תשומת-לב – בין בודהיזם למיינדפולנס

מאיר זוהר / 8.09.2017

השאלה בה אנחנו מתבוננים הבוקר היא מה בין מיינדפולנס לבודהיזם – בודהיזם או מיינדפולנס? – והתשובה הפשוטה היא תשומת-הלב; וברגעים הבאים אנסה להבהיר מה בין תשומת-הלב לבודהיזם, ומה בין תשומת-הלב למיינדפולנס – משמע, בודהיזם ומיינדפולנס ותשומת-הלב, זה לא אותו הדבר. ולכן כדאי להקשיב לדברים הבאים בתשומת-לב – להקשיב למילים ולהקשיב מעבר למילים, מעבר לשפה הבודהיסטית-מסורתית ומעבר לשפה המדעית-מחקרית; להקשיב מעבר לכל הרעיונות הרגילים כדי באמת להבין מהי תשומת-הלב, להבין מה הלב של דרך הבודהה ומה בינה לבין מיינדפולנס.

~ ~ ~

"בודהיזם" זו כותרת כללית לדרך חיים שכוללת שדה נרחב של תרגילים מדיטטיביים ואמונות ומנהגים – מעין פילוסופיה ופסיכולוגיה, עבודה פנימית-רוחנית וגם מסגרת דתית; "בודהיזם" זה מה שהצטבר במשך כל הדורות, זה מה שהתפתח במגוון רב של תרבויות, מסורות ואסכולות ושיטות שונות. אבל כדי שלא ללכת לאיבוד בשפע העצום הזה, יש להבין: הבודהה עצמו לא למד בודהיזם, ויותר מכך – הבודהה לא לימד בודהיזם, הבודהה לא היה בודהיסט ... ואם כך, מהי המהות שלימד הבודהה? – זו השאלה; והיא הזמנה להתבונן לעומק הדברים כדי להבין: עוד לפני שדרכו נסללה, עוד לפני שהגותו גובשה ועוצבה ונוסחה, מעבר לכל השיעורים השונים שהבודהה לימד ומלמדים תלמידיו יש איזושהי תובנה חיה שהיא מהפך מן היסוד בתמונת העולם ובתפיסת העצמי – זו התובנה של אין-אני; היא המתנה של הבודהה, היא המקור והיא הייחוד של דרך הבודהה.

וכדי שהתובנה הזו לא תישאר עקרה, עיונית-שכלתנית, אלא תיגע בלב המצב האנושי, הבודהה הוסיף: יש סבל, אי-נחת, באדם ובעולם; והסיבה לסבל היא שאנחנו לא מבינים את אותה תובנה של אין-אני, לא מבינים את עצמנו כפי שאנחנו, לא מבינים את הטבע העצמי – לא מבינים את העובדה שהמרכז העצמי אינו אלא סיפור, דרמה בדיונית, לא באמת מבינים שאין ממש בחשיבות העצמית של עמדת ה"אני", לכאורה נפרדת וקבועה, היא השורש של המצוקה הראשונית של האדם בלב עולם ההרגלים והמחשבה. אם כך, יש סבל, זו עובדה; והסיבה לסבל היא האופן הרגיל בו אנחנו חושבים ומגיבים, כאשר אנחנו לא קשובים ולא נותנים אמון בחיים – כאשר אנחנו חושבים את עצמנו נפרדים וחווים את עצמנו חסרים, אז אנחנו סובלים; משמע, אנחנו לא באמת חסרים, אלא כאשר אנחנו לא מבינים ... ולכן הסיבה לסבל אינה מחסור – מחסור בתפילות או בתרומות או בקיום מצוות; היא אינה העדר אדיקות ואינה חוסר ציות לסמכות המורים או האלים, אינה עונש אלוהי או תעלול שטני ואינה מקרה סתמי אלא היא פשוט חוסר הבנה – הסיבה לסבל היא חוסר הבנה של עצמנו ושל העולם בו אנחנו חיים – הבנה, זה הדבר היחידי שבאמת חסר! – הסיבה באמת היא בורות והתשובה היא הבנה של חוסר ההבנה של "אני", הבנה חיה שלמה שאפילו אינה "הבנה בודהיסטית" אלא היא התבוננות גלויה והתנסות ישירה – זו הבנה של הדרך הרגילה בה אנחנו חיים, חושבים ומרגישים ומתנהגים, בחיים הגשמיים וגם בחיים ה"רוחניים".

הסיבה לסבל היא שאנחנו הולכים שולל אחר תפיסה מוטעית של עצמנו ושל החיים, ואז אנחנו מגיבים וסובלים – הסיבה לסבל היא תגובתיות למצב בו אנחנו נמצאים, התנגדות לחיים – אנחנו מתכחשים ומתיימרים, מסתכסכים ומסתבכים, ואז אנחנו סובלים; והתשובה לסבל, חופש מסבל, זה חופש מאשליה, חופש מהתגובתיות העיוורת הרגילה – זה החופש ללמוד את טבע האדם ובאמת להבין את טבע הדברים כהווייתם, ולגלות את אותה הבנה בפעולה. חופש מסבל, משמע חופש פעולה קשובה לחיים – זו פגישה גלויה וקשובה עם עובדת הסבל, זו האמת של פגישה עם החיים ברגע הזה – זה החופש לחיות עם הרגליים על הקרקע של הממשות, לחיות עם עיניים פקוחות ולב פתוח לחיים, עבור עצמנו ועבור אחרים, וכך אנחנו חופשיים לפעול בחכמה ובחמלה בכל מצב חיים; חופש מסבל, זה החופש לחיות ולפעול בלי להיגרר לתגובתיות ... משמע, זה החופש שלא לסבול מהסבל – זה לא ה"חופש" לחסל ולגרש ולסלק את הסבל – זו סתם תגובתיות! – אלא זה החופש להיות יחד עם הסבל בלי לסבול ממנו, החופש לפגוש את הסבל כהווייתו, בלי לשפוט אותו ובלי לנסות לפתור אותו, ללא גינוי וללא הצדקה, בלי להתעלם ממנו ובלי להילחם בו, לא לשקוע בו ולא לנוס מפניו אלא לפנות אליו ופשוט להיות עימו, להתיידד ולהבין אותו לעומקו ואז בליבו של הסבל נפתח שער למרחב מלא חיים – אז, יחד עם הסבל, אפשר להיות חופשיים לגשת לכל הדברים בגישה מלאת חמלה וכך לקבל את המתנה של החיים ולתת גם לאחרים – התבוננות נכוחה בפעולה בלב החיים, זה הלב של הבודהה-דהרמה.

~ ~ ~

התובנה והמתנה של הבודהה היא מהפך בגישה לחיים, ובמילה אחת, השם של אותה התייחסות עובדתית לממשות, אותה גישה-של-פגישה, השם של אותה התבוננות ללא מתבונן, התבוננות שלמה שאינה מחויבת לעמדה החלקית ולסיפור העצמי של ה"אני", השם של אותה התבוננות מלאת חיוּת הוא "תשומת-לב" – היא החופש לשים בליבנו את כל מה שאנחנו פוגשים ברגע הזה, בכל מאודנו להיות פתוחים ומודעים לעכשיו, לשים את ליבנו בכל מצב חיים, להיות נוכחים במלואנו בכל מצב – תשומת-לב היא קשב-לב שלם בלב החיים; היא החופש באמת לנשום את הנשימה הממשית העכשווית, באמת להרגיש ולחשוב, באמת לעשות ולהיות – להיות באמת בחיים בכל מה שאנחנו עושים ונושמים, מרגישים וחושבים. כך, תשומת-לב אינה רק היבט אחד מסוים מצומצם של הדרך והלימוד, אלא היא הלב של דרך הבודהה – היא המפתח והשער והדרך כולה: היא האיכות הקשובה בה אנחנו ערים למחשבות ולמילים ולמעשים וגם לתוצאות המעשים ולדחפים המניעים, היא אור שמאיר את כל הדברים, היא מרחב קשב שמכיל ומקבל אותם כפי שהם כאשר הם מופיעים-שוהים-חולפים, מבחוץ ומבפנים, פרחים וקוצים ... – היא גישה בלתי אמצעית לחיים; היא גישה שיש בה פניות וזמינות, היא הוויה שלמה של ערות שיש בה מקום לכל הנתיבים של הדרך, שמונה או כל מספר אחר, ולכל הפנים של המצב האנושי הממשי – בתשומת-לב אין הפרדה בין הדרך לבין החיים ברגע הזה.

כך אפשר לבחון היבטים שונים של הלימוד הבודהיסטי, ולגלות שתשומת-הלב כבר מממשת ומגשימה את הדרך: לדוגמה, רק בתשומת-לב אפשר באמת לבוא במגע עם שלוש עובדות החיים, הן שלושה מאפיינים של החיים במצב האנושי – הדברים משתנים, החיים שלמים, וללא הבנה אנחנו סובלים; בנוסף, ללא תשומת-לב אין דרך להגשים את ארבע האמיתות – לפגוש את הסבל, להבין לעומקה את הסיבה לסבל, להשתחרר לחופשי מעולם הסבל והתגובתיות, ולממש את ההבנה והחופש בפעולה קשובה בלב החיים – אין דרך, ללא תשומת-הלב; רק בתשומת-לב ארבע איכויות הלב – טוב-לב וחמלה, שוויון-לב ושמחה – יכולות להתגלות באופן ממשי, בליבנו כמו גם בחיינו, ולהתבטא בכל מצב חיים; וכך גם לגבי מוסר ומעורבות – רק בתשומת-לב אפשר להשתחרר לחופשי מפגיעה, בעצמנו ובזולתנו, ובאמת לעזור גם לאחרים – רק בתשומת-לב אפשר באמת לפגוש כל אדם מעבר לכל הגדרה עצמית של זהות, לפגוש כל אדם במרחב של אינטימיות עם כל הדברים ויחד להיות ולעשות את מיטבנו עבור כל מי שאנחנו יכולים ... וכך, כאשר אנחנו פוגשים בתשומת-לב כל מצב כאן ועכשיו כבר אנחנו זוכים לאיכות החיים הערים: בתשומת-לב יש חמלה והכרת תודה שאינן אלא איכות הגישה לחיים, בגישה הקשובה ברגע הזה כבר יש שמחת חיים, היא החופש לאהוב את החיים, ללא סיבה וללא אפליה וללא בחירה וללא תנאים.

לפיכך, במקום ללמוד וללמד "בודהיזם", די בתשומת-הלב – היא התכלית והתשתית והתמצית של כל השיעורים האחרים; וכך אפשר לשמוט את כל התוספות והמטענים המיותרים – הטקסיות והסמלים, האידיאלים והאמונות והמנהגים, ציוויים ופיתויים, נוסחאות מקובעות וסיסמאות ויחד איתם גם דחף של הישגיות רוחנית – זה בודהיזם של פולקלור עממי, בודהיזם איזוטרי, בודהיזם למדני; זה בודהיזם של אחר-כך ושם, לא מי שאנחנו כפי שאנחנו אלא כפי שאנחנו רוצים וחושבים – אפשר להניח לכל המטענים העודפים שאינם באמת חיוניים ולגשת ישירות, בגישה נטולת פניות ועכבות. זו תשומת-הלב, היא גישה קשובה מלאת חיוּת וערות, היא יראת כבוד לחיים, היא למידה עצמית והתעוררות לחיים – הדברים באמת פשוטים (פשוטים, לא קלים!); ועבור כל אדם, בדרך הטבע, תשומת-הלב היא אפשרות אנושית ממשית, נגישה וזמינה כאן ועכשיו באופן מיידי – היא פשוט קשב גוף-נפש ברגע הזה.

~ ~ ~

ומה שמכונה "מיינדפולנס" זה הניסיון לקלף את כל אותן תוספות מיותרות ולהגיש ישירות את מה שמהותי בדרך, זה הניסיון להניח לשפה ולכל המטענים של העולם הבודהיסטי המסורתי ולהגיש את תשומת-הלב באופן שאנשים יוכלו לקבל וליישם ולהגשים בתרבות שלנו בעולם המודרני המערבי, במקום ובזמן בהם אנחנו נמצאים, ועד כאן – זה נפלא; אלא שלפעמים, בניסיון להקל על הלומדים, קצת יותר מדי מפשטים וגם מרדדים, עד כדי כך שתשומת-הלב מאבדת את איכותה וחיותה והופכת לצל של עצמה ... זו מיינדפולנס, היא רק כלי של טכנולוגיה מדיטטיבית-רוחנית, אמצעי למען מטרה של תוצאה רצויה – היא מסתפקת בהשגת הקלה ולא באמת פוגשת לעומקו את המקור של אי-הנחת של המצב האנושי. מיינדפולנס שכזו היא מעין לקט או מערך של תרגילי מדיטציה פשוטים, כמו התמקדות בנשימה או בתנוחת ובתנועת הגוף לדוגמה, כדי להשקיט את המחשבות והרגשות ולדעת את מצב הגוף והנפש, וכך ניתן להיות במיטבנו ולהצליח במעשינו, היומיומיים וגם המקצועיים – זו ההבטחה – אבל כך, כאשר מיינדפולנס הופכת להיות כלי לשיפור עצמי, אמצעי להשגת השפעה כפי שאנחנו רוצים, אז אנחנו עלולים להתפתות ולהשתמש בה בצרוּת אופקים, מתוך שיקולים עצמיים מצומצמים, ללא מימד העומק והמרחב של הגישה הקשובה של תשומת-הלב ... ואז יכולות לעלות שאלות אבסורדיות כמו "האם במיינדפולנס אפשר לפגוע בחיים?! – האם במיינדפולנס אפשר להתעלם מהשלכות מעשינו על העולם בו אנחנו חיים, להתעלם ממצוקתם של אחרים?!" – וזה אכן אפשרי, אבל רק אם מיינדפולנס מצמצמת את עצמה למשמעות טכנית-תועלתנית צרה, שהיא רק היבט חלקי של הדרך; ואז היא צריכה "חיזוקים": מוסר ומעורבות, חכמה וחמלה, כדי לשוב ולהיות דרך שלמה ... בעוד שתשומת-לב באמת כבר כוללת את הדרך כולה.

משמע, בניסיון לדבר אל ליבם של אנשים, מוסדות וארגונים, מיינדפולנס פושטת מעליה את מעטה הבודהיזם המסורתי – ויש בכך הרבה ברכה! – אבל כך היא עלולה להפוך לעוד מוצר שנסחר בעולם העסקים, חפץ שנועד להביא סיפוקים ורווחים, גשמיים וגם "רוחניים"; ואין פסול בהשגת הקלה, מנטלית ורגשית וגם מעשית, כולנו זקוקים לכך, אלא שלפעמים המחיר הוא שהדרך הופכת להיות טכניקה נטולת חיוּת שאין בה מקום לשאלות חיים אמיתיות – זו בועה אטומה שאין בה מקום לחיים! – זו דרך שלא באמת בוחנת את הנחות היסוד של עצמה, לא באמת מאתגרת את העמדה הרגילה ממנה אנחנו מתייחסים וחיים, לא באמת מערערת על הסמכות של כל מסקנה ודעה קדומה, רעיון ואמונה, שלנו-עצמנו וגם של המומחים הרוחניים ... וגישה טכנית שכזו, לא היא הלב של הבודהה-דהרמה.

כך, דווקא יתרונותיה של מיינדפולנס – נגישותה וזמינותה – הופכים לחסרונותיה העיקריים: היא קלה מדי לעיכול, כמו מזון מעובד נטול מרכיבים תזונתיים, היא מֵרָצה ופופולרית מדי ואינה מאתגרת; וכך נשאר פער בין מעטפת של מיומנויות מדיטטיביות, אותן היא אכן מלמדת ובהן אכן יש תועלת, לבין הליבה של הלימוד והדרך שהיא מהפך, שינוי מן היסוד בגישה לחיים: הרי תשומת-לב באמת היא הצבעה והזמנה להתנסות ישירה, פגישה עם אי-הנחת הראשוני של עמדת ה"אני", לא שם ואחר-כך אלא ממש כאן ועכשיו היא פגישה עם הפחד והבדידות, הניכור והחרדה הקיומית – פגישה עם זה, וזה השער אל המרחב של האמת של החיים ברגע הזה; הרי התעוררות מחייבת התערערות של כל עולמנו, שמיטה של כל הבטחה של ודאות ונוחות והצלחה – ואת זה מיינדפולנס מחמיצה, על זה היא מוותרת כאשר היא משווקת ומציעה את עצמה כפי שהיא בדרך-כלל עושה ... וכל ההוכחות המחקריות והטיעונים הרגילים הם רק תירוצים.

~ ~ ~

לסיום – תשומת-הלב היא התשובה; וזה אומר ש"מיינדפולנס או בודהיזם?" לא זו השאלה, אלא מהי הגישה בה אנחנו פוגשים את עצמנו ויחד איתנו גם אחרים בלב המצב האנושי, מהי הגישה בה אנחנו קשובים לטבע האדם כהווייתו, ללא התכחשות וללא התיימרות לדבר – האם אנחנו חופשיים לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, אפילו שאני עדיין "אני" – עם כל התסביכים וכל המטענים, יחד עם המתנות וגם עם האתגרים? האם אנחנו חופשיים לאהוב כאן ועכשיו את החיים? – מעבר לכל טכניקה ושיטה, מעבר לכל דרך סלולה, מעבר לכל מסגרת וכותרת, בודהיסטית או אחרת – האם אנחנו חופשיים בכל רגע מחדש לעשות צעד אל הרגע הזה? האם אנחנו חופשיים עכשיו באמת לנשום את הנשימה של החיים? – זו השאלה, זו הדרך וזו הגישה.