לב, אדם עם אדם – וכך אנחנו פוגשים גם את עצמנו מעבר למסכות ולסיפורים. זו שמחה שנובעת ומתגלה באופן טבעי כאשר אנחנו נוכחים-מודעים, ערים לחיוּת בכל הדברים, שמחה כאשר ליבנו מתעורר לחיים ... והשמחה החיה הזו, שמחתו של אדם שמתנער מאשליה ומרווה צימאונו במים חיים, יכולה להתגלות ללא תלות בתנאים מסוימים, אפילו בלב הסערה, בכל רגע בו אנחנו באמת קשובים לאור התשוקה לחיים.

~~~

השאלה היא האם אנחנו מעזים להשתנות – האם אנחנו מוכנים לוותר על המסכות ולהשתחרר לחופשי ממשחקי התפקידים? האם אנחנו חופשיים להעז ולבחון מחדש, בכל רגע מחדש, את מי שאנחנו ואת מערכות היחסים שלנו, בבית ובעבודה ובכל מקום אחר, וכאשר אנחנו מגלים שישנם היבטים של חיינו שאינם מעודכנים, האם אנחנו חופשיים להשתנות? האם אנחנו חופשיים לגלות את מה שפגשנו ולמדנו במדיטציה בינינו לבין עצמנו ולהניח לזה להתבטא בחיינו – האם אנחנו מעזים להיות מי שאנחנו, באמת לחיות את החיים שבאפשרותנו? – או אולי, האם כבר הגענו לגיל בו אנחנו מפסיקים להתחיל?! – ו"גיל" שכזה אינו נמדד במספר של שנים אלא הוא מידת העניין או חוסר העניין שאנחנו מגלים או לא מגלים במצב החיים העכשווי הממשי ועד כמה יש או אין בנו חיוּת, התחדשות ופתיחות וקשב לחיים – וכך, זו השאלה: האם אנחנו באמת מוכנים לצאת לדרך חדשה, דרך של התנסות גלויה ולמידה קשובה, בכל רגע מחדש ברגע הזה?

חופש מתוויות ותגיות זו הנכונות לשמוט וכך באמת להשתנות, להעז לחיות קשובים ולפעול בהתאם. משמע, מדיטציה אינה רק ישיבה קשובה בשתיקה, ואינה רק תשומת-לב לאופן בו אנחנו הולכים ואוכלים ומדברים ומרגישים וחושבים בחיי היומיום – מדיטציה היא גם ובעיקר פעולה: זו פעולה שלא מתעלמת ממי שהיינו ומה שעשינו וחווינו, ועדיין היא אינה תלויה באופן עיוור בעבר אלא היא פתוחה וקשובה למצב החיים העכשווי; זו פעולה שלא מסתפקת בשינוי שכבר עברנו בעבר, אלא היא מבטאת את החופש ואת שמחת ליבנו באופן ממשי בצעד הנוכחי. [...] לפיכך המדיטציה והדרך הם תהליך של התעדכנות מתמדת שכוללת את התגלית שהמקום בו אנחנו נמצאים כבר אינו הולם את מי שאנחנו עכשיו, וגם את התעוזה לפעול על-סמך אותה תובנה ולממש אותה בחיינו; כך תשומת-הלב מהווה מהפך עמוק ומלא ב"סגנון" ובאיכות החיים, וזה אינו שינוי על-פי רעיון, איזושהי תוכנית או תבנית שעוצבה על-ידינו או שעיצבו אחרים, המומחים הרוחניים – זה שינוי אורגני שנובע מעצמו, ללא מתכון, כאשר אנחנו כבר לא יכולים להתכחש לקול, לקריאה של הלב, ואנחנו נענים לה ללא בחירה בצעד אל הלא נודע.

~~~

מה באמת מאפשר איכות חיים, איכות במערכות היחסים – איך להיות בקשר שיש בו מרחב יחד עם קירבה, ללא מרחק וללא מחנק? איך להיות ביחד ללא היאחזות, קרובים לעצמנו וקרובים לזולתנו בלי לאבד את החיוּת בינינו? איך להחיות את הקשרים ולאהוב באופן ממשי את בן- או בת-זוגנו או כל אדם אחר שאנחנו פוגשים, אפילו יחד עם הפחדים? – זו השאלה. והתשובה הגלויה, התשובה הפשוטה היא תשומת-הלב, היא הגישה הקשובה לאתגרי החיים ברגע הזה – היא צעד אל הלא נודע, מרחב שלם של קשב לחיים; היא הנכונות להיות בקשר חי שלא ניתן לתפוס אותו, קשר שלא מבטיח ודאות או המשכיות, קשר שיש בו התחדשות ואין בו התקבעות – היא החופש להיות בקשר ועם זאת להניח לו להשתנות, לאפשר מקום ולתת אמון גם ללא ביטחונות.

[...] לאור זאת, זו השאלה בכל מצב בכל מערכת יחסים: האם אנחנו חופשיים לתת אמון בחיים? האם יש אמון בינינו לבין אחרים? והיות שאמון שכזה מתגלה כמרחב של קשב, ניתן לשאול גם כך – האם יש מרחב בליבנו ובחיינו? ואם יש אז גם במצבים קשים, יחד עם פחד ובדידות, היצמדות וצפיפות, עדיין אנחנו באמת אוהבים – זו איכות החיים הערים. [...] אהבה היא מרחב שיש בו מקום לכל הדברים, גם למטענים ולתסביכים העצמיים, היא מרחב שלם של קשב לחיים; וכאשר יש מרחב שמכיל את הפחדים, דבר לא מעיב על האהבה – אהבה אינה אלא החופש לפגוש את החרדה הקיומית הראשונית, להיות ערים ללא בחירה לעובדה של הפחד כעובדה וכך להיות חופשיים לאהוב יחד איתה ... משמע, בהתייחס לעובדה גם אתגרי החיים אינם בעיה: זו אהבה.

אהבה היא מרחב של התבוננות קשובה בכל קשר אנושי ממשי, וכך היא מרעננת ומחייה את מערכת היחסים – כך אנחנו מתחדשים, כך אנחנו מגלים זה את זה ושמחים ואוהבים מחדש, כך אנחנו לא לוקחים את בת- או בן-זוגנו כמובנים מאליהם אלא אנחנו לומדים להעריך אותם ובאמת להוקיר תודה על קיומם. במרחב שכזה יש שמחת חיים, שמחה של התעוררות הלב לחיים, שמחת הלב האוהב, וזה השער לאיכות החיים – התבוננות בדברים כהווייתם, התייחסות עובדתית ממשית ללא התיימרות וללא התכחשות לדבר, גישה קשובה לחיים היא המפתח לחיי זוגיות ובכלל למערכות יחסים עם אמון ושמחה וחופש; וכך אנחנו חופשיים לגלות אור בכל מקום, בכל מצב, בכל אדם, חופשיים להניח לבת- או בן-זוגנו לפרוח ולשמוח במי שהם וכך אנחנו פורחים יחד עימם ... כך יש קירבה ללא צפיפות, מרחב ללא ריחוק, בקשר מלא חיים – זו אהבה.

באהבה אין ביטחון, באהבה אין ודאות ואין נוחות – אהבה לא מבטיחה דבר; והדבר היחידי אותו מעניקה אהבה הוא מרחב של חיוּת בו אנחנו פוגשים את הקיים באמת ללא מניפולציות ודרמות מיותרות, מרחב בו יש מקום למי שאנחנו כפי שאנחנו וגם לבן- או בת-זוגנו, וכך אנחנו ביחד צומחים ופורחים – אהבה לא מבטיחה דבר, אבל היא מקיימת. [...] משמע, מעבר לרגש או רצון טוב, מחשבה או כוונה, אהבה אינה אלא הפשטות של פתיחות לממשות וקבלת החסד של הרגע הזה; אהבה היא מרחב של יראת כבוד לחיים וכך היא מאפשרת את המתנה של החיים, היא חופש פעולה קשובה לחיים ... ומה עוד אנחנו מבקשים?

~~~

בליבה של הדרך הבודהיסטית, הבודהה-דהרמה, יש תובנה מאד עמוקה ובהירה שמתגלה כחמלה בפעולה – יש חכמה חיה, רעננה, צלולה, יש הבנה של טבע האדם ושל עובדות החיים; ועדיין, יחד עם זאת יש שם גם הרבה עכירות – חשיבה בנוסחאות ומאבק כנגד רגשות, טקסיות ורעיונות של הישגיות – גם בודהיסטים הם בני-אדם, עם כל המגבלות, אפילו אם חלקם אינם מוכנים להודות. בכל דרך ובכל אדם יש חכמה וחמלה במידת-מה, כמובן, אבל יחד עם זאת לפעמים יש שם גם קטנוניות והתנשאות והעמדת פנים – כאלו הם אנשים, בודהיסטים או לא; וזו לא ביקורת – זו עובדה: "בודהיזם" זו הכללה, זה עולם ומלואו שיש בו הכל, זה מרחב שיש בו שפע רב של אפשרויות שונות, ולכן על כל מי שמבקש ללמוד בדרך קשב לחיים להתבונן במבט חודר ולהקשיב בלב ער ולא ללכת באופן עיוור בעקבותיהם של קדמונים מסורתיים או בעקבותיהם של בעלי סמכות אופנתיים.

[...] מעבר לכותרת המשותפת ולסיפור המסגרת, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, מעבר לכל שם וצורה, השאלה היא באמת פשוטה: מהי הדרך ברגע הזה? האם יש לה אמת-מידה? האם הדרך היא שיטה או גישה? האם זו תנועה לשם, האם זה תהליך של צבירה בהדרגה או שמא זה מהפך של שמיטה, בכל רגע מחדש צעד אל הלא נודע? מהי הדרך – האם היא תשובה סגורה, "לטפח טוב ולהימנע מרע ולטהר את ההכרה", או האם היא שאלה פתוחה – האם יש בנו נכונות להעז לגלות, או האם אנחנו חוסים בצילה של המסורת וסמכותה? בדרך קשב אנחנו מערערים על כל עמדת סמכות ועל כל מסגרת של מסורת וכך אנחנו חופשיים ללמוד את עצמנו בעצמנו ולגלות את האמת של החיים ברגע הזה; מעבר ל"בודהיזם" ולכל כותרת אחרת, בלי להתיימר ובלי להתכחש לדבר, כל זה פשוט בא לומר שאיכות החיים הערים אינה תוצאה של אמצעים, היא אינה דבר-מה אותו משיגים וצוברים ואליו מגיעים – היא אינה מצב או חוויה, אלא היא הגישה הקשובה: איכות הגישה היא איכות החיים ברגע הזה.

עכשיו אנחנו כאן, כפי שאנחנו, ללא בחירה – זו עובדה; ולכן, מעבר לכל סיפור דרך מסוים, השאלה המהותית, השאלה של החיים, השאלה הראשונה והאחרונה היא השאלה של הגישה – כאן ועכשיו, האם אנחנו חופשיים להיות נוכחים-מודעים? מהי הדרך בה אנחנו פוגשים בלב המצב האנושי את האדם שאנחנו ויחד איתנו אנשים נוספים? ברגע הזה ובכל רגע מחדש, מבחוץ ומבפנים, האם אנחנו קשובים לנשימה של החיים? האם אנחנו חופשיים לאהוב את החיים? – ואם וכאשר אפשר נבטא זאת במילה ובמעשה, נגלה את הווייתנו בפעולה קשובה, וכך נעזור גם לאחרים; זה הצעד הראשון והאחרון, זו הדרך כולה – איכות החיים היא איכות הגישה.