על חשיבה בהירה וחופש ממחשבה

מאיר זוהר / 18.03.2016

בוקר טוב – אנחנו מדברים הבוקר על חשיבה בהירה ועל המקום שלה בחיינו ובדרכנו. לכן, אני מבקש להתחיל בהתחלה – במקום בו אנחנו נמצאים, באורח החיים הממשי שלנו, בלב המצב האנושי.

אנחנו חיים בעולם של מחשבה – אנחנו אנשים חושבים, אנחנו חושבים את עצמנו קבועים ונפרדים ולכן אנחנו סובלים; זה תיאור שמנוסח באופן מאד כללי אבל זה המצב האנושי – אנחנו חיים בעולם של מחשבה, ושם סובלים. בעולם המחשבה אנחנו פוחדים מהחיים, משמע אנחנו פוחדים לפגוש את החיים בגולמיותם, ללא שם וצורה ידועים, ומפני כך אנחנו מזדהים ונצמדים ומנסים לאחוז בדבר-מה קבוע ונפרד לכאורה, זו הזהות העצמית, זה "אני"; אבל החיים הם לאו דווקא כפי שאנחנו רוצים, החיים הם לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים – החיים שלמים, החיים משתנים – וכך יש פער בין החיים כשלעצמם לבין האופן בו אנחנו חושבים: יש פער בין המחשבה לבין החיים – יש פער בין תפיסת העולם, השקפת העולם הרגילה, הדימוי העצמי שלנו, לבין החיים בפועל, ובגלל הפער הזה אנחנו סובלים. אם כך, הסיבה לסבל שאנחנו חווים היא המחשבה, או ליתר דיוק החשיבות העצמית שאנחנו שמים על המחשבה; אנחנו מבלבלים בין התוכן של המחשבה לבין העובדה, בין המחשבה לבין הדברים כהווייתם – וכך סובלים.

הסיבה לסבל היא שאנחנו הולכים שולל אחר הסרט של המחשבה ... אבל אולי תשאלו "מה רע בצפייה בסרט של המחשבה? הרי לראות סרטים זו פעילות שיכולה להיות מאד מהנה ואפילו מלמדת!" – אז הנה הבעיה: אנחנו לא באמת רואים את הסרטים מפני שאנחנו נשאבים אליהם ואבודים ולכודים בתוכם – אנחנו חושבים שהסרט הוא החיים! ... וכאמור, בתפיסה מוטעית שכזו, שם סובלים. יש כל מיני סרטים – יכול להיות שאנחנו מעדיפים דרמה היסטורית או קומדיה רומנטית או יש מי שיעדיף סרטי פעולה; אבל כאשר אנחנו צופים בסרטים האלו, לא משנה מאיזו נקודת פתיחה אנחנו יוצאים, במוקדם או במאוחר אנחנו מגלים שכל הסרטים כולם הם סרטי אימה, מפני שבסוף כולם מתים! – ולכן אנחנו פוחדים. וזו הבעיה, זה הקושי, זו המצוקה, זה הסבל של החיים בעולם המחשבה – כאשר אנחנו אבודים ולכודים בסיפורים של המחשבה, שם סובלים.

כך, בדרך-כלל אנחנו חושבים ללא הבנה, כפי שתואר עד כה; משמע, אנחנו חושבים על-פי תפיסה מוטעית של טבע האדם, תפיסה מוטעית של דרך העולם – זה חוסר ההבנה של עולם המחשבה. וכאשר אנחנו מגלים ששם סובלים, כאשר אנחנו מגלים שאופן החשיבה הזה, שאופן ההתייחסות הזה שכינינו אותו "עולם המחשבה" הוא סבל, אז יש שתי תגובות אפשריות – בגישה הרגילה יש שני פתרונות אפשריים לבעיה של עולם המחשבה: אנחנו רוצים ומנסים להיפטר מהמחשבות או שאנחנו רוצים ומנסים לחשוב כפי שאנחנו רוצים, לחשוב כפי שממליצים המומחים הרוחניים.

תגובה אחת היא שאנחנו חושבים שיש לחסל ולסלק ולגרש את כל המחשבות, להכחיד ולהדביר אותן, מפני שהמחשבות גורמות לסבל – ולחשוב כך זו תגובתיות, זו תגובה אחת אפשרית. תגובה אחרת, והיא התגובתיות עליה אנחנו מדברים היום, היא שאנחנו מנסים להשתמש באמצעים של מחשבה כדי להבין את הטעות שלה ולהשתחרר לחופשי ממנה; אנחנו מנסים להשתמש באמצעים של מחשבה כדי לפתור את הבעיה של המחשבה – אנחנו מנסים להחליף מחשבות רעות במחשבות טובות, לשפר את המחשבות, אנחנו מנסים לעצב את שדה המחשבה ולטפח איזו "מחשבה נכונה" – אנחנו מנסים לחשוב כפי שאנחנו רוצים. והסיבה שאנחנו פועלים כך, או ליתר דיוק מנסים לפעול כך, היא מפני שהאמצעים של המחשבה זה כל מה שאנחנו יודעים – זה העולם בו אנחנו חיים, אלה הכלים שברשותנו, זו השפה היחידה שאנחנו יודעים איך להשתמש בה; אנחנו מנסים לתקן את הטעות של המחשבה באמצעות עצמה, אנחנו מנסים לעצב את המחשבה על-פי נוסחה ידועה של מחשבה, מרשם או תבנית, אמת-מידה – זו הגישה התגובתית הרגילה, הגישה השגרתית לחיים.

אבל – המחשבה לא מבינה! המחשבה לא יודעת ולא יכולה למצוא מוצא מהמוגבלות של עצמה ... כל שהמחשבה יודעת זה לשוטט באופן מיומן יותר בתוך אותו שדה של מחשבה. המחשבה יודעת לפתור בעיות – זו המיומנות שלה, זה היתרון בשימוש בחשיבה; אבל המחשבה לא יודעת ולא יכולה למצוא מוצא מהמוגבלות של עצמה מפני שזה טבעה – המחשבה, מעצם טבעה, תמיד חושבת במונחים של דברים נפרדים וקבועים לכאורה, כך המחשבה תופסת את החיים – במונחים של "דברים". המחשבה תמיד חושבת במונחים של דברים בדידים אותם היא יודעת לסדר לפני ואחרי, מעל ומתחת, יותר או פחות, טוב ורע, בצורה מאד מיומנת; אבל כל מה שתעשה המחשבה, היא לא יודעת ולא יכולה להשתחרר לחופשי מעצמה – כשלעצמה היא תמיד חושבת בנוסחאות ותבניות, המחשבה תמיד אוטומטית ומכאנית – זו השגרה של המחשבה. כאשר אנחנו מתבוננים ישירות בטבע האדם, בטבע המחשבה, זה דבר מאד גלוי וברור – המחשבה מכאנית, אוטומטית, חוזרת על עצמה, תגובתית לעצמה, ללא מוצא מעצמה; משמע, אין במחשבה חיים – המחשבה אינה הבנה חיה! – אין באפשרות המחשבה לתפוס את החיוּת של הדברים, אין באפשרות השפה של המחשבה לתפוס את החיים.

אמרנו שהמחשבה לא מבינה, ועדיין – יש הבנה-של-מחשבה; אבל יש הבדל עצום, עולם ומלואו, הבדל של שמים וארץ בין ההבנה המחשבתית הזו לבין תובנה, היא הבנה חיה. הבנה-של-מחשבה היא הבנה מילולית-מושגית, הבנה שכלית-מנטלית, זו השפה הרגילה; ואפילו אם הבנה שכזו תהיה מאד הגיונית, מאד שיטתית, מאד מסודרת, מאד תועלתית – כפי שאנחנו מכירים מניסיוננו בפתרון בעיות מכאניות-חומריות וגם בפתרון בעיות רגשיות-נפשיות ובעיות אחרות, המחשבה בהחלט יכולה להיות תועלתית – אבל עדיין היא תגובתית, ובתגובתיות אין חופש: כל תגובה היא תגובה עיוורת, ללא חופש וללא הבנה חיה. לכן, גם אם המחשבה מנסה להשתמש באמצעים של עצמה כדי לפתור את הבעיה של עצמה, עדיין היא לא יכולה למצוא מוצא – זו תגובה של מחשבה לחוסר ההבנה של עצמה אבל כל תגובה ממשיכה את עצמה, וזו עדיין אותה השפה; וכך היא ממשיכה את הסבל, ללא מוצא – היא אולי משפרת במקצת את התנאים, לפעמים, אבל עדיין אנחנו סובלים – אלה החיים בעולם המחשבה, עם ההבנה המוגבלת שלה.

יחד עם זאת, יחד עם המחשבה יש גם אפשרות של הבנה חיה, תובנה שאינה תהליך מנטלי אלא תפיסה ישירה של טבע הדברים – הבנה חיה שכזו אינה פעילות של מחשבה אלא היא הגישה הקשובה לכל מה שמתרחש וקיים ברגע הזה. היא מרחב שמכיל את כל הדברים – הדברים ששייכים לגוף והדברים ששייכים לנפש, מבחוץ ומבפנים – היא מרחב שמכיל את כל הדברים, זו נוכחות; היא אור שמגלה את כל הקיים ברגע הזה – זו מודעות. הבנה חיה היא אור שמגלה את מה שקורה או מרחב שמכיל את מה שמתרחש, היא הוויה שלמה של נוכחות-מודעות – אלה שני פנים שאינם נפרדים של הבנה חיה.

אם כך, הבנה חיה אינה תהליך מנטלי אבל היא יכולה להכיל ולהאיר גם את המחשבות יחד עם כל הדברים האחרים; היא החופש להיות ערים לפעילות של המחשבה – להיות ערים למחשבה כמחשבה. ושימו לב, זו לא תגובה – זו לא מחשבה שחושבת על עצמה; זו ערות, מודעות-נוכחות למחשבה כמחשבה – וכאשר אנחנו ערים לפעילות של המחשבה כפעילות של מחשבה אנחנו משתחררים לחופשי מהתוכן של המחשבה, אנחנו לא הולכים שולל אחר הסיפורים של המחשבה. כך, אפילו אם המחשבה עדיין חושבת את עצמה, אפילו אם המחשבה עדיין עושה את שלה ועדיין פועלת בדרך הרגילה, אנחנו כבר לא מבלבלים בין התוכן של המחשבה לבין הממשות של הדברים כהווייתם; וכך, בראייה צלולה, ראייה בהירה שכזו, בהבנה חיה פעילות המחשבה היא חשיבה בהירה.

משמע, חשיבה בהירה היא חשיבה – כאשר אנחנו נוכחים-מודעים, חשיבה – כאשר אנחנו קשובים, כאשר אנחנו ערים; ואז הפעילות המנטלית של המחשבה אינה משועבדת למרכז העצמי ואינה כופה את עצמה, אינה כופה את החשיבות העצמית ואת כל מטען התסביכים והסיפורים של "אני" על התופעות – אז המחשבה לא מאלצת את הדברים להיות כפי שאנחנו רוצים וחושבים אלא מניחה להם להיות כפי שהם: מופיעים ושוהים וחולפים, מבחוץ ומבפנים. זה חופש ממחשבה, החופש להבין את המחשבה כמחשבה, החופש להניח למחשבה לחשוב את עצמה וכך לגלות את המקור של עצמה; זה החופש להיות ערים בלי להזדהות עם המחשבות – זו חשיבה שאינה מחויבת לדעות קדומות ומסקנות, לרעיונות ואמונות, זו חשיבה שאינה מסתמכת על תפיסות מוטעות; וכך, בראייה בהירה שכזו, האופן בו אנחנו חושבים משקף את טבע הדברים, ואז, באופן טבעי, גם האופן בו אנחנו מדברים ופועלים מבטא ומגלה את טבע הדברים כהווייתם, כפי שהם ברגע הזה.

זאת אומרת – קודם באה הראייה, התובנה, ההבנה החיה, והחשיבה הבהירה היא תוצאה, תופעת לוואי של אותה נוכחות-מודעות צלולה; וכאשר כך אנחנו קשובים המחשבה פועלת מעצמה באופן הולם, בהתאם למציאות. חשיבה בהירה שכזו היא חשיבה במרחב של הבנה, זו חשיבה עם שוליים רחבים, חשיבה שאינה צפופה; וכך אנחנו יכולים לבחון ולהרהר ולהגות ולחשוב על כל מה שאנחנו חושבים כאשר אנחנו בהתאמה, בהרמוניה, בקשב, בקשר, במגע עם מה שבפועל קורה, עם המציאות – כך אנחנו חושבים לאור ההבנה: זו חשיבה קשובה, חשיבה ערה.

אם כך, זו הנקודה הראשונה שאני מנסה לבטא היום: חשיבה בהירה היא אפשרות ממשית; יש אפשרות שכזו, אפשר לחשוב כאשר אנחנו ערים. יש הבדל בין הבנה-של-מחשבה, היא תהליך מנטלי, לבין תובנה, היא תפיסה ישירה של טבע הדברים; יש הבדל, ועדיין – אין סתירה בין מחשבה לבין ערות, אין סתירה בין מחשבה לבין הבנה חיה; משמע – אין הכרח לחסל ולסלק ולגרש את המחשבות. אפילו שבגישה הרגילה לעולם המחשבה אנחנו סובלים, עדיין – בגישה הקשובה למחשבה, שם אנחנו משתחררים לחופשי; כאשר אנחנו ערים באותו המקום ניתן להיות חופשיים, יחד עם אורח החשיבה הרגיל החשיבה אכן יכולה להיות בהירה.

~ ~ ~

הנקודה השנייה בשיחה הבוקר היא השאלה הבאה, והיא השאלה הטבעית שעולה באופן מיידי כאשר אנחנו שומעים שיש אפשרות שכזו, אפשרות של חשיבה בהירה לאור הבנה חיה – "ובכן, איך עושים את זה?" – איך מבינים הבנה חיה שכזו? מה ניתן לעשות כדי להיות ערים? משמע, מה היחס בין אותה הבנה-של-מחשבה, אותה תיארנו קודם, לבין התובנה של הבנה חיה?

את התובנה החיה ניתן לתאר, ניתן לבטא אותה במילים, ואת הנוסח המילולי של הדברים אנחנו מכירים; אולי למדנו ושמענו מאחרים, או אולי בעצמנו גילינו ברגע מסוים – זה תיאור מילולי של עובדת חיים ממשית, תיאור מילולי של הבנה חיה: "הדברים משתנים", לדוגמה, "כל דבר מורכב מכל הדברים האחרים", ואפשר לתאר במילים את טבע הדברים גם בנוסחאות נוספות. ועכשיו, השאלה היא מה היחס בין אותו תיאור מילולי, אותה הבנה-של-מחשבה, אותה הבנה מילולית-מושגית-שכלית-מנטלית, לבין ההבנה החיה – האם ניתן באיזשהו אופן להפוך את הנוסחה הידועה שכבר למדנו ושמענו, היום ובטח גם בהזדמנויות אחרות, האם ניתן להפוך אותה להבנה חיה, להתנסות ישירה? הבודהה כבר גילה את העובדה הזו, וגם אנשים אחרים, ואולי גם אנחנו-עצמנו כבר התנסינו והבנו באופן ישיר את העובדה שהדברים משתנים – אבל איך כל זה רלוונטי להבנה שלנו ולחיינו הממשיים ברגע הזה? כבר שמענו ולמדנו שהדברים משתנים – אבל איך אנחנו עכשיו רואים בפועל שהדברים משתנים, איך אנחנו עכשיו ממש באמת מבינים? זו השאלה.

השאלה היא האם אפשר לייצר את ההבנה החיה שהדברים משתנים, האם אפשר לשחזר את התובנה הזו; האם יש דרך לממש אותה, להגשים אותה, להחיות את המילים האלו, את הנוסחה המילולית שקראנו ולמדנו ושמענו ואנחנו כבר מכירים ויודעים – האם יש דרך להחיות אותה ולהפוך אותה לתובנה ממשית, לתפיסה ישירה, עבור עצמנו ועבור אנשים נוספים – איך עושים את זה? רק הבנה חיה, הבנה שלמה, רק היא תשחרר אותנו לחופשי מאשליה ופחד ותגובה, רק היא חופש מסבל, חופש מתשוקה; והשאלה היא האם יש דרך, האם יש נוסחה, האם יש שיטה של אופן חשיבה בהירה שאיכשהו תביא להבנה חיה? האם יש איזושהי דרך חשיבה שתשחרר אותנו לחופשי מהתפיסה הרגילה של עולם המחשבה – איך לחשוב כדי להיות חופשיים? האם ניתן להשתמש באמצעים של מחשבה על-מנת להתעורר לחיים? זו השאלה.

ואם הסתירה הפנימית המובנית בשאלות שהעליתי לפני רגע לא מספיק ברורה, אני אנסח שוב את אותה השאלה באופן שמבטא באופן מאד גלוי את אותה סתירה: האם חופש ממחשבה הוא תוצאה של מיומנות בשימוש באמצעים של מחשבה? האם חופש מ"אני" הוא תוצאה של מעשים מדיטטיביים-רוחניים שלי, משהו ש"אני" עושה? האם חופש מזמן הוא תוצאה של תהליך הזמן? או בקיצור, האם חופש הוא תוצאה? האם יש לחופש סיבה? האם חופש הוא תוצאה של צבירה, של איזשהו תהליך בהדרגה? האם שמיטה היא תוצאה של שליטה? ... ואיך עושים את זה, חשיבה בהירה? – והאם אפשר להשתמש בזה, אמצעי אל עבר מטרה, כדי להשיג תוצאה רצויה? ... ומתוך השאלות האלו התשובה, על-פי הבנתי, ברורה; אבל זו השאלה החיה עבור כל אחד ואחת מאיתנו: האם יש איזושהי דרך, נוסחה, שימוש מיומן באמצעים של חשיבה, שיטה כזו שתביא להבנה חיה, לחופש, להכרת תודה ולחמלה ולשמחה? זו השאלה.

בגישה הרגילה – ואני מכנה אותה "רגילה" לא רק כי היא נפוצה אלא מכיון שהיא מתבססת על ההרגלים, על האופן הרגיל בו אנחנו חושבים – בגישה הרגילה התשובה היא "כן": אפשר, יש דרך, יש שיטה שכזו; זו הדרך הקונבנציונלית בה אנחנו משתמשים באמצעים של מה שאנחנו מכנים בשפה הבודהיסטית יוניסו מאנאסקארה (Yoniso Manaskara), "חשיבה בהירה" על-פי הנוסחה המסורתית, אלו טכניקות באמצעותן לכאורה מטפחים ומפתחים חופש והבנה ושמחה ואהבה והכרת תודה. בגישה הזו אנחנו מטפחים ומפתחים מיומנות, איך לחשוב ועל מה לחשוב – זה שימוש במחשבה כדי לעצב את עצמה; ו"חשיבה בהירה" שכזו, לכן, היא "אימון של תהליכי החשיבה ... כדי להשיג את המטרה" – זה תרגול אמצעים למען תוצאה, אימון לקראת מטרה: כל שימוש באמצעים מחייב תנועה אל עבר מטרה, והמטרה היא לעולם לא כאן, המטרה תמיד שם. "חשיבה בהירה" שכזו, במובן הזה, היא הנחיה לעשייה; הנחיה לעשייה על-פי איזושהי אמת-מידה, איזשהו סטנדרט – איך לחשוב על הדברים, על עצמנו ועל אחרים, על החיים – מה לעשות ואיך לחשוב כדי שבאיזשהו אופן נגיע ונשיג ונפנים את החכמה הבודהיסטית כפי שהיא מנוסחת בכתבים ונמסרה במשך כל הדורות? איך לחשוב ועל מה למען הרס הזיהומים של ההכרה, סילוק וחיסול וגירוש הנטיות האפלות, המכשלות של התודעה? – זו השאלה של הגישה הרגילה.

אם כך, בגישה הרגילה הזו יש נוסחאות ידועות, יש הגדרות מה זו "חשיבה בהירה"; והעבודה שלנו היא לעצב את עצמנו ולהתאים עצמנו לאותה תבנית מוכנה, לאלף ולאלץ את עצמנו ולאמץ את אותה חשיבה – כאילו אז נבין! – אבל זו שטיפת מוח, אינדוקטרינציה כפויה! – העבודה שלנו בגישה הרגילה היא להשתמש בהלכי המחשבה האלו כדי שבאיזשהו אופן נגיע לכך שההבנה הזו תהיה חיה, כדי להחיות את המילה. כך, את הנוסחאות המילוליות שנגענו בהם קודם, הנוסחאות המילוליות שאומרות "הדברים משתנים", "כל דבר מורכב מכל הדברים האחרים", וכך הלאה – במקום תיאור של עובדת חיים ממשית הנוסחאות המילוליות האלו הופכות להנחיה לעשייה, המילים הופכות לתרגילים, אמצעים, משהו שאנחנו עושים; וזו ההבטחה של השיטה הרגילה – שאם נעשה את העבודה הזו אכן נגיע ונשיג ונגשים. אבל אני מטיל ספק בכך, ולכן השאלה שאני מעלה היא זו: האם תובנה אמיתית היא באמת תוצאה של שימוש כזה באמצעים? האם הבנה חיה היא תוצאה של אמצעי של שיטה? האם באמת יש איזושהי נוסחה ידועה שתביא להבנה חיה, ויחד איתה לחופש ושמחת חיים? – זו הנקודה השנייה עליה אנחנו מדברים בשיחה הבוקר.

בגישה הקשובה, היא נוכחות-מודעות, הבנה חיה – בגישה הזו, לעומת זאת, אין אמת-מידה לחשיבה בהירה; כפי שנאמר קודם, חשיבה בהירה היא פשוט חשיבה כאשר אנחנו נוכחים-מודעים, זה האופן הטבעי בו פועלת המחשבה כאשר אנחנו ערים: הבנה חיה היא השקפה נכונה, נכונה לא על-פי רעיון אלא בהתאם לקשב לחיים ברגע הזה; והשקפה נכונה שכזו אינה נוסחה מסוימת, כזאת או אחרת, אלא היא חופש מכל ההשקפות – חופש מהשקפות מוטעות, כמובן, אבל היא גם חופש מההשקפות ה"נכונות", היא החופש להיות ערים בלי ללכת שולל אחר עולם המחשבה; לחיות בעולם בלי להיות לכודים ואבודים בדברים של העולם – זה חופש ממחשבה: זה לא "חופש" לחשוב מחשבות כאלו ולא אחרות, וכפי שכבר אמרנו זו בוודאי לא תגובה של הדחקה, ה"חופש" שלא לחשוב; אלא זה חופש מכל המחשבות – זה החופש להיות קשובים בלב המצב האנושי הממשי.

משמע – חשיבה בהירה שכזו אינה הנחיה לעשייה אלא היא תיאור של אפשרות, זו חשיבה במרחב-אור של חופש ממחשבה; היא אפשרות אנושית ממשית – לא צריך תנאים מוקדמים, כל אדם יכול לחשוב באופן הזה – אבל אין לחשיבה בהירה שכזו נוסחה ידועה, אין לה אמת-מידה אלא נוכחות-מודעות ברגע הזה ... ולכן השאלה אינה איך לחשוב ועל מה לחשוב – אלה רק משחקי מחשבה! – השאלה היא האם אפשר להיות קשובים למחשבה? – ודי בכך. כאשר אנחנו קשובים למחשבה, ערים לפעילות ולתוכן שלה, אנחנו מגלים את חוסר ההבנה של המחשבה, מגלים את הפער בין האופן הרגיל בו אנחנו חושבים לבין טבע הדברים; ואז אנחנו לא הולכים שולל אחר הדרמה של המחשבה, אז אנחנו לא מבלבלים בין המחשבה לבין הממשות. משמע, די להבין את חוסר ההבנה של המחשבה, אין צורך להחליף את חוסר ההבנה הזה בהבנה חליפית ידועה, הבנה בודהיסטית או הבנה-של-מחשבה על-פי כל נוסחה אחרת של "חשיבה בהירה" לכאורה; אין צורך לגזום ולעצב את המחשבה על-פי מרשם או מתכון, תבנית או תכנית – לא באופן דרסטי ולא באופן מעודן – אין צורך לגזום דבר ... אלא להניח למחשבה להתגלות לאור ההבנה החיה, לתת לה מרחב, ואז המחשבה מעצמה, באופן טבעי, פועלת באופן בהיר כאשר אנחנו נוכחים-מודעים – לאפשר למחשבות להופיע ולהשתהות ולחלוף בזמנן, על-פי טבען, להיות ערים למחשבה כאשר אנחנו חופשיים מתגובה – זה חופש ממחשבה.

די בנוכחות-מודעות ברגע הזה – זו הבנה אמיתית, תובנה חיה: פשוט להיות קשובים לחיים – ללא רעיונות של טוב ורע, בלי לטהר את ההכרה; ללא שימוש באמצעים וללא בחירה במטרה. כך, במרחב שכזה הפעילות של המחשבה היא חשיבה בהירה באמת – היא אינה אמצעי אל עבר מטרה אלא היא תוצאה; היא תוצאה, או ליתר דיוק תופעת לוואי של נוכחות-מודעות, היא תופעת לוואי של הגישה הקשובה למחשבה. חשיבה בהירה היא תופעת לוואי של ערות, היא תיאור של אפשרות, אבל היא כשלעצמה אינה יודעת ולא יכולה לייצר או לשחזר ערות – ערות אינה תוצאה של עשייה בשדה של המחשבה; המחשבה גם לא תקרב אותנו להבנה חיה או תשפר את סיכויינו להתעורר מפני שהבנה וקשב וערות אינם דבר מסוים ולכן זה לא במקום או במצב מסוים ולכן אין דרך לשם – חשיבה בהירה באמת אינה אמצעי בו מתאמנים, אותו מתרגלים וצוברים בדרך סלולה אל עבר מטרה ידועה אלא היא מהפך בגישה, צעד אל הלא נודע.

הגישה הרגילה, זה כמו לנסות לכתוב סיפורת או שירה על-פי מרשם או מתכון, באמצעות ספר תחביר ודקדוק וחיקוי אמנותם של סופרים קדומים, כמו שייקספיר לדוגמה; כאילו אם נתייחס לזאת כאמת-מידה וכך נכתוב, כאילו אם נחקה את כתיבתו של שייקספיר ואם נציית לכל החוקים והכללים של "כתיבה נכונה", כאילו אז יהיה טעם בכתיבתנו; כאילו אם נצייר כמו ואן-גוך או פיקסו, כאילו אז יהיה טעם במעשינו וביצירתנו – ואלו הבלים, זו פשוט שטות גמורה! – הרי יש הבדל עצום, פער של שמים וארץ, עולם ומלואו, בין חיקוי שכזה שלמעשה הוא התיימרות, זיוף, מעשה רמייה – יש הבדל בין מעשה שכזה לבין הדבר האמיתי, החי; זה ההבדל בין מה שמיוצר באמצעות טכניקה בלבד לבין מעשה יצירה חי, בין תוצרתם של טכנאי מדיטציה, "טכנאים רוחניים", לבין התעוררות לחיים ברגע הזה – זה ההבדל עליו אני מצביע, ההבדל בין הגישה הרגילה לדרך ולחיים, הגישה השגרתית הגשמית-יומיומית וגם המדיטטיבית-רוחנית לבין הגישה השלמה, הגישה הלא-דואלית הקשובה – זה ההבדל בין חשיבה על-פי נוסחה לבין חשיבה בהירה שהיא חופש ממחשבה.

לכן אין טעם לחקות את חשיבתו של הבודהה או את חשיבתם של חכמים אחרים, לנסות לתפוס את התובנה שלהם ולאחוז בה במילה ולחזור עליה כדי לרכוש אותה, אין טעם לנסות להפנים ולאמץ את מה שהם כבר גילו, לנסות להיות כמו, אלא יש לגלות את חכמתנו-שלנו, היא ההבנה החיה עליה אנחנו מדברים; אין טעם להתאמן ולתרגל חשיבה על-פי נוסחה ידועה, אין טעם לנסות לעצב את עצמנו על-פי דפוסים "רוחניים" מוכנים, אמת-מידה להתנהגות ודיבור וחשיבה – זו שטיפת מוח, אינדוקטרינציה כפויה; ואפילו אם יש יתרונות מסוימים לגישה הרגילה, היא דרך של לימוד עיוני ורכישת מיומנות טכנית – לפעמים גם זה הכרחי – אפילו אם יש בה תועלת מסוימת אין בה טעם של חיים: אין אמת-מידה לחיים ערים, אין נוסחה לאהבה ולשמחת חיים, אין צורה מסוימת להכרת תודה ולחמלה – אין דרך ואין שיטה אלא חופש פעולה קשובה ברגע הזה.

הלב של הדרך, על-פי הבנתי, הוא החופש שלנו לגלות בחיינו את היצירה האותנטית שנובעת מליבנו; וזו יצירה שיכולה להתבטא גם בציור או בכתיבה, סיפורת או שירה, צבע ותנועה, אבל בראש ובראשונה היא יצירה של חיים – חיים ללא נוסחה וללא אמת-מידה – היא דרך אמנות החיים הערים, היא התנהגות בתשומת-לב ודיבור מודע וחשיבה קשובה: כאשר אנחנו נוכחים-מודעים, קשובים לעצמנו ולכל מי ומה שעימנו, ערים למצב החיים בו אנחנו נמצאים, באופן טבעי מה שנצייר או נכתוב, נעשה ונחשוב, יהיה בעל איכות – הגישה הקשובה, זה טעם החיים! – ובגישה הזו יש בחיינו טעם ואיכות של הכרת תודה, שמחה, חמלה, לא בגלל שאנחנו מכוונים לשם באופן ישיר ומנסים לטפח תכונות אלו על-ידי חזרתיות וחיקוי אופן חשיבתם של חכמים דגולים קדמונים או ציות למרותם של מורים פופולריים אופנתיים, אלא פשוט בגישה הקשובה בה אנחנו פוגשים את החיים ברגע הזה, בכל רגע מחדש; הגישה הקשובה, זו איכות החיים הערים.

~ ~ ~

הנקודה השלישית והאחרונה שאני אנסה להצביע עליה בקצרה היא זו: אם כך, אם הבנו את מה שנאמר עד כה ואם זה אכן תקף – וזו שאלה אמיתית, שאלה פתוחה, זו בהחלט שאלה שנוכל לדבר עליה בהמשך – אם כך, לשם מה כל האמצעים והטכניקות והשיטות? אלה שהוזכרו היום ואלה שלמדנו ורכשנו ותרגלנו במשך שנים ודורות – לשם מה 2600 שנים אנשים מתאמנים ומתרגלים? מה בעצם העניין בדרך ובלימוד הבודהיסטי – מה אנחנו עושים כאן?

התשובה על-פי הבנתי היא שיש שני רבדים לדרך וללימוד – האחד הוא רובד של חופש, חופש ממחשבה בכל מצב גוף-נפש בו אנחנו נמצאים, והאחר הוא רובד של הקלה – הקלה, משמע שיפור מצב החיים באמצעות שימוש במחשבות רוחניות, מחשבות טובות, מחשבות נכונות (עד כמה שמחשבה יכולה להיות נכונה ...); וחופש והקלה הם שני דברים שונים. חופש הוא מהפך בגישה הרגילה, בכל רגע מחדש ברגע הזה; משמע, הוא אינו תגובה, זו לא מחשבה שחושבת על עצמה ואת עצמה – חופש אינו תגובה, חופש אינו מחשבה. לעומת זאת, הקלה היא תוצאה של צבירה בהדרגה – זו תנועה בזמן, תהליך של תרגול, אימון, טיפוח וצבירה.

ויש מקום לשניהם – כולנו רוצים להיות חופשיים וכולנו לפעמים צריכים הקלה, כך שיש מקום לשימוש בטכניקות ואמצעים, כמובן – אבל הם פועלים ברובד של הקלה, ורובד של חופש אינו תוצאה של אותם אמצעים ושיטות: הקלה לא בהכרח מביאה לחופש, והיא אפילו לא מקדמת לקראת חופש או מכוונת אליו – אלו שתי שפות שונות, שני רבדים שונים לחיים במצב האנושי. יש הבדל בין "חשיבה בהירה" על-פי נוסחה לבין תובנה חיה, יש הבדל בין הקלה של מחשבות והרגלים טובים לבין חופש ממחשבה, חופש מהרגלים של חשיבה – חופש מחשיבה מבולבלת ומוטעית וגם מחשיבה מיומנת, חשיבה הגיונית-שיטתית-מסודרת-תועלתית; יש הבדל בין הקלה לבין חופש, ולדוגמה – מחשבה של הכרת תודה אינה באמת הכרת תודה, כפי שמחשבה על מים וכפי שהמילה "מים" אינה באמת מרווה, וכך מחשבה טובה של אהבה אינה באמת אהבה.

כדי לנסות להבהיר מה היחס בין שני הרבדים האלו אני אשתמש בביטויים-דימויים שאינם בודהיסטים אבל אני מאמין שהם נהירים לכולנו – אפשר לדבר על ההבדל בין עץ הדעת לבין עץ החיים. עץ הדעת הוא עץ הדעת טוב ורע, כך אנחנו כרגיל חושבים – אנחנו רוצים לעשות טוב ולהימנע מרע ולטהר את ההכרה, זה הרובד של המחשבה, זה העולם של הזהות העצמית של "אני"; וברובד הזה אנחנו רוצים וחושבים ויודעים, אנחנו צוברים מיומנות בשימוש באמצעים, אנחנו לומדים ומטפחים ידיעה ושליטה על הדברים. וזה משהו שברור לכולנו כי כולנו אכלנו מפרי עץ הדעת ובכך אנחנו מיומנים – אם שרדנו כמין אנושי הרי זה מפני שאנחנו מאד מיומנים בשימוש באמצעים של מחשבה למען פתרון בעיות, כדי להקל על עצמנו ולשפר את תנאי חיינו; ולכן מאפיין מאד מובהק שלנו כבני-אדם במצב האנושי, אנשים חושבים, זה השימוש המיומן בפרי עץ הדעת טוב ורע ... אבל – זה לא פרי עץ החיים. עץ החיים זה משהו אחר לגמרי: עץ החיים זו ההבנה החיה, זו התנסות ישירה, מהפך בגישה הרגילה, זוהי אותה שמיטה שתיארנו קודם לכן – ושליטה ושמיטה, אלה שני דברים שונים; ידיעה והבנה חיה, אלה שני דברים שונים.

אם כך, כבר אכלנו מפרי עץ הדעת ולכן אנחנו חיים בגלות של המחשבה, ושם סובלים – בגלות אנחנו חושבים את עצמנו נפרדים מאנשים אחרים, דברים אחרים, נפרדים מהחיים – בגלות של המחשבה, שם סובלים; וסבל שכזה הוא תוצאה ישירה של האכילה מפרי עץ הדעת, זה סבל שמתלווה לידיעה וחשיבה במונחים של טוב ורע, כל עוד לא טעמנו מפרי עץ החיים. כך, מכיון שאנחנו סובלים, אנחנו צמאים ומבקשים מים חיים, אנחנו מחפשים את פרי עץ החיים; אנחנו מבקשים חופש מסבל, חופש ממחשבה ... אבל כפי שכבר אמרנו פרי עץ הדעת זה כל מה שאנחנו יודעים – זה תרבות ואמנות, פוליטיקה ומדע, היסטוריה וספרות, וגם מדיטציה ורוחניות – כל מה שאנחנו יודעים זה פרי עץ הדעת טוב ורע, זו הגישה הרגילה.

כך אנחנו מנסים להשתמש באמצעים של פרי עץ הדעת – אנחנו לועסים ולועסים, אנחנו מתרגלים ומתאמנים בשיטות ידועות על-פי נוסחאות מקובלות, מטפחים מחשבות טובות ונמנעים ממחשבות רעות ומטהרים את ההכרה – עוד ועוד אנחנו עסוקים, מטפחים וצוברים כדי להגיע ולהשיג בהדרגה, מפני שאנחנו מאמינים שבאיזשהו אופן זה יקרב אותנו ויביא אותנו אל עץ החיים; אבל בזמן שאנחנו לועסים ולועסים, עסוקים במטרות ואמצעים, בפרי עץ הדעת טוב ורע, בכל רגע אנחנו מחמיצים את ההזדמנות לנגוס ישירות, לגשת ולפגוש ישירות את עץ החיים, שקיים וזמין ונגיש עבורנו בכל רגע מחדש ברגע הזה – רק כאן ועכשיו יש חיים. משמע, אי-אפשר למצוא את עץ החיים באמצעים של עץ הדעת – אין מפה ידועה, אין לשם דרך ואין שיטה; אבל אפשר לגשת ולפגוש ישירות את עץ החיים בגישה הקשובה לכל מצב חיים אנושי ממשי עכשווי וכך ניתן להחיות את עץ הדעת, להעיר אותו לחיים: פשוט לפגוש את מי שאנחנו כפי שאנחנו בכל מצב נוכחי וכך להיות באמת בחיים.

עכשיו, כבר אכלנו מפרי עץ הדעת – ואפילו ששם סובלים אי-אפשר לבטל את זה, אי-אפשר לקחת את זה בחזרה, לקבל פתק החלפה; כבר אכלנו מפרי עץ הדעת, ומה שעכשיו אפשר לעשות זה להבין את טבעו, להבין את אופן פעולתה של המחשבה, להבין את עצמנו כפי שאנחנו אנשים חושבים – וכך אנחנו לא הולכים שולל אחר הטענה של המחשבה כאילו האמצעים שלה הם דרך ושער לקראת הבנה חיה, כאילו עץ הדעת הוא אמצעי ודרך ושער אל עץ החיים. וכאשר אנחנו משתחררים לחופשי מאותה טענה, כבר אנחנו ערים – הגישה הקשובה לעץ הדעת, ההבנה החיה הזו, היא-היא הפרי של עץ החיים – היא אור ומרחב, היא השורשים והפרחים של עץ החיים; וכאשר כך אנחנו חופשיים, לחופש שכזה יש שני פנים: אנחנו חופשיים להיות נוכחים-מודעים, ערים למחשבה בלי להגיב לה, זה חופש ממחשבה, ואנחנו חופשיים גם לפעול ולהשתמש בכל טכניקה ואמצעי שהולמים את המצב העכשווי – זו חשיבה בהירה.

אם כך, כאשר צריך – וכולנו לפעמים צריכים הקלה – כאשר אנחנו זקוקים להקלה נשתמש באמצעים, וטוב שיש אמצעים ומיומנויות וטכניקות ומורים שמלמדים את אותן שיטות; כאשר צריך, נשתמש באמצעים – במיומנות, עד כמה שאפשר – כדי לנסות לעצב את המחשבות, כדי להביא להקלה: זו החשיבה הבהירה הרגילה לאור הגישה הקשובה – זו גישה לא-דואלית בה אנחנו חופשיים בכל מה שאנחנו עושים, אומרים וחושבים. כך, כאשר אנחנו ערים יש גם מקום לשימוש באמצעים – יחד עם היתרונות והפירות שלהם, ויחד עם החסרונות וההשלכות ... ויחד עם הפעילות של המחשבה יכולה להיות גם תובנה חיה; וכך, בעצם הגישה הקשובה לרגע הזה, כאשר אנחנו נוכחים-מודעים יחד עם מי שאנחנו כפי שאנחנו, ערים לפעילות של המחשבה כמחשבה, אנחנו לא הולכים שולל אחר התוכן שלה – זה החופש לחשוב ולפעול ולחיות חיים קשובים.

משמע – כאשר צריך נשתמש באמצעים של מחשבה, נתרגל ונתאמן כדי להביא להקלה, וכל זאת במרחב-אור של ערות – אין סתירה; וכאשר אפשר פשוט נהיה קשובים ללא הסתמכות על שימוש באמצעים, נפגוש את החיים ללא כל נוסחה ידועה, נשמוט את החשיבות של העשיות הרגילות ונשתחרר לחופשי מהאשליות של המחשבה, חופשיים מתגובה למחשבה ... זו חשיבה קשובה, חשיבה בהירה, הבנה חיה שלמה. וכאשר כך אנחנו ערים, עד כדי כך בפשטות, מה אז אנחנו חסרים? מה עוד אנחנו מבקשים כאשר אנחנו ערים לפעילות של המחשבה כמחשבה בלי הכפייתיות הרגילה, בלי המחויבות להגיב לה? אז אנחנו חופשיים לפעול באופן הולם את הממשות ... זה הצעד הראשון וזה הצעד האחרון, זה הלב של הדרך כולה – חופש פעולה קשובה.