על תשוקה ועל חופש מתשוקה

מאיר זוהר / 5.12.2014

בוקר טוב לכולם. אני רוצה לפתוח הבוקר בדברים אודות תשוקה, היא נושא המפגש שלנו היום; וקודם כל אני אבקש לתאר מהי תשוקה – אני אסביר אודות תשוקה, ואודות האופן בו אנחנו מתייחסים לתשוקה, הגישה בה אנחנו ניגשים לתשוקה; ומתוך הדברים האלו, אודות תשוקה ואודות התגובה לתשוקה, אולי נבין גם אודות האפשרות של חופש מתשוקה – חופש מתשוקה שאינו תואם בהכרח את הרעיונות שלנו איך הוא נראה: הרבה פעמים הרעיונות שלנו אודות חופש אינם באמת חופש. כפתיחה, אני אתאר שני סוגים של תשוקות, או שני מובנים למילה "תשוקה". תשוקה אחת היא תשוקה שכרוכה בסבל – זו תשוקה שהיא הגורם לסבל, היא סיבת הסבל והיא גם התוצאה של הסבל – זו תשוקה שהיא סבל; אבל יש סוג אחר של תשוקה, תשוקה אחרת – זו תשוקה שהיא חופש מסבל.

התשוקה הרגילה היא תשוקה שגורמת סבל, תשוקה שנובעת מסבל, תשוקה שהיא תגובה לסבל. המאפיין של תשוקה שכזו, מעבר למגוון העצום של אובייקטים אליהם התשוקה יכולה להיות מכוונת, מעבר לאפיון ערכי ולהבחנה בין תשוקה טובה לתשוקה רעה, מעבר לשיקול תועלתי ולהבחנה בין תשוקה מזיקה לתשוקה מועילה, המאפיין העיקרי של התשוקה הרגילה הוא שהיא מכוונת לאובייקט כלשהו, היא תמיד מכוונת לדבר מסוים, למטרה או לתוצאה רצויה. את הדבר הזה, האובייקט של התשוקה, אנחנו יכולים לכנות בשמות שונים ולתאר לעצמנו בצורות שונות, אבל מה שמשותף לכל האובייקטים השונים של התשוקה היא העובדה שהם נמצאים שם – אנחנו כאן, אבל אנחנו שואפים ומשתוקקים, אנחנו בתנועה אל איזשהו אובייקט, אל מצב או דבר מסוים שאינו נמצא כאן אלא שם. התשוקה הרגילה היא תשוקה מכוונת מטרה, תשוקה עם אובייקט, ותשוקה עם אובייקט היא תמיד מבוססת סובייקט, הוא "אני". אם יש אובייקט מסוים אותו אנחנו רוצים, תמיד יש מי – איזשהו מרכז כובד עצמי, נקודת משען – ממנו נובע הרצון. כך, כל תשוקה מתבססת על הדעות הקדומות והמסקנות, האמונות והרעיונות של הזהות העצמית של "אני"; כל תשוקה רגילה שייכת לסיפור של "אני", היא תנועה בשדה של הדברים שאנחנו כבר מכירים ויודעים, ללא מוצא.

התשוקה הרגילה היא תנועה מעגלית שחוזרת על עצמה, תנועה שמוגבלת על-ידי המרכז של עצמה, שוב ושוב סובבת וממשיכה את עצמה – כל תשוקה מולידה תשוקות נוספות; התשוקה נעה סביב עצמה, ויחד עם זאת התשוקה היא תמיד תנועה בזמן, תנועה הלאה מכאן, מכיון שהמטרה של התשוקה היא שם, משמע בעתיד. אנחנו כאן ועכשיו, בהווה – זו עובדה; אבל הפעילות הרגילה שלנו בעולם התשוקה היא תמיד תנועה אל מצב עתידי כלשהו – זו התנועה של התשוקה: תנועה של רכישה, השגה, תנועה של אחיזה בדבר מסוים שהיינו רוצים, ואיננו כאן ועכשיו ברגע הזה. היינו רוצים להיות מישהו אחר שאינו מי שאנחנו, היינו רוצים שיהיה לנו משהו שאינו בידינו, והתנועה אל עבר אותו מצב או דבר היא תנועה אל תוצאה רצויה, זו התנועה של התשוקה. התשוקה הזו גורמת סבל – לא ניתן לספק תשוקה שכזו, מכיון שכל מה שאנחנו עושים רק מוליד תשוקות נוספות; תשוקה שכזו יכולה למצוא לעצמה הקלה, אבל תמיד היא עדיין חסרה: התשוקה לא יכולה לספק את עצמה, לא יכולה למצוא מוצא מחוסר הסיפוק של עצמה – זו התשוקה הרגילה.

הסוג השני של התשוקה, המובן השני של "תשוקה", אפשר לכנות אותו "התשוקה לחיים"; ובשונה מהתשוקה הרגילה, היא תשוקה שמכוונת אל אובייקט מסוים, לתשוקה לחיים אין אובייקט, אין לה מטרה. התשוקה לחיים היא עצם הפניוּת, עצם הקשיבוּת והפתיחות, עצם הסקרנות והעניין במה שמתרחש עכשיו, בכל מה שמתרחש עכשיו; ועכשיו, מה שקורה ברגע הזה, זה החיים, ולכן ניתן לכנות תשוקה זו "התשוקה לחיים". תשוקה ללא אובייקט מסוים היא תשוקה ללא בחירה במטרה, זו תשוקה שאינה תנועה בזמן מכיון שהיא פתיחות להווה, מעבר לזמן, קשב לחיים ברגע הזה; זו תשוקה שאינה רכישה, השגה וצבירה, מכיון שהיא בכל רגע חדשה – בכל רגע החיים מתחדשים, והתשוקה לחיים זו הכמיהה לפגוש את ההתחדשות של החיים, לפגוש את הדברים כהווייתם, כפי שהם עכשיו ברגע הזה – מופיעים או שוהים או חולפים, בכל רגע חדשים; זו תשוקה שהיא התעוררות לחיים.

התשוקה לחיים היא תשוקה ללא מטרה מסוימת, משמע, זו התשוקה לפגוש את הדברים לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים, כבר מכירים ויודעים; זו התשוקה לטעום את החיים, לאו דווקא בגלל שזה נעים או לא נעים, אלא לפגוש את הדברים פשוט מכיון שכאן ועכשיו זו עובדה. הסיבה היחידה לתשוקה לחיים היא זו: כל תנועה אחרת, כל תשוקה אחרת, היא אשליה – התשוקה הרגילה היא רדיפה אחר אשליה, והתכחשות לאמת של החיים ברגע הזה; ולכן אותה תשוקה לחיים אינה מתאפיינת באחיזה, רכישה, השגה, אלא היא תנועה של שמיטה, תנועה של הנחה, צעד אל הלא נודע – להניח לדברים, לשמוט אל מה שמתרחש ברגע הזה. ועדיין, היא אינה פאסיביות או אפאטיות, זה לא הירדמות אלא זה מחייב כוח עצום של חיוּת – זו המחויבות להשתוקק באמת לגלות, בכל רגע מחדש, עכשיו: מה קורה? – זו התשוקה לחיים.

~ ~ ~

נמשיך להתבונן עכשיו כדי להבין את התשוקה הרגילה, מנין היא באה ולאן היא מובילה – נתבונן כדי להבין את המקור של התשוקה ואת התגובה לתשוקה. אנחנו חיים בעולם של תשוקה, בו אנחנו שוב ושוב סובבים וחוזרים, ללא מוצא – זה עולם ההרגלים; זה עולם המחשבה בו אנחנו פוחדים ובודדים, סובלים ומגיבים – זה עולם של פחד, סבל ותגובה. התשוקה הרגילה בה אנחנו עסוקים ולכודים, מתבססת על האופן הרגיל בו אנחנו חושבים ומגיבים – אנחנו חושבים את עצמנו נפרדים, ולכן אנחנו חווים את עצמנו חסרים; בגלל מחשבה של נפרדוּת אנחנו חווים פער בין מי ואיך שאנחנו לבין החיים – אנחנו מרגישים ניכור, אנחנו חיים בתוך מעטה אטוּם, והסיבה היא האופן בו אנחנו חושבים, הגישה בה אנחנו מתייחסים למחשבה. בגלל תחושת הריחוק והבדידות הזו, הניכור הזה, החֵסר הזה, אנחנו משתוקקים; ואנחנו מדמיינים את מושאי התשוקה בכל מיני צורות שונות, בכל מיני גוונים וטעמים, אנחנו חושבים ומדמיינים מה יכול לשים קץ לאותה תחושת חסר, זה הסיפור של "החתיכה החסרה" – אנחנו מדמיינים כאילו יש דבר-מה מסוים שישלים אותנו, ואנחנו לא מבינים שאנחנו משתוקקים אך ורק בגלל האופן בו אנחנו חושבים, כאשר אנחנו רואים את עצמנו נפרדים – אנחנו משתוקקים מפני שאנחנו חושבים את עצמנו חסרים. כך, כאשר אנחנו חושבים באופן הזה, אנחנו לעולם משתוקקים – אנחנו רוצים ורצים, רצים ורוצים, ולעולם אנחנו לא מרוצים – אנחנו לכודים בתנועה מעגלית שחוזרת על עצמה, זו התנועה של התשוקה.

בעולם התשוקה אנחנו חסרים, לא מסופקים, וכאשר כך אנחנו משתוקקים, ללא הבנה של השורשים של התשוקה ושל התנועה של התשוקה, אנחנו מגיבים. אנחנו משתוקקים, אנחנו חשים לא מסופקים, ואנחנו מגיבים בניסיון לספק את חוסר הסיפוק בחפצים – חפצים חומריים, חפצים רגשיים, חפצים רעיוניים – אנחנו מחפשים דבר-מה שיעניק מזור, דבר-מה מסוים שירפא את אותה תחושת חֵסר ... ואנחנו לא מבינים שמי שרוצה הוא מי שחסר, הוא "אני" – מי שמשתוקק להשלים את החסר, למצוא מוצא מאותה תחושת חסר, הוא המקור והסיבה לאותה התשוקה; אנחנו לא מבינים ש"אני" התשוקה, ו"אני" גם הרצון לספק אותה בדבר או במצב מסוימים. ללא הבנה אנחנו מגיבים, והתגובה היא אותה תנועה אל העתיד, תנועה אל עבר מטרה, תוצאה רצויה, זה אותו תהליך בזמן שמקווה למצוא תרופה, למצוא חופש מתשוקה, אי-שם בעתיד – זו התגובה לתשוקה, זו תנועה שממשיכה את עצמה, ללא מוצא: התשוקה הרגילה היא תנועה בזמן – תמיד לשם, הלאה מכאן; והיות והמטרה לעולם שם, כאן ועכשיו אנחנו סובלים.

כאן ועכשיו אנחנו חסרים, לא מסופקים – זו המציאות, זו עובדה – זה המצוי; אנחנו אנשים חושבים ורוצים, זה המצב האנושי, והתשוקה הרגילה היא התגובה לרצון – זו התנועה מהמצוי אל הרצוי, והפער שבין המצוי לבין הרצוי הוא סבל. כך, ככל שאנחנו נעים מהמצוי אל הרצוי, ומהרצוי האחד אל הרצוי האחר, והלאה אל רצונות נוספים; ככל שאנחנו נעים עוד ועוד אל עבר הרצוי, וככל שאנחנו ממשיכים להיות עסוקים באותה התנועה, כך אנחנו מגדילים ומעצימים את הפער שבין המצוי לבין הרצוי, וכך אנחנו מעצימים את הסבל בו אנחנו חיים. בתנועה אל עבר התוצאה הרצויה, היא התנועה של התשוקה, תמיד ישנה הפניית הגב לממשות; אנחנו פונים אל עבר הרצוי, משמע, אנחנו מפנים את הגב אל המצוי. לכן התנועה של התשוקה תמיד מתבססת על התכחשות לממשות, התנגדות לחיים – אנחנו מתעלמים מהקיים, המצוי, ואנחנו מעדיפים את הרצוי על-פני המצוי, אנחנו מעדיפים את האשליה על-פני הממשות, מכיון שבאשליה יש הבטחה לסיפוק ... אבל בעולם האשליה, כאשר אנחנו מעדיפים את מה שיהיה ואת מה שלכאורה יכול להיות על-פני הקיים והווה באופן ממשי, אנחנו מחמיצים את ההזדמנות באמת לחיות את החיים, אנחנו לא באמת חיים. המציאות היא שאנחנו לא מסופקים, ואת זה אנחנו לא רוצים ולא מוכנים לפגוש, ולכן אנחנו מחליפים את אותה מציאות לא מספקת בהבטחה לעתיד טוב יותר לכאורה, עתיד מספק יותר לכאורה – זו התשוקה הרגילה; אבל כאשר כך אנחנו חושבים ומתנהגים, באופן הזה סובלים – בעולם התשוקה, שם סובלים.

עולם התשוקה סובב סביב המרכז של "אני", שמבטא ומגלה את עצמו כהיצמדות לדעות ומסקנות, רעיונות ואמונות ורגשות, הזדהות עם חפצים וטענה לבעלות, זו היאחזות במעגלים של זהות ושייכות – אנחנו מזדהים ונצמדים וטוענים "זה אני, זה שלי", זו עמדה נפרדת וקבועה לכאורה, זו הסיבה והתוצאה של התנועה של התשוקה; ויש שני פנים עיקריים לעולם התשוקה, שני פנים לאשליה של "אני" – מחשבה של הפרדה, ורצון בשליטה. בעולם התשוקה אנחנו לכודים במחשבה של הפרדה, אנחנו חושבים את עצמנו נפרדים, אבל החיים שלמים; בעולם התשוקה אנחנו עסוקים ברצון בשליטה, אנחנו רוצים לרכוש ולהגיע ולהשיג, אבל החיים הם לאו דווקא כפי שאנחנו רוצים. בעולם התשוקה אנחנו לא באמת קשובים לחיים, לא באמת חיים, וכך, כל עשייה שמתבססת על המרכז של "אני" היא פעילות תגובתית, תנועה מכאנית שממשיכה את עצמה. זו התשוקה – והתגובה לתשוקה; זה הרצון – והניסיון לרַצות את הרצון, זו תנועה המשכית שלא מוצאת מוצא מעצמה. כך, כל מה שאנחנו עושים בתגובה לתשוקה גורר תשוקות נוספות, וכך אנחנו ממשיכים בעולם התשוקה, ללא מוצא.

~ ~ ~

אם נעצור לרגע ונתבונן בכנות בדחפים שמניעים אותנו בחיים, ונשאל את עצמנו "מה אנחנו רוצים?", אז התשובה היא זו: מעבר לכל האובייקטים השונים, מעבר לכל המטרות השונות שאנחנו רוצים, מה שהיינו רוצים יותר מכל זה לרַצות את כל הרצונות – וזו תגובה! – היינו רוצים למצוא איזושהי דרך להגשים ולממש ולספק את כל התשוקות. או, אם למדנו וקראנו ושמענו שבעולם התשוקה סובלים, אז יכול להיות שיש לנו תשובה חליפית, תגובה חליפית – אז יכול להיות שמופיעה תשוקה אחרת, תשוקה חליפית, תשוקה רוחנית – זו התשוקה שלא לרְצות, התשוקה לחסל ולסלק ולגרש ולהעלים את כל התשוקות הקודמות.

אם כך, אנחנו רוצים לרַצות את כל הרצונות, או שאנחנו רוצים לא לרְצות; אנחנו רוצים להיות כפי שאנחנו רוצים, זו התשוקה הגשמית, התשוקה הרגילה, בכל אופן בו נתאר את האובייקט של התשוקה, אנחנו רוצים להיות כפי שאנחנו רוצים – או שאנחנו רוצים שלא להיות, רוצים שלא יהיו לנו רצונות, זו התשוקה הרוחנית לכאורה, התשוקה החליפית, התשוקה הנעלה לכאורה ... וכך או כך, עדיין אנחנו רוצים. כפי שכבר ברור מתוך תיאור הדברים, התשוקה שלא לרצות, התשוקה שלא יהיו לנו עוד רצונות, אינה אלא תגובה – תגובה עיוורת, תגובה מכאנית – וכך היא לא יכולה למצוא מוצא מהסתירה של עצמה. זה המלכוד של התשוקה הרגילה: רצינו אובייקטים גשמיים, חומריים, ואז אנחנו רוצים אובייקטים רוחניים, להגיע לאיזשהם דרגות התפתחות נעלות; ואז אנחנו רוצים בכלל לא לרצות ... ועדיין, אנחנו רוצים ורצים ולא מרוצים – זו אותה תנועה של תשוקה, הלאה והלאה, מכאן לשם; זו אותה תנועה בזמן, שאינה קשובה לחיים ואינה פנויה למתרחש כאן ועכשיו ברגע הזה.

התגובה הזו לתשוקה, תגובה רוחנית לכאורה, היא הרצון שלא לרצות, התשוקה שלא להיות, והיא מתבטאת באופן בו אנחנו מתארים לעצמנו מה זה "בודהא" – האופן בו אנחנו מתייחסים לאותה תנועה של תשוקה משקף ומגלה עבורנו באיזה בודהא אנחנו מתעניינים, לְמה אנחנו מתכוונים כאשר אנחנו אומרים "בודהא", מה אנחנו מבינים כאשר אנחנו שומעים "בודהא"; מה בעצם אנחנו עושים כאן בדרך הזו, במדיטציה הזו, מה בעצם אנחנו באמת רוצים – האם אנחנו מבקשים חופש מתשוקה, או הקלה? לפגוש ולטעום את החיים, להיות קשובים ולהתעורר לחיים כהווייתם, במלואם, יחד עם כל הקיים ומתרחש, כל מה שיש ברגע הזה – או לעצב את החיים כפי שאנחנו רוצים, על-פי הרעיונות הרגילים? הגישה הקשובה לתשוקה, או התגובה לתשוקה – מה אנחנו באמת רוצים? רעיון של "בודהא" כאדם ללא תשוקה אינו אלא התשוקה שלא להיות, זה הרצון שלא יהיו עוד רצונות, וזה יכול להביא להפוגה ורגיעה – זה היתרון והתועלת בגישה הרגילה, זה מביא להקלה; אבל זו תגובה עיוורת, ללא חופש וללא הבנה, זו "דרך" של התכחשות לחיים, וכך זה מביא אנשים להיות בני-אדם נטולי חיוּת.

ניתן לתאר מה זה "בודהא" בשני אופנים, ותיאור אחד הוא זה: בודהא הוא מי שעקר משורשן את כל התשוקות; זה בודהא שאין בו יותר פחדים, שאין בו יותר כעסים, בודהא שאין לו כל חולשות או חסרונות; זה בודהא מושלם, שהתעלה על המצב האנושי – זה על-אדם. משמע – מתוך התיאור הזה של מה זה "בודהא" מתפרש שכדי להיות חופשיים מתשוקה צריך לעקור אותה משורשה, צריך לגרש ולסלק ולחסל אותה. אבל יש תיאור אפשרי אחר, שאומר שבודהא הוא מי שלמד לפגוש לעומקן את התשוקות כולן, להתיידד עם הפחדים ועם הכעסים, ויחד איתם, יחד עם הפחדים והכעסים והתשוקות, בלב המצב האנושי, בלב ה"בן-אדמיות" הזו, גוש הבשר האדום הזה, עם המחשבות והרגשות – ממש שם אפשר לגלות שמחה וחמלה ולעזור גם לאחרים. בודהא שכזה אינו מתכחש לדבר, ואינו מתיימר להתעלות על דבר – בודהא שכזה אינו אלא הנכונות לפגוש ברגע הזה את מי ואיך שאנחנו; זה בודהא שאינו על-אדם, אלא הוא באמת בן-אדם.

אנחנו מדברים על רעיונות של "בודהא" מפני שכמו כולם, גם הבודהיסטים הם בני-אדם; חלקם מבינים יותר ברור, וחלקם קצת פחות ... וכולנו מותנים על-ידי הרעיונות שלנו, כולנו פועלים בהתאם להשקפת העולם, סיפור המסגרת בו אנחנו חיים; וכך שני התיאורים האלו מה זה "בודהא" מתייחסים באופן ישיר לתשוקה, ולאופן בו אנחנו ניגשים אליה – שני התיאורים האלו מבהירים מהי הגישה שלנו לתשוקה. כפי שכבר תואר, הרצון לחסל ולסלק ולהעלים ולגרש את התשוקות, הרצון להיות אדם שאין בו יותר תשוקות, רגשות ומחשבות, זו פשוט תגובה; וכמו כל תגובה אחרת היא פשוט תגובה עיוורת, משמע – זו עשייה ללא חופש וללא הבנה, זו תשוקה נוספת על כל התשוקות הרגילות. וכפי שנאמר, זו התכחשות לחיים, זו תנועה הלאה ממי ואיך שאנחנו – זו תגובה מכאנית, ובמקום שכזה אין באמת חיים; וכך, כאשר אנחנו משתדלים ומתאמצים ומתרגלים ומתאמנים על-מנת להגיע למצב של הכחדת כל התשוקות, להיות אנשים חסרי תשוקות, אנחנו דנים את עצמנו לחיות בעולם של רוחות רפאים, אנחנו דנים את עצמנו לחיים חסרי חיוּת.

אם כך, ההזמנה של הדרך והמדיטציה הקשובה היא לבחון היטב בליבנו ובחיינו, איך אנחנו מתייחסים לתשוקות שאנחנו חווים? כאשר מופיע הדחף המניע לשם, איך אנחנו מגיבים אליו? איך אנחנו פוגשים וחווים אותו? האם אנחנו משתדלים ומקווים שהוא לא יהיה היכן וכפי שהוא? וזה טבעי ונורמלי, אבל כאשר אנחנו מגיבים, בכך אנחנו מפצלים את חיינו ויוצרים חייץ ופער בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו חושבים ורוצים את עצמנו, וכך אנחנו מדחיקים את החיוּת שבנו – זו תגובה עיוורת שמצדיקה את עצמה, ומתיימרת להיות רוחנית לכאורה, ועדיין, אין בה חופש ואין הבנה.

~ ~ ~

אפשר להמשיך ולתאר עוד ועוד, לפרט סוגים שונים של תשוקות: התשוקה להיות, זה הרצון בביטחון, רצון בשליטה וודאות – זה הרצון בשימור ובשיפור הזהות; והתשוקה לא להיות, זה הרצון בנוחות, זו מחשבה של הפרדה – זה הרצון לחיות כך שלא יהיו לנו הפרעות, מבחוץ או מבפנים, לא עוד רגשות שליליים ומחשבות טורדניות; ותשוקת החושים – זה הרצון בהנאה, בעונג חושים. ואפשר לתאר ולהבהיר סוגים שונים של תגובה לתשוקה: להסכים לתשוקה, זה הרצון לרַצות את התשוקה; או להילחם בתשוקה, להתנגד לה, זה הרצון לבטל את התשוקה, לעצור ולהצמית את תנועתה; או להתחכם לתשוקה ולהחליף אותה בתשוקות אחרות, זה הרצון בתשוקה חליפית נעלה ... אבל לקראת סיום הדברים עכשיו אני רוצה לחזור אל מה שנאמר בהתחלה, אודות סבל ותשוקה, ואולי להבהיר מחדש את הדברים.

כבר אמרנו בהתחלה שתשוקה היא סבל, מפני שבעולם התשוקה, שם סובלים; אבל זה לא לגמרי מדויק – הסבל אינו התשוקה אלא התגובה לתשוקה, הסבל הוא האופן בו אנחנו מגיבים לתשוקה. התשוקה היא עובדה, הרבה פעמים ובהרבה מצבים בחיים (ואם ברגע מסוים אין תשוקה אז זה נפלא, אבל בהרבה רגעים אחרים יש תשוקה ...); וכאשר התשוקה היא עובדה, אז השאלה היא באיזה אופן אנחנו מתייחסים לעובדה, איך אנחנו מגיבים, מהי הגישה; ואותה תגובה היא זו שמביאה סבל, והגישה לסבל והגישה לתגובה היא האפשרות של חופש מסבל. אם כך, חוסר ההבנה של הסבל, מהו סבל ומהי הסיבה לסבל – סבל אינו התשוקה אלא התגובה לתשוקה, סבל אינו המצב אלא התגובה למצב – חוסר הבנה מביא להתייחסות מוטעית לתשוקה, ובכך גורר סבל; חוסר ההבנה של התשוקה ושל האופן הרגיל בו אנחנו מגיבים לתשוקה, חוסר ההבנה של התשוקה ושל התגובה לתשוקה, זה מה שמביא לסבל – חוסר הבנה, זו הסיבה לסבל, ולכן הבנה חיה היא חופש מסבל, הבנה חיה של עולם התשוקה.

אם כך, האם אפשר לפגוש ולהבין את התשוקה? ומה ניתן לעשות עם הסבל, מה ניתן לעשות ביחס לתשוקה? הרי כל עשייה רגילה היא תגובה ... אם הדברים היו כפי שתיארנו בהתחלה באופן מעט פשטני, שתשוקה שווה סבל, אז התשובה לסבל היתה להעלים את התשוקה, לחסל ולסלק ולגרש אותה, ובכך היינו מעלימים את הסבל. אבל הסיבה לסבל אינה התשוקה אלא חוסר הבנה של התשוקה, ולכן התשובה לסבל, הגישה שמאפשרת חופש מסבל, היא גישה שיש בה הבנה חיה של התשוקה, וכך, באופן ישיר, אנחנו כבר לא סובלים. הבנה חיה, משמע להבין את מה שתואר עד כה במילים – להבין את האופן בו התשוקה פועלת ומגיבה ומפעילה את עצמה ומניעה אותנו בחיים – להבין את זה, לא (רק) במילים, לא (רק) בשכל, אלא להבין את זה בשידור ישיר, באופן חי; משמע, להיות קשובים לדברים באופן בלתי אמצעי, להתבונן בתשומת-לב באופן בו אנחנו מתנהגים וחושבים ומרגישים, מתקשים ומגיבים, חסרים לכאורה ואז משתוקקים – זו הבנה חיה של התשוקה ושל התגובה לתשוקה, וההבנה החיה הזו היא חופש מתשוקה, היא חופש מסבל ותגובה.

ההבנה החיה של התשוקה הרגילה ושל האופן בו היא פועלת, בתוכנו וסביבנו, באדם ובעולם, לטוב ולרע – הבנה של טבע הדברים, זו התשוקה לחיים. כדי להבין יש להתבונן, לבוא בגישה קשובה כדי לטעום ובאמת לפגוש, להתייחס לדברים מתוך המוטיבציה הכנה, זו "כוונה טהורה", מוטיבציה ללא סיבה – לפגוש ולגלות, משמע להיות ערים לאור השאלה: איך זה עכשיו להיות אני? איך זה עכשיו להיות בחיים? זו הכמיהה לבוא במגע ישיר עם הקיים, עם עובדות החיים, זו גישה שיש בה סקרנות ועניין לגלות את הדברים כהווייתם, זו גישה ידידותית לסביבה החיצונית והפנימית, זו הסתפקות בממשות, זה אור שמגלה – מה קורה ברגע הזה? ... זו גישה עובדתית, מציאותית, ורק כך ניתן לפעול באופן קשוב ושפוי ובהיר וצלול – רק הגישה הקשובה של התשוקה לחיים, רק הבנה חיה, מאפשרת חופש פעולה קשובה; זו התשוקה לחיים שמאפשרת לנו לפגוש בלב החיים את עולם התשוקה, בלי להיגרר לתגובה – לפגוש את עולם התשוקה בלי להיות לכודים בו, וכך אנחנו חופשיים מסבל ותשוקה, חופשיים לאהוב את החיים ברגע הזה, ולממש את האהבה במעשים.

כל התשוקות הרגילות וכל התגובות אינן אלא התנגדויות למתרחש וקיים ברגע הזה, משמע – זו פגיעה בחיים; אבל יש אפשרות נוספת – אפשר להיות קשובים ביראת כבוד לחיים! – זו התשוקה לחיים: אנחנו רוצים את מה שקורה ברגע הזה. כדי לתאר את התשוקה לחיים, נסיים בסיפור: הלך אדם בדרך, ולצד הדרך היה קיר, חומה; והוא ראה שבאותו קיר נעוצים חצים, בדיוק במרכז המטרה – חץ אחר חץ אחר חץ, מטרה אחר מטרה. אמר האדם לעצמו, "גם אני רוצה לירות כך, גם אני רוצה לקלוע בדיוק למטרה". המשיך האדם ללכת בדרך, עד שראה בצד הדרך קַשָת. ההֵלך בדרך ניגש אל הקַשָת, ופנה אליו בבקשה – "אנא, למד אותי איך לקלוע בדיוק אל מרכז המטרה, איך להשיג בכל פעם את מה שאני רוצה"; והקשת ענה לו, "אין בעיה, הנה – אראה לך". הוא מתח את הקֵשֶת, שחרר את החץ, והחץ פגע בחומה; והם התקרבו, וכשהגיעו לחץ הנעוץ בחומה צייר הקשת מסביב לחץ עיגול של מטרה, ואמר "הנה, כך פוגעים, כך לעולם לא מחטיאים" – כך משיגים את כל מה שאנחנו רוצים. כאשר אנחנו רוצים את מה שמתרחש ברגע הזה, כאשר הרצון שלנו הוא הרצון של החיים ברגע הזה, זו הסתפקות בממשות, יחד עם חוסר הסיפוק ואי-הנחת של המצב האנושי – זו התשוקה לחיים.

התשוקה לחיים אינה תשוקה לחיים מסוימים, כפי שאנחנו רוצים – התשוקה לחיים אינה רצון בהישרדות של הזהות העצמית של "אני"; התשוקה לחיים היא הכמיהה לאמת, להיות באמת בחיים – היא התעוררות הלב לממשות של החיים ברגע הזה. הגישה הקשובה ברגע הזה לא רוצה דבר מסוים, אלא היא מניחה לדברים להתגלות ולהיות כהווייתם; וגם התשוקות הרגילות, רצונות ומחשבות ורגשות, גם הם קיימים ברגע הזה ... וכך, יחד עם "אני" ו"שלי" אפשר להיות קשובים, וכאשר אנחנו כבר לא מתנגדים לחיים, כבר לא לכודים בתשוקה שהדברים יהיו אחרים, כפי שאנחנו חושבים ורוצים, אנחנו כבר לא סובלים.

התשוקה לחיים היא קשב לרצון של החיים – קשב לרצון של החיים מבחוץ, משמע להיות קשובים לכל האנשים ולכל הנסיבות ולכל הדברים שאנחנו פוגשים, וקשב לרצון של החיים מבפנים, משמע להיות קשובים למחשבות ולרגשות ולסיפורים ולשאיפות – להיות קשובים לכל אותם הרצונות, זה קשב לרצון של החיים. כך, התשוקה לחיים היא החופש להיות קשובים בלי להילחם בדבר ובלי להתעלם מדבר, ללא התכחשות לדבר וללא התיימרות לדבר – להיות ערים ללא תגובה; בלי להעלים את התשוקות והפחדים והכעסים, אלא יחד איתם להיות שמחים על כך שהם קיימים – לא בגלל ולא למרות, אלא להיות שמחים פשוט כי זו עובדה, כי כאן ועכשיו כך הם החיים ... זה האופן בו התשוקה לחיים משחררת אותנו לחופשי מעולם התשוקה הרגילה, מסבל ומתגובה.

אי-אפשר להשתחרר לחופשי מתשוקה באמצעות תנועה של צבירה, כתוצאה של תהליך הזמן, אלא רק במהפך של התשוקה לחיים – כאשר אנחנו כבר לא כל-כך עסוקים בריצה לשם, כאשר אנחנו כבר לא מסתבכים בתשוקה ובתגובה הרגילה, פתאום אנחנו פנויים לגלות את הפרחים של החיים ברגע הזה, בעצמנו וגם באחרים. כך, קשב לתשוקה לחיים מאפשר לגלות בליבנו ובחיינו שמחה גדולה, שמחה שאינה תלויה בתנאים, שמחה ללא סיבה מסוימת, שמחה שיש בה הכרת תודה ויופי ושלום וחמלה – ברגע הזה אנחנו חופשיים לראות יופי בהכרת תודה ובשמחת חיים, חופשיים לפגוש בשלום ולגלות בחמלה את כל הדברים; וכך, פתאום אנחנו פנויים לעזור בפעולה קשובה לעצמנו וגם לאחרים, פתאום אנחנו פנויים לאהוב את החיים, פשוט מכיון שאנחנו קשובים לאור התשוקה לחיים, היא חופש מהסבל של עולם התשוקה הרגילה. כאשר אנחנו באמת פוגשים את המצב האנושי לאור התשוקה לחיים אנחנו חופשיים מתגובה של התנגדות, חופשיים מסבל ותשוקה, וכך אנחנו חופשיים לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ויחד איתנו לאהוב גם אחרים, חופשיים לאהוב בלב החיים, ללא אפליה וללא תנאים; ומה עוד אנחנו מבקשים?