שתי גישות לדרך הבודהיסטית

מאיר זוהר / 14.06.2013

צהרים טובים. אנחנו מדברים היום על הדרך הבודהיסטית, "הדרך כפולת השמונה" – יש דרך ולדרך יש שמונה פנים, ושמונת הפנים של הדרך הם השקפה נכונה וחשיבה נכונה, ודיבור נכון ועשייה נכונה ומחייה נכונה, וחריצות נכונה ותשומת-לב נכונה וריכוז נכון; ואופן נוסף לתאר את הפנים השונים של הדרך הוא בחלוקה כללית יותר, לשלושה היבטים – חוכמה, מוסר ומדיטציה. אבל למעשה, יש הרבה צורות נוספות לתאר את הדרך – זו דרך אחת, והפנים השונים הם האופן בו אנחנו מסתכלים וחושבים ומדברים על הדרך, איך שאנחנו מתארים את הדרך, באופן השימושי ביותר עבורנו; ואם כך – יש דרך, דרך אחת, היא האמת הרביעית שלימד הבודהא, ואפשר לתאר אותה בשמונה פנים, או בשלושה היבטים, או באופנים נוספים.

כבר ניתנו מספר דימויים שונים לדרך – פנים או שדות או נתיבים; ואני רוצה להציע דימוי נוסף: הדרך היא כמו אבן חן שאנחנו מחזיקים מול השמש. לאבן החן הזו יש משטחים שונים, ואם נסובב אותה מעט לכאן נראה פן מסוים שישתקף, ואם נסובב לכיוון אחר נראה פן אחר, אבל זו אותה אבן חן. או דימוי נוסף: זה כמו קליידוסקופ שאנחנו מסתכלים דרכו, ואם אנחנו מסובבים אותו מעט שמאלה נראה צורות וצבעים מסוימים, ואם נסובב עוד קצת שמאלה נראה צורות אחרות, ואם נסובב ימינה זה לא יחזור להיות אותו הדבר, זה יחזור לצורות נוספות שונות, אבל זה אותו קליידוסקופ, עם אותם מרכיבים, מאוד פשוטים, והם רק משתקפים זה בזה באינספור צורות שונות.

הדברים שאני רוצה להביא עכשיו הם לא תיאור מפורט לגבי כל אחד משמונת הפנים של הדרך, ולא תיאור מפורט של מה היחס ביניהם, בין הפנים השונים, ולמה הם נקראים "נכונים", אלא אני רוצה לדבר באופן כללי על היחס בין הדרך לבין החיים שלנו. מכיון שיש דרך והיא כתובה בספרים, יש דרך – כבר שמענו ולמדנו; אבל השאלה היא איך הדרך הזו מתייחסת לחיים שלנו, איך אנחנו מתייחסים בפועל לדרך הזו שקיימת ... וכאשר אנחנו מדברים על היחס בין הדרך לבין החיים, חשוב להבין – החיים זה כאן ועכשיו, החיים זה הרגע הזה; רק כאן ועכשיו יש חיים, ולכן השאלה עליה אנחנו מדברים באה באופן מאוד ישיר ועכשווי, זו שאלה ממוקדת לעכשיו המאוד מאוד מיידי – מה אנחנו עושים? מהי איכות העשייה ברגע הזה? מהי הגישה בה אנחנו עכשיו מתייחסים?

אני אתאר שתי גישות שונות, שני אופנים שונים של התייחסות לדרך ולשמונת הפנים – שתי גישות שיכולות להתקיים במקביל, ביחד – זה לא זו או זו; אבל בכל אחת משתי הגישות האלו יש איכות שונה, יש בהן כוונה שונה או התייחסות שונה לדרך ולחיים. אם כך, יש שתי גישות, שני אופנים להבין מהי אותה דרך, וכאשר מדברים על הדרך, בכל אופן שהוא, יש להתייחס לתמונה הכללית – התמונה שהיא ארבע האמיתות: יש שתי דרכים להבין את המקום של האמת הרביעית בין ארבע האמיתות – להבין את היחס בין הדרך, היא האמת הרביעית, לבין האמיתות הקודמות, הראשונה והשנייה והשלישית.

בגישה הראשונה אנחנו מתייחסים לדרך כאמצעי למען מטרה, ואז האמת הרביעית היא אמצעי בו משתמשים כדי לפתור את הבעיה של הסבל, היא האמת הראשונה, וכדי לטפל בסיבה לסבל, היא האמת השנייה – אמצעי כדי להגיע אל המטרה של הדרך, היא האמת השלישית. בגישה השנייה אנחנו מתייחסים לדרך כהתבטאות גלויה של הבנה וחופש בפעולה קשובה בלב החיים, בכל מה שאנחנו עושים ואומרים וחושבים, ואז האמת הרביעית היא תיאור של דרך החיים הערים, ממש ברגע הזה – זו גישה לא-דואלית, בה ארבע האמיתות הן אמת אחת שלמה.

~ ~ ~

יש שתי גישות לדרך, וכדי באמת להבין את הדברים כדאי להתחיל בהתחלה. אלו הן ארבע האמיתות: האמת הראשונה היא האמת של הסבל, האמת השנייה היא האמת של הסיבה לסבל, האמת השלישית היא האמת של הקץ לסבל, והאמת הרביעית היא האמת של הדרך. יש סבל, באדם ובעולם, זו עובדה, זו האמת הראשונה; והסבל מתבסס על חוסר הבנה, זו האמת השנייה; וכאשר אנחנו באמת מבינים, הבנה חיה משחררת אותנו לחופשי, זו האמת השלישית; וחופש אמיתי בהכרח מתבטא ומתגלה בדרך החיים, בשפע של פנים, זו האמת הרביעית.

שתי הגישות שאני בא לתאר הן שתי גישות שונות של התייחסות ביחס לארבע האמיתות, וגם ביחס לכל לימוד אחר – כל היבט אחר של הדרך, התורה והלימוד הבודהיסטי, ניתן להבין אותו בשני אופנים שונים, בשתי גישות, גישה יחסית וגישה מהותית; שתי גישות בהתייחס לאותן ארבע האמיתות, ובהתייחס לאמת הרביעית, היא אותה דרך שיש לה שמונה פנים. מה שמבחין בין שתי הגישות האלו זו השאלה "מה אנחנו מבקשים? מה אנחנו באמת רוצים?" – כאשר אנחנו באים הבוקר למפגש הזה, או כאשר אנחנו יושבים במדיטציה בבוקר, עוצמים עיניים או לא עוצמים, היום בבוקר או בכל בוקר אחר או בכל הזדמנות אחרת; כאשר אנחנו באים לריטריט, כאשר אנחנו פותחים את הספר וקוראים ולומדים – מה בעצם אנחנו מבקשים? מהי המוטיבציה שלנו? מה מניע אותנו לגשת לדרך? מהי הגישה שלנו לחיים?

יש שתי אפשרויות, שתי תשובות אפשריות, בשני רבדים או מימדים שונים: אפשרות אחת היא שאנחנו באים ללמוד איך לטפח הרגלים טובים, ואפשרות שנייה היא שאנחנו באים ללמוד איך להיות חופשיים מהרגלים; ואלה שני דברים לגמרי שונים. אפשרות אחת היא שאנחנו לומדים איך לפתור בעיות – אנחנו באים לפתור בעיות במערכות היחסים, בעיות רגשיות, או בעיות עם המחשבות – הן לא עושות מה שאנחנו רוצים ... זו מוטיבציה אחת; ומוטיבציה שנייה, אפשרות שנייה היא שאנחנו לומדים איך להיות חופשיים מבעיה – וזה משהו לגמרי שונה, זו שפה לגמרי שונה.

מוטיבציה אחת היא שאנחנו מחפשים איך לשים קץ לסבל, להכחיד את הסבל, לפתור את הבעיה של הסבל, ואם לא לפתור באופן מוחלט אז אנחנו מבקשים להקל על הסבל, להפחית אותו קצת, משמע, אנחנו מחפשים איך לשפר את התנאים – זו מוטיבציה אחת; ומוטיבציה אחרת, לגמרי שונה באופן מהותי, היא המוטיבציה של חופש מסבל. חופש מסבל אינו החופש להכחיד את הסבל, החופש לסלק ולחסל ולהעלים את הסבל, מפני ש"חופש" שכזה הוא חופש לכאורה, זה אינו חופש אמיתי אלא זו תגובתיות: הסבל לא נעים לנו, הסבל לא נוח לנו, אז אנחנו רוצים לחסל ולסלק ולהעלים אותו. חופש מסבל, משמע – החופש לא לסבול מהסבל, החופש לפגוש את הסבל בשלום, החופש לפגוש את הסבל בשמחה; חופש מסבל הוא החופש לחיות יחד עם הסבל בשלום ובשמחה, הוא החופש לאהוב, יחד עם הסבל, והאהבה שעליה אנחנו מדברים אינה אהבה של רגש או של מחשבה טובה, אלא אהבה שהיא פעולה. החופש לאהוב, משמע החופש לפעול בעולם, עבור עצמנו ועבור אחרים, אפילו כאשר עדיין קיים סבל, בעולם וגם בלב האדם; משמע, אנחנו חיים יחד עם אותן מחשבות, אותם רגשות, אותם הרגלים – ויחד איתם ניתן להיות חופשיים לאהוב את החיים.

אם כך, אלו שתי גישות שונות, שתי מוטיבציות שונות, שתי שפות שונות ... וזו השאלה – מה אנחנו מבקשים, מה אנחנו באמת רוצים: שיהיה לנו יותר נוח, משמע לשפר את התנאים, לפתור את הבעיות? או, האם אנחנו מבקשים להיות חופשיים?

~ ~ ~

שתי הגישות האלו אינן טובות ואינן רעות, יותר או פחות, אלא אלו שתי שפות שונות, שמתייחסות לשני מימדים שונים של החיים, שני רבדים שונים של הדרך, שני מובנים שונים של הסבל. המהות של הדרך היא איך להתייחס לאי-הנחת, למצוקה ולחוסר הסיפוק שבחיים שלנו – זו האמת הראשונה, היא האמת של הסבל; אבל כאשר אנחנו מדברים על סבל ועל איך להתייחס לסבל, השאלה היא האם אנחנו מתייחסים לסבל יחסי, או לסבל מהותי.

סבל יחסי הוא סבל כמצב מסוים – לדוגמא, טמפרטורה מסוימת שאינה נוחה, קרה או חמה; או צפיפות אוכלוסין מסוימת שאינה מספקת, להיות יותר מדי ביחד או לבד; או מצב רגשי מסוים שמהווה בעיה ... סבל כמצב מסוים הוא סבל יחסי, ואז מה שאנחנו מבקשים לעשות זה לשנות את אותו המצב, להגיע באיזשהו אופן אל מצב אחר, מצב עדיף משופר. הסבל היחסי הוא כאשר התנאים אינם מספקים, כאשר הרצונות והצרכים אינם ממומשים, ואז אנחנו סובלים; אבל זה סבל שניתן לפתור אותו באופן מאוד מעשי, באופן מאוד ממשי וענייני, על ידי שינוי המצב: אם קר, נדליק את התנור; ואם חם, נפעיל את המזגן. יש פתרונות מאוד מיידיים לסבל שכזה, סבל יחסי, וכדאי שנדע מה לעשות כדי לטפל בו: יש מחשבות ויש רגשות, ויש מצבים במערכות היחסים, ויש דרך לטפל בהם; אם כך, זה סבל יחסי והפתרון של הסבל היחסי, הדרך כדי לטפל באותם מצבים בלתי רצויים.

אבל יש דרך נוספת להבין מהו סבל, ואותה ניתן לכנות סבל מהותי – הסבל המהותי אינו המצב בו אנחנו נמצאים, אלא האופן בו אנחנו מתייחסים למצב, הגישה למצב; הסבל המהותי נובע מחוסר הבנה של עובדות החיים, של טבע האדם ושל המצב האנושי – חוסר יכולת לפגוש גלויות את מצב החיים ברגע הזה. משמע – אנחנו יכולים להיות במצב עם תנאים מאוד טובים, מאוד משופרים, ועדיין נסבול מכיון שאנחנו תמיד רוצים עוד ועוד, תמיד אנחנו נלחמים, תמיד אנחנו מסוכסכים עם העולם; כך שאפילו אם התנאים יהיו טובים, עדיין אנחנו סובלים ... ויחד עם זאת, יכול להיות שנהיה בסבל יחסי – מצב בו התנאים לא טובים, הצרכים לא מסופקים – ויחד עם זאת לא נסבול: זה סבל מהותי, וחופש מסבל מהותי. הסבל המהותי הוא איך אנחנו מתייחסים למצב בו אנחנו נמצאים, והסבל הזה מצוי בגישה למצב, או בתגובה למצב; ולכן גם התשובה לסבל המהותי מצויה בגישה בה אנחנו מתייחסים למצב העכשווי – זו הגישה המהותית לדרך.

~ ~ ~

אם כך, כאשר אנחנו מדברים על הדרך ועל ארבע האמיתות, יש שתי גישות אפשריות – הגישה היחסית, והגישה המהותית. ברובד היחסי אנחנו מתייחסים לסבל היחסי – הסבל שהוא מצב מסוים שאינו רצוי, הסבל שהוא בעיה ממנה אנחנו סובלים; ואז ארבע האמיתות, ובאופן ספציפי האמת הרביעית שהיא הדרך, היא מתודה לפתרון בעיות: יש בעיה, זו האמת הראשונה; ולבעיה הזו יש סיבה, זו האמת השנייה; ויש אפשרות של פתרון, זו האמת השלישית; ויש אמצעים בהם אנחנו משתמשים כדי להגיע ולממש ולהשיג ולהגשים את הפתרון המבוקש, זו האמת הרביעית. המתודה הזו, הגישה הזו, היא מאוד מעשית ושימושית כאשר מדובר בפתרון בעיות חומריות – לדוגמא, כאשר יש פנצ'ר באוטו, או הברז בכיור דולף; והגישה הזו מתאימה גם כאשר מדובר בפתרון בעיות רגשיות, פתרון בעיות במערכות יחסים, ופתרון בעיות מכל סוג אחר.

הגישה היחסית היא השיטה של הפתרון והבעיה, משמע – אנחנו מזהים שיש בעיה, מזהים מה הסיבה שלה, מזהים שיש אפשרות של פתרון, ואנחנו נוקטים בכל האמצעים המתאימים – כדי לשנות ולשפר את התנאים, כדי להגיע אל המטרה, התוצאה הרצויה, יש צורך ללמוד איך להשתמש במיומנות באמצעים. אם יש סבל יחסי זו בעיה, כך אנחנו כרגיל מתייחסים; והיות והבעיה כאן, הפתרון לבעיה, המטרה אליה אנחנו חותרים, בהכרח שם: יש סבל, זה המקום בו אנחנו נמצאים, זה המצב המצוי שאינו רצוי עכשיו, ולכן המטרה אליה אנחנו שואפים נמצאת במקום וזמן ומצב אחרים – המצב הרצוי בהכרח נמצא שם, ויש אמצעים שעוזרים לנו לנוע מכאן לשם, זו הדרך הרגילה. בדרך היחסית יש בעיה ויש פתרון, יש מטרה ולכן יש צורך באמצעים, ואם כך, זה מובן אחד של הדרך – היא מיומנות של שימוש באמצעים; זו הדרך היחסית להבין את ארבע האמיתות, ולכן יש בה את האמת הראשונה, והאמת השנייה והשלישית והרביעית.

אבל אם אנחנו מדברים על הסבל המהותי ועל הגישה המהותית לארבע האמיתות ולדרך ולחיים, אנחנו מדברים על כך שהדחפים שמניעים אותנו, מה שאנחנו מבקשים זה חופש מהרגלים, זה החופש לאהוב ללא תנאים; חופש מסבל מהותי הוא חופש מבעיה – זה החופש להיות קשובים בכל מצב, וכך אפילו אם יש קושי ומצוקה, זו לא בעיה! – זה קשה, אבל זו לא בעיה; וחופש שכזה אינו תוצאה של שימוש באמצעים, אינו מיומנות נרכשת ומצטברת, אלא הוא מצוי בגישה. הסבל המהותי אינו מצב מסוים אלא הוא הגישה בה אנחנו מתייחסים למצב – אנחנו סובלים כאשר אנחנו מתנגדים למתרחש עכשיו, כאשר אנחנו מתכחשים למה שקורה עכשיו; ולכן התשובה האמיתית והשלמה לסבל היא מהפך בגישה הרגילה – חופש מסבל מצוי באופן מיידי בדרך בה אנחנו מתייחסים למצב כאן ועכשיו, בגישה הקשובה לרגע הזה.

אם כך, אלו החדשות הטובות – בגישה המהותית יש הבנה חיה וחופש, וחופש שכזה אפשרי באופן מיידי, בלב החיים; ממש ברגע הזה, יש אפשרות של חופש מסבל ומבעיה. החדשות הקצת פחות טובות הן שזה לא מצב תמידי – החופש לא נשאר באורח קבע, אלא בכל רגע מחדש החיים משתנים; ולכן השאלה היא, איך עכשיו אנחנו ניגשים? ... ולכן, בכל רגע מחדש, הגישה בה אנחנו מתייחסים היא המהות של הדרך, הלב של הדרך הוא הגישה בה אנחנו עכשיו פוגשים את החיים. בגישה המהותית לדרך, כאשר אנחנו מתייחסים לסבל המהותי, התשובה מצויה בגוף השאלה, הסוף מצוי כבר בהתחלה; חופש מסבל אינו אלא האופן בו אנחנו ניגשים לסבל, בכל רגע מחדש, ולכן הדרך היא אמת אחת שלמה – בגישה המהותית אין ארבע אמיתות שונות, אלא יש ארבעה פנים של אותה גישה קשובה, של אותה הוויה קשובה בפעולה, ממש ברגע הזה.

~ ~ ~

יש דרך, דרך אחת – זו אותה דרך, בשתי גישות שונות; ולכן, בכל רגע מחדש, זו השאלה: האם הדרך – האם ארבע האמיתות, ובאופן ספציפי האמת הרביעית, היא הדרך לה יש שמונה פנים – האם הדרך היא אמצעי למען מטרה, פתרון של בעיה, מיומנות של עשייה, או האם הדרך היא מהפך בגישה? יש שתי אפשרויות להבין את שמונת הפנים של הדרך: האם שמונת הפנים האלו, השקפה וחשיבה נכונה, ודיבור נכון ועשייה ומחייה נכונה, וכל שאר ההיבטים – האם זו מיומנות שאנחנו רוכשים? האם אלו תרגילים שאנחנו צריכים לעשות? האם אלו אמצעים אותם אנחנו מתרגלים, בהם אנחנו מתאמנים כדי להגיע אל המטרה? או אולי, האם זה תיאור של החיים כאשר אנחנו ערים ברגע הזה? האם זה תיאור של האופן בו אנחנו מתנהגים, תיאור של אורח החיים, כאשר אנחנו נוכחים-מודעים ברגע הזה?

השאלה הזו לא באה כדי לבקש תשובה – "כן, זה כך" או "כן, זה כך" – שתי האפשרויות קיימות, שתי האפשרויות תקפות – אפשר כך, ואפשר גם כך; והשאלה היא על איזה סבל, על איזה סוג של מצוקה, על איזה סוג של מוטיבציה אנחנו מדברים – השאלה היא מהי הגישה והשפה המתאימה: מה אנחנו מבקשים? מה אנחנו באמת רוצים? האם אנחנו עוסקים בסבל היחסי, או האם אנחנו מתייחסים לסבל המהותי? זו השאלה, ובהתאם נשתמש בגישה היחסית, היא מיומנות של שימוש באמצעים, או בגישה המהותית, היא הוויה קשובה בפעולה ... משמע, אפשר לשמוע כל לימוד אודות הדרך – אודות ארבע האמיתות ואודות שמונת הפנים של הדרך – כהנחיה לעשייה, או כתיאור של חיים ערים.

בגישה היחסית האמת הרביעית, היא הדרך, היא הנחיה לעשייה, ואז יש בה שימוש מיומן בשפע של אמצעים כדי להגיע ולהשיג את התוצאה הרצויה – זו תנועה אל עבר מטרה, ואז זו דרך בה אנחנו מתקדמים בשלבים, אנחנו מטפחים ומפתחים ומתקדמים בהדרגה, וזה סוג אחד של הבנה מהי הדרך. לעומת זאת, בגישה המהותית, היא האופן השני להתייחס לדרך, אפשר להבין שכל שמונת הפנים האלו הם תיאור של אפשרות – זו אפשרות שזמינה עבור כל אדם ממש ברגע הזה, באופן מיידי – באופן בו אנחנו מתייחסים למצב כאן ועכשיו: כאשר אנחנו מדברים בנוכחות מלאה ברגע זה, זה דיבור נכון; כאשר אנחנו חושבים בהוויה קשובה, זו חשיבה נכונה; וכך הלאה וכך הלאה ... כך הדרך היא תיאור של איכות החיים כאשר אנחנו קשובים, באמת מבינים וכבר חופשיים; ואז זו דרך שהיא מהפך בגישה, ממש כאן ועכשיו, בכל רגע מחדש – בגישה המהותית השלמה הדרך מתבטאת באופן בו אנחנו חושבים ובתפיסת העולם שלנו, ובאופן בו אנחנו מדברים ופועלים ועוזרים, לעצמנו וגם לאחרים – שמונת הפנים של הדרך אינם אלא התבטאויות של הגישה הקשובה ברגע הזה.

~ ~ ~

יש שלוש נקודות לסיכום הדברים: הנקודה הראשונה היא שיש שתי גישות שונות להבין את ארבע האמיתות ואת שמונת הפנים של הדרך, ושתי הגישות האלו אינן אותו הדבר, הן אינן מדברות את אותה השפה; והנקודה השנייה היא שיש מקום לשתי הגישות האלו – הן לא שוללת זו את זו, זה לא "או-או". כפי שאומר פתגם סוּפי, "בְטח באללה, אבל אל תשכח לקשור את הגמל".

יש שתי גישות לדרך – האחת מביאה לפתרון הבעיה של הסבל היחסי, והשנייה מציעה חופש מסבל מהותי; יש שתי גישות, והן מתייחסות לשני רבדים או מימדים שונים של החיים: יש תועלת בגישה היחסית, אבל בה כשלעצמה אין הבנה וחופש, אין בה באמת חמלה; ובגישה המהותית, אפילו שיש בה חופש לאהוב את החיים, עדיין יכול להיות בה מחסור ומצוקה. משמע, חופש מסבל מהותי לא מבטל או פותר את הסבל היחסי – חופש מסבל זה לא איזו "נירוואנא", מקום של שקט ושלווה לכאורה, בו אנחנו לא מוטרדים ולא מופרעים; חופש מסבל זה אותם החיים, אלא שאנחנו לא לכודים ולא אבודים, לא שוקעים ומסתבכים במצב החיים.

אם כך, אלו שתי גישות שונות שאינן מדברות את אותה השפה, ועדיין – אין ביניהן כל סתירה, מכיון שיש שני היבטים לאותו חופש מסבל מהותי: היבט אחד הוא שאנחנו חופשיים לראות יופי בכל מצב ובכל אדם, ויש בליבנו ובחיינו שמחת חיים שאינה תלויה בנסיבות המסוימות בהן אנחנו נמצאים, וכך אנחנו כבר לא מנסים להתחמק מהמצב כאן ועכשיו – אנחנו מוכנים לפגוש את החיים ברגע הזה; ולכן, היבט נוסף הוא שאנחנו חופשיים לפעול ללא תגובה – אנחנו חופשיים לפעול בהסתמך על המצב הממשי, בלי ללכת שולל אחר פיתיונות ואשליות, אמונות ורעיונות, דעות ומסקנות – אנחנו חופשיים לפעול ביחס לסבל היחסי, ולעשות כל מה שאפשר כדי להיטיב את המצב, וכך, הגישה המהותית לא מונעת אלא מאפשרת חופש פעולה.

לדוגמא, אפשר להתבונן באופן בו אנחנו מתייחסים לצרכים, ולא משנה אם הצרכים הם צרכים רגשיים או צרכים חומריים או צרכים גופניים, או כל אופן אחר בו נתאר את הצרכים. ברובד אחד אנחנו לומדים איך לגלות ולזהות את הצרכים, ואנחנו לומדים איך לכבד ולספק אותם כמיטב יכולתנו; ויחד עם זאת יש רובד אחר של לימוד, רובד אחר של התייחסות, וזה הלימוד איך להיות חופשיים לאהוב, אפילו כאשר הצרכים אינם מסופקים. בהקשבה לצרכים יש שני רבדים שונים, שתי שפות שונות, ואת שתיהן אפשר ללמוד – ולא לעשות זאת, לא ללמוד את הכלים, את המיומנויות ואת האמצעים כדי לסייע בידינו לגלות ולזהות ולכבד ולספק את הצרכים, זה פשוט מטופש, מכיון שיש אינספור דרכים שכאלו; ויחד עם זאת, יש להבין – לא משנה עד כמה נספק את הצרכים, עד כמה נצליח בכך, עדיין אנחנו חסרים, עדיין אנחנו קצת בודדים, עדיין יש לנו תסביכים, וכך הלאה וכך הלאה – זה המצב האנושי; והשאלה המהותית היא האם יחד עם כל זה, בלב החיים, יחד עם חוסר הסיפוק של הצרכים, האם אפשר להיות חופשיים לאהוב, האם אפשר להיות חופשיים להיות שמחים?

דוגמא נוספת היא ביחס לסביבה התומכת: ברובד אחד של הלימוד, היבט אחד של הדרך הוא שאנחנו לומדים איך למצוא סביבה תומכת עבור עצמנו – זו הסנגהא, המשפחה הרוחנית, שכוללת את כל מי ומה שמחזק אותנו ותומך בנו בדרך; וללמוד לטפח סביבה תומכת, משמע למצוא בית – בית רגשי, בית אידיאולוגי, בית רוחני – בית במקום מסוים, בדרך מסוימת, בקבוצת מדיטציה מסוימת – בית בכל אופן אפשרי; למצוא תנאים מסוימים שיהוו עבורנו בית, זה היבט מאוד חשוב של הדרך. יחד עם זאת, היבט נוסף של הלימוד הוא ללמוד איך להיות בבית בכל מקום, בכל מצב, בכל הנסיבות והתנאים, בכל סביבה – תומכת או שאינה תומכת – זה הרובד המהותי של הדרך, זו הגישה המהותית לדרך ולחיים.

אלה שני היבטים משלימים, שתי גישות שונות להבין את הדרך, את ארבע האמיתות ואת שמונת הפנים של הדרך; והאם מדברים בשפה היחסית או בשפה המהותית זה תלוי לא רק בדובר או במחבר הספר שאנחנו עכשיו קוראים, אלא זה תלוי בעיקר בנו-עצמנו, בכל אחד מאיתנו, באופן בו אנחנו עכשיו מקשיבים ומבינים, ובאופן בו אנחנו מיישמים את הדברים ומביאים אותם אל לב החיים הממשיים שאנחנו חיים. זו השאלה: האם אנחנו שומעים את הדברים כהנחיה לעשייה, או כתיאור של אפשרות? האם אנחנו מקבלים את הלימוד כמיומנות של שימוש באמצעים, או האם אנחנו מתייחסים לדרך כאפשרות של מהפך בגישה, ממש ברגע הזה?

הנקודה השלישית והאחרונה היא אזהרה, מכיון שהרבה פעמים בלימוד הבודהיסטי יש בלבול גדול, והבלבול הוא זה: מצד אחד, רגע אחד מדברים על חופש מסבל מהותי – זו החמלה הגדולה, זו אהבת אמת ללא תנאים, זו שמחת חיים; אבל מדברים על כל אלו כאילו היו מטרה שנמצאת שם, כאילו היו תוצאה שאנחנו צוברים ומגיעים אליה בהדרגה, משמע, כאילו היו פתרון בעיה של סבל יחסי, ולכן, מצד שני, ברגע הבא מדברים על שימוש באמצעים – על רכישת מיומנות וטיפוח הרגלים טובים, כדי להביא להקלה ולשפר את התנאים. אבל כפי שכבר אמרתי, וכפי שאני רוצה עכשיו להדגיש בסיכום הדברים, אלה שני דברים לגמרי שונים – יש מקום לזה, ויש מקום גם לזה, אבל יש להבין – זה לא אותו הדבר; ולכן יש להיות מאוד ברורים – מה אנחנו מבקשים? מה אנחנו באמת רוצים, ממש ברגע הזה?

עבור כל היבט של הלימוד והדרך הבודהיסטית, זו השאלה – מהי הגישה? זו השאלה: האם אנחנו לומדים לרכוש מיומנות, לפתח יכולות ולטפח תכונות מסוימות, להתאמן ולתרגל ולהשתמש באמצעים? אם כך, הרי אנחנו עוסקים בסבל היחסי. או אולי, האם אנחנו לומדים לגלות אפשרויות שכבר קיימות בעצם הגישה הקשובה בה אנחנו פוגשים את החיים, ממש כאן ועכשיו ברגע הזה? אם כך, הרי אנחנו מתייחסים לסבל המהותי – כך אנחנו משתחררים לחופשי, כך אנחנו חופשיים לאהוב את החיים. אהבת אמת ללא תנאים, כשמה כן היא – היא אינה תלויה בתנאים, ולכן אין דבר שנעשה שיקרב אותנו אליה, ובאופן דומה אין דבר שנעשה שימנע אותה מאיתנו; האפשרות קיימת בידינו, בליבנו, בחיינו, בגישה הקשובה ברגע הזה, בדרך בה אנחנו מתייחסים למצב כאן ועכשיו – זה הלב של הדרך כולה.