מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית

מאיר זוהר / 1.06.2018

מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית היא מדיטציה שלמה, מדיטציה שכבר כוללת בתוכה את הדרך כולה – זו מדיטציה שכבר יש בה חופש, חכמה וחמלה

~ ~ ~

אנחנו מדברים היום על מדיטציה בודהיסטית, ולמילה "מדיטציה" יש מובנים רבים – יש המון סוגים של תרגילים רוחניים וגישות ומסורות ושיטות שכולן יכולות להיכנס תחת הכותרת הכללית "מדיטציה"; וכמובן שגם בודהיזם זה ים מאוד נרחב עם שפע של פנים. יש הרבה אפשרויות להבין מהי מדיטציה בודהיסטית, הרבה דרכים לענות על השאלה "מהי מדיטציה בודהיסטית?" – מה הופך מדיטציה מסוימת ל"בודהיסטית"? ... ומעבר לכל הבחנה מסורתית-תרבותית – כמו למשל מדיטציית זן או מדיטציית ויפאסנה, מדיטציה טיבטית או מדיטציה מכל תרבות ומסורת אחרת – אני אתאר מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית, וברגעים הבאים אנסה להבהיר את הדברים.

השאלה היא "מהי מדיטציה בודהיסטית?", והתשובה הפשוטה עליה אצביע היום היא שזו מדיטציה שמגשימה בעצמה את דרך הבודהה, זו מדיטציה שכבר יש בה חכמה וחמלה וחופש פעולה קשובה; זו מדיטציה שלמה – ללא הפרדה בינה לבין דרך החיים, ללא הפרדה בין המדיטציה לבין הדרך לבין החיים – זו מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית. מדיטציה שכזו היא לא רק טכניקה או שיטה, מיומנות מדיטטיבית מסוימת – זו לא מדיטציה שהיא רק היבט מסוים של הדרך, חלק שונה ונבדל ונפרד מחלקים אחרים, אלא זו מדיטציה בגישה שאין בה פיצול והפרדה, מדיטציה שכבר כוללת בתוכה את הדרך כולה; זו מדיטציה שנושאת עימה את התובנות העמוקות ביותר ואת הפירות הנפלאים ביותר של הדרך, מדיטציה שכבר כוללת את כל המרכיבים של הדרך, ממש ברגע הזה – בגישה הקשובה בה אנחנו מתייחסים לכל הדברים, בדרך בה אנחנו קשובים לחיים.

וכדי להבין מהי אותה מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית, קודם נתאר בקצרה מהי מדיטציה לא-דואלית כשלעצמה, מעבר לדרך ולשפה הבודהיסטית; ואחר-כך, כדוגמה, נתבונן במדיטציה של תשומת-לב – מהי תשומת-הלב בגישה לא-דואלית; ואז נדבר על מדיטציה בודהיסטית באופן כללי, ועל יחסה של המדיטציה לפנים האחרים של דרך הבודהה – זה האופן בו אותה גישה לא-דואלית כבר מגשימה בתוכה ומממשת בעצמה את כל ההיבטים השונים של הדרך.

~ ~ ~

הדרך הפשוטה ביותר לדבר על מדיטציה לא-דואלית היא לתאר אותה כגישה קשובה לחיים; והיות שהחיים זה מה שקורה ברגע הזה, מדיטציה לא-דואלית היא פשוט הפתיחות לכל מה שמתרחש כאן ועכשיו – זו הנכונות באמת לחוות כל מצב חיים נוכחי וכך לטעום את החיים כהווייתם ברגע הזה. מדיטציה בגישה קשובה היא הזמנה להתנסות ישירה בחיים הממשיים בלב המצב האנושי, זו הנכונות לפגוש גלויות את כל הדברים כפי שהם עכשיו וכאן; זו מדיטציה בלתי אמצעית, מדיטציה שלא מסתמכת על שימוש באמצעים וכך היא אינה תנועה אל עבר מטרה – זו מדיטציה שאינה תהליך של צבירה והתקדמות בהדרגה, מדיטציה שאינה תנועה אל עבר תוצאה רצויה שנמצאת אחר-כך ושם – זו מדיטציה של קשב לחיים ברגע הזה.

מדיטציה לא-דואלית אינה תנועה אל עבר הבטחה של הצלחה – הצלחה גשמית, בחיי היומיום הרגילים, או הצלחה "רוחנית" – זו שמיטה של כל הבטחה; זו שמיטה של הבטחה להצלחה אחר-כך ושם כדי להיות פנויים וגלויים לכל מה שמתרחש וקיים כאן ועכשיו, ממש ברגע הזה. זו מדיטציה שאינה תהליך של צבירה והתקדמות בהדרגה אל עבר מטרה אלא מדיטציה שהיא מהפך של הסתפקות בממשות, מהפך של שמיטה; אבל זה לא מהפך שמתרחש אחת ולתמיד ואחריו אנחנו יכולים לנוח על זרי הדפנה אלא זה מהפך שכדי שיהיה לו תוקף, כדי שהוא יהיה רלוונטי לחיינו, זה מהפך שיש להתחדש בו בכל רגע – מהפך בכל רגע מחדש, בדרך בה אנחנו פוגשים את החיים כפי שהם מתגלים ברגע הזה.

זו מדיטציה לא-דואלית כגישה קשובה לחיים, היא מדיטציה שיש בה שמחת תגלית ופליאה; זו מדיטציה בגישה פנויה וגלויה לכל הדברים וכך, בכל רגע מחדש, היא התבוננות שלמה: זו התבוננות כלפי חוץ – התבוננות בכל מה שאנחנו רואים ושומעים, וקולטים גם באמצעות החושים האחרים; והתבוננות גם כלפי פנים – התבוננות בכל מה שאנחנו מרגישים וחושבים, זוכרים וחווים ורוצים. מדיטציה לא-דואלית היא התבוננות שלמה, כלפי חוץ וכלפי פנים, בכל מצב חיים בו אנחנו נמצאים – כאשר אנחנו יושבים בשקט עם עיניים עצומות וגם כאשר אנחנו מתרגשים ונסערים בלב החיים; התבוננות שלמה בכל מצב חיים, בכל רגע מחדש מבחוץ ומבפנים – זו מדיטציה לא-דואלית.

מדיטציה לא-דואלית, מדיטציה שלמה שכזו, אינה מוגבלת למקום וזמן מסוימים – היא לא מצמצמת את עצמה רק למועדים קצובים, רק למצבים מוגדרים; וכך זו מדיטציה שאין הפרדה בינה לבין החיים. כמובן, ישנם מצבי חיים שונים – ישנם רגעים מסוימים בהם אנחנו יושבים בשתיקה, וישנם רגעים אחרים בהם אנחנו פעילים – אבל כך או כך אנחנו חיים; וכך או כך, בפעולה או במנוחה, זו אותה גישה קשובה – זו מדיטציה שלמה, היא גישה של פגישה עם כל הדברים במרחב שלם של קשב לחיים. וכך, כאשר אנחנו קשובים, כל רגע בחיים הוא מדיטציה; והעניין במדיטציה שכזו אינו אלא לפגוש את החיים הממשיים שאנחנו חיים – זו מדיטציה שאינה תנועה אל עבר מטרה שנמצאת אחר-כך ושם, אלא זו הפתיחות לחיים ברגע הזה – כך החיים הם מדיטציה, והמדיטציה היא מרחב מלא חיים.

אבל לפעמים, כאשר אנחנו אבודים ולכודים באשליה של פיצול הממשות, אנחנו מפרידים במחשבתנו ובהתייחסותנו בין המדיטציה לבין החיים; ואז אנחנו שואלים – בסוף הרטריט אולי, אחרי שכבר מדטנו שעות וימים או אפילו שבועות וחודשים ושנים – "ואיך מביאים את המדיטציה אל החיים?" ... והתשובה היא באמת מאוד פשוטה, לא בסוף אלא ממש כאן ועכשיו בהתחלה, בגישה: כדי להביא את המדיטציה אל החיים עלינו להביא את החיים אל המדיטציה – עלינו לגלות את השאלות האמיתיות שלנו ולהביא אותן אל המדיטציה, להביא את שאלות החיים ולהביא גם את האתגרים, בכל רגע מחדש, ללא הפרדה בין הגישה הקשובה של המדיטציה לבין החיים שאנחנו פוגשים בכל מצב נוכחי; וכך המדיטציה אינה נפרדת מהחיים הממשיים, חיי היומיום הרגילים בלב מערכות היחסים – זו מדיטציה קשובה לחיים כהווייתם ממש ברגע הזה.

מדיטציה לא-דואלית היא הנכונות להתנסות בקשב-לב שלם בכל מצב חיים, בלב המצב האנושי הממשי – באמת לחוות את הכואב ואת הנעים, באמת לפגוש את הקוצים וגם את הפרחים, באמת להיות נוכחים-מודעים כאשר אנחנו רוצים ולא רוצים; באמת להרגיש כל רגש שאנחנו מרגישים, באמת לחשוב כל מחשבה שאנחנו חושבים, באמת לנשום את הנשימה העכשווית שאנחנו נושמים בלב החיים – באמת לנשום את הנשימה של החיים ברגע הזה. זה החופש באמת לפגוש את כל הדברים כפי שהם מתרחשים – ללא גינוי וללא הצדקה, ללא שיפוטיות וללא תגובתיות, ללא התיימרות וללא התכחשות – באמת לפגוש את החיים בלי להתעלם ובלי להילחם בדברים שאנחנו פוגשים – לא להסתכסך עם הדברים ולא להסתבך בסיפורים; זו מדיטציה מאוד פשוטה, מאוד מיידית ומאוד ישירה – בכל רגע מחדש זה החופש לעשות צעד אל המקום בו אנחנו כבר נמצאים, צעד אל הרגע הזה.

מדיטציה לא-דואלית היא חופש מתגובתיות של התנגדות לחיים, חופש מהתכחשות לממשות – פשוט להיות ולחיות כאשר אנחנו קשובים לחיים כפי שהם ברגע הזה – היא החופש להסכים להיות מי שאנחנו כפי שאנחנו, כאן ועכשיו בכל רגע נוכחי; ואיך לא נסכים?! – אנחנו לא יכולים שלא להסכים, זו העובדה, אפילו שבדרך החיים הרגילה, בעולם ההרגלים והמחשבה אנחנו כל-כך מנסים ... וכך מדיטציה לא-דואלית היא הנכונות להיות האדם שאנחנו כפי שאנחנו, ללא בחירה; זו הנכונות להיות בלב שלם במקום הנוכחי בו אנחנו נמצאים, וכך לחיות ולפעול במצב החיים הממשי כאשר אנחנו חופשיים מאשליה – פשוט לחיות בלב פתוח לחיים עם הרגליים על הקרקע של הממשות, ובכל רגע מחדש לפעול בהסתמך על העובדה של החיים ברגע הזה.

זו מדיטציה לא-דואלית כגישה קשובה לחיים, גישה של פגישה והתבוננות שלמה; זו גישה ישירה, בלתי אמצעית – ללא הפרדה בין המדיטציה לבין דרך החיים. זו מדיטציה שלמה, היא פשוט גישה לא-דואלית לכל הדברים בלב החיים; וכדי לתאר איך מדיטציה שכזו כבר מגשימה בעצמה את הדרך, ראשית נתאר מהי מדיטציה של תשומת-לב בגישה לא-דואלית, היא הצעד הראשון והאחרון בדרך הבודהה – תשומת-לב היא המפתח והשער והדרך כולה.

~ ~ ~

מדיטציה של תשומת-לב היא הלב של דרך הבודהה – זו המדיטציה העיקרית של הבודהיזם המקורי, כפי שלימד הבודהה ההיסטורי, וזו גם מדיטציה מאוד נפוצה ומוכרת בעולם המודרני המערבי. אבל תשומת-הלב אינה רק טכניקה מדיטטיבית או שיטה – היא אינה תכונה מסוימת שאנחנו רוכשים וצוברים, יכולת מסוימת שאנחנו מטפחים – זה לא איזה שריר שאנחנו מאמנים; זו לא שיטה בה אנחנו מתאמנים ואותה מתרגלים כדי לרכוש הרגלים משופרים אלא היא מהפך של התייחסות קשובה למציאות כאן ועכשיו – בגוף ובנפש, מבחוץ ומבפנים, בעצמנו ובאחרים – תשומת-הלב אינה שיטה אלא אמנות של קשב לחיים.

תשומת-לב היא מדיטציה של קשב גוף-נפש ברגע הזה – קשב למחשבות ולמילים ולמעשים, קשב לדברים כפי שהם מופיעים וחולפים, משפיעים ומושפעים – קשב לחיים כפי שהם מתגלים ... ויחד עם קשב גלוי שכזה יש בה גם התבוננות לעומק הדברים כדי לראות נכוחה – מאין הדברים נובעים ולאן הם מובילים; משמע, מדיטציה של תשומת-לב היא החופש להיות ערים לעצמנו ולמעשינו, ולהיות ערים גם לתוצאות המעשים וגם לדחפים המניעים למעשים – להיות ערים לכל הדברים ברגע הזה. כך אנחנו לומדים את עצמנו בהתנסות ישירה, לומדים את טבע האדם בלב המצב האנושי, לומדים להבין ולאהוב – כך אנחנו חופשיים באמת להבין את עצמנו וגם את זולתנו, חופשיים לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ולאהוב יחד איתנו גם אחרים; כך אנחנו חופשיים להבין ולאהוב ולהתעורר לחיים ברגע הזה – להתעורר לחיים כהווייתם, לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים, מדמיינים ומצפים, כפי שהבטיחו לנו בסיפורים; כך אנחנו חופשיים להתעורר לממשות של החיים ברגע הזה – התעוררות, בעצם הגישה הקשובה לחיים. ולאור זאת אפשר לתאר את תשומת-הלב לא רק כצעד הראשון בדרך, אלא גם כצעד האחרון; אבל זה לא הצעד האחרון אחת ולתמיד אלא זה הצעד האחרון בדרך – בכל רגע מחדש! ... מפני שתשומת-הלב היא מדיטציה שלמה – בתשומת-לב כבר יש חופש, כבר יש בה חכמה וחמלה, בעצם הנוכחות הקשובה ברגע הזה.

כדי להבין לעומקה מהי מדיטציה של תשומת-לב בגישה לא-דואלית, אפשר להתבונן במילה: בכתב סימנים סיני, המילה "תשומת-לב" כוללת שני מרכיבים – האחד פירושו "לב", והשני פירושו "הרגע הזה"; ולכן המילה העברית "תשומת-לב" יפיפייה, ומאוד מדויקת ובהירה – תשומת-לב היא הלב ברגע הזה, בשני מובנים. האחד זה החופש לשים בליבנו את כל מה שקיים ברגע הזה; לפתוח מרחב ולהכיל ולקבל ולתת מקום לכל הדברים – לקולות שאנחנו שומעים, לתחושות ולרגשות שאנחנו מרגישים, למחשבות ולרצונות, לאתגרים ולמתנות, לכל אדם ולכל מצב שאנחנו פוגשים – לפתוח מרחב הכלה שיש בו מקום לכל הדברים, להיות מיכל שיש בו מקום לחיים – זה היבט ה-Yin, זה פן אחד של תשומת-הלב. והפן האחר של תשומת-הלב, הוא היבט ה-Yang, זה החופש לגלות עניין מלא חיוּת בדברים וכך לשים את ליבנו ברגע הזה ולהביא שמחת לב ופליאה לכל מצב חיים – בכל דרך לצאת לקראת החיים וכך להוציא לאור את הדברים, לעשות צעד אל עבר כל מה שאנחנו פוגשים ולשים את ליבנו בכל מה שאנחנו עושים ובכל מה שאנחנו מרגישים – לצאת אל הדברים ולהיות פתוחים ומלאי עניין כדי לפגוש אותם בגילוי לב ובכנות כהווייתם; זו גישה של פגישה, היא הזמנה אל שער פתוח לרווחה, היא המפתח שמאפשר את התגלית של הרגע הזה.

תשומת-לב היא פתיחות הלב לחיים, היא החופש לגלות מה קורה ברגע הזה – היא מדיטציה של קשב-לב שלם בלב החיים, ויש לה שני היבטים: יש לה פן של מרחב הכלה – לפתוח את ליבנו לחיים כפי שהם כאן ועכשיו וכך לשים בליבנו את כל הדברים, ויש לה גם פן של גישה של פגישה – בכל רגע מחדש לעשות צעד לקראת החיים וכך לשים את ליבנו בכל מה שאנחנו עושים ומרגישים ופוגשים; ומרחב הכלה וגישה של פגישה, Yin ו-Yang, אלו שני פנים של אותה הוויה קשובה – זו מדיטציה של נוכחות-מודעות. לתשומת-הלב יש שני פנים משלימים, שני פנים שאינם נפרדים – הפן האחד, נוכחות, זה מרחב שלם של קשב לחיים, והפן האחר, מודעות, זו גישה של פגישה עם כל הדברים; ואפשר לתאר את תשומת-הלב גם בביטויים נוספים, כמו נינוחות וסקרנות, או עמידות ורגישות: עמידות היא החופש שלא להתערער מאתגרי החיים, וכך יש בנו נינוחות יציבה אפילו בלב הסערה – דבר לא מערער אותנו כאשר אנחנו יכולים לקבל ולהכיל את כל הדברים, ואז יש בנו מקום לכל מה שאנחנו פוגשים; ורגישות זו הנכונות להתנסות, הנכונות באמת לחוות כל מה שקורה ברגע הזה, לצאת לקראת החיים ולפגוש אותם בסקרנות ובפתיחות – זו הנכונות לגלות ידידות ולהיות באינטימיות עם כל הדברים. זו תשומת-הלב בגישה לא-דואלית, היא מדיטציה שיש בה מקום לחיים ברגע הזה – זו נוכחות – והיא גם מדיטציה שיש לה עניין בחיים ברגע הזה – זו מודעות; אלו שני הפנים המשלימים של תשומת-הלב, נוכחות-מודעות, אותם מכנים בשפה הבודהיסטית "שאמאתה" (Shamatha) ו"ויפאשיינה" (Vipashyana) – שאמאתה-ויפאשיינה, ללא הפרדה – זו מדיטציה שלמה.

בדרך הבודהה מתארים שתי גישות למדיטציה – יש שני סוגים עיקריים של מדיטציה בודהיסטית עליהם מדברים: האחד נקרא "שאמאתה", והאחר "ויפאשיינה"; אבל לפעמים, בטעות, מפרידים בין ההיבטים השונים של המדיטציה, והפרדה אחת גוררת את כל ההפרדות האחרות. ואז מתארים שאמאתה כמדיטציה של ריכוז, הצטמצמות והתמקדות בדבר-מה מסוים והתעלמות מדברים אחרים – אלו האמצעים בהם משתמשים כדי לחתור ולהגיע אל המטרה של המדיטציה, אותה מכנים "סמדהי" (Samadhi); ומתארים ויפאשיינה כמדיטציה של הבחנה בסימנים וידיעת הדברים על-פי מונחים מוסכמים כפי שהם כבר התגלו ונוסחו, כפי שמורים המומחים הרוחניים, כדי להשיג את המטרה, היא "פרג'נייה" (Prajna) לכאורה ... כאילו שאמאתה וויפאשיינה, סמדהי ופרג'נייה, אמצעים ומטרה, מדיטציה וחכמה וחמלה, כאילו אלו דברים נבדלים, שונים ונפרדים. אבל בגישה לא-דואלית אין הפרדה בין שני הפנים של המדיטציה, אין הפרדה בין שאמאתה לבין ויפאשיינה – תשומת-הלב היא מדיטציה שלמה; וכך גם אין הפרדה בין המדיטציה לבין האמצעים לבין המטרה – אין הפרדה בין שאמאתה לבין סמדהי, זו אותה נוכחות מלאה בהוויה קשובה לחיים, ואין הפרדה בין ויפאשיינה לבין פרג'נייה, תובנה ותבונה – בעצם ההתבוננות הבהירה כבר יש ראייה נכוחה והבנת אמת של טבע הדברים. בנוסף, ללא הפרדה בין שאמאתה לבין ויפאשיינה אין הפרדה בין סמדהי לבין פרג'נייה – זו אותה הבנה חיה שמתגלה כהוויה שלמה; ואז אין הפרדה בין המדיטציה לבין החיים – אין הפרדה בין התבוננות נכוחה לבין עשייה חכמה, היא פעולה קשובה בלב החיים – בעצם הנוכחות הקשובה והראייה הבהירה כבר יש חופש וחמלה, שמתגלים גם בפעולה.

לפיכך שאמאתה וויפאשיינה הם שני פנים משלימים של אותה הוויה קשובה, היא מדיטציה של נוכחות-מודעות – זו מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית; לא קודם שאמאתה ואחר-כך ויפאשיינה – ללא תנאים מוקדמים, וללא סדר עדיפות וחשיבות – מדיטציה בודהיסטית אינה יותר שאמאתה ואינה יותר ויפאשיינה, אלא היא מדיטציה של שאמאתה-ויפאשיינה כאחדות שלמה. לפעמים שואלים, "מלפפון – הוא יותר ארוך, או יותר ירוק?" וישנם אלו שאומרים "מלפפון הוא יותר ירוק, כי הוא ירוק גם לאורך וגם לרוחב", וישנם אלו הטוענים "מלפפון הוא יותר ארוך, מפני שהוא ארוך גם מבחוץ וגם מבפנים"; אבל התשובה האמיתית לשאלה "האם המלפפון יותר ארוך או יותר ירוק?" היא "לא! – לא זו השאלה!" – זו לא השאלה הנכונה, זו שאלה מוטעית, מפני שהיא כבר מתבססת על מחשבה של פיצול והפרדה ... וכך גם לגבי המדיטציה.

מדיטציה של תשומת-לב בגישה לא-דואלית היא מדיטציה שלמה, וכך היא כוללת גם את כל ההיבטים האחרים של הדרך – תשומת-לב היא לא רק הלב של דרך הבודהה, אלא היא המפתח והשער והדרך כולה; זו מדיטציה בודהיסטית ללא הפרדה בין הפנים השונים של המדיטציה, וללא הפרדה בין האמצעים בהם לפעמים משתמשים לבין המטרה אליה שואפים, חופש וחכמה וחמלה – זו מדיטציה שכבר יש בה חכמה בעצם הגישה הקשובה לחיים ברגע הזה, וכך יש בה גם חופש פעולה בחמלה.

~ ~ ~

לאור כל זאת, מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית היא מדיטציה שאין הפרדה בינה לבין הפנים האחרים של הדרך – זו מדיטציה שכבר כוללת בתוכה את הדרך כולה; וכך, בגישה הזו המדיטציה אינה נבדלת ונפרדת מחכמה, חופש וחמלה. זו מדיטציה שאינה אמצעי בו משתמשים כדי להגיע אל מטרה של חכמה וחמלה וחופש, כאילו הם שם – כאילו עכשיו אנחנו לומדים ועושים את המדיטציה כדי שאחר-כך – בסוף הרטריט, אחרי מספר שנים, בגלגול הבא או בעוד אינספור גלגולים – אז אולי נזכה לחופש, חכמה וחמלה; זו מדיטציה שאינה אמצעי למען מטרה, אלא זו מדיטציה שכבר יש בה חמלה חופש וחכמה ממש ברגע הזה.

חופש שיש בו חכמה וחמלה אינו פרי לו אנחנו זוכים בסוף הדרך, כתוצאה של המדיטציה – החופש להיות קשובים, להבין ולאהוב ולהתעורר לחיים, אינו חופש אותו משיגים ואליו מגיעים בסוף אלא זה חופש שכבר מצוי ממש כאן ועכשיו, בהתחלה – בגישה בה אנחנו מקשיבים ומתבוננים, נוכחים ומודעים – זה החופש הראשון האחרון: הראשון – ממש ברגע הזה, והאחרון – בכל רגע מחדש. לדוגמה, אם אנחנו מקשיבים למילים שעכשיו אנחנו שומעים כאשר אנחנו עמוסים וצפופים וטעונים ברעיונות שלנו אודות הדברים, מה שאנחנו חושבים שאנחנו כבר מכירים ויודעים – הדעות הקדומות והמסקנות, האמונות והסיפורים, הרצונות וההתניות, התסביכים והפחדים – אז ברגע הזה הנוכחי, אם אנחנו לא חופשיים מרעיונות וסיפורים, דעות ומסקנות, אז אנחנו לא פנויים לשמוע ולהבין דבר ממה שנאמר מפני שכל הזמן אנחנו עסוקים בעצמנו ובתסביכינו, בדרמה של "אני" ו"שלי"; ואז – אם אנחנו לא חופשיים עכשיו ממטענים של תגובתיות – אז כמובן שלא נוכל להיות חופשיים בעתיד, כתוצאה של תהליך הזמן, מפני שכל תגובה ממשיכה את עצמה – אז התשוקות והכעסים והפחדים ימשיכו את עצמם, וזו תהיה איכות החיים. כך, רק אם אנחנו חופשיים עכשיו מדעות קדומות ומסקנות ורעיונות ואמונות, בכל רגע מחדש, רק כך נוכל להיות חופשיים ברגע הזה בלב החיים; משמע, חופש אינו תוצאה או מטרה אלא הגישה הקשובה לכל דבר כהווייתו: כדי להיות חופשיים מאשליה, פחד כעס ותשוקה, יש לפנות ולגשת לדברים כאשר אנחנו כבר חופשיים – חופשיים לפגוש גלויות כאן ועכשיו את החיים.

החופש עליו אנחנו מדברים הוא החופש להתבונן נכוחה, החופש לראות את הדברים כפי שהם – זו חכמה – זה החופש שלא לחשוב ולהאמין שדבר-מה אינו מה שהוא; זה החופש לפגוש את עצמנו ולהיות שלמים עם מה שאנחנו פוגשים, החופש שלא להתכחש לממשות של מי שאנחנו כפי שאנחנו ולא להתיימר להיות מי שאיננו, אפילו שלפעמים אולי אנחנו רוצים. זה לא ה"חופש" לעשות כל מה שאנחנו רוצים – זה רק רעיון של "חופש" שלמעשה אינו אלא רצון בשליטה על החיים, רצון בשליטה על המעשים ועל תוצאות המעשים; זה לא ה"חופש" לעשות כל מה שאנחנו רוצים אלא זה החופש לאהוב כל מה שאנחנו עושים – זו אהבה בפעולה, אהבה שאינה רק תכונה או הרגשה נפלאה אלא אהבה שהיא איכות של הוויה קשובה בלב כל עשייה – זה החופש לאהוב בכל מצב את החיים, וכך לאהוב את עצמנו ללא תנאים: לא "לאהוב" את עצמנו רק אם נתאים לאיזושהי תבנית או נוסחה של אמת-מידה רצויה וראויה לכאורה אלא לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו, לקבל בשמחה ובחמלה את עצמנו כפי שאנחנו, וכך לקבל ולאהוב כל אדם אחר שאנחנו פוגשים פשוט מפני שכאן ועכשיו כך הם החיים; זה חופש אמיתי, חופש מהיצמדות לרעיונות ומתגובתיות לפחדים – זה החופש לחיות בחכמה ולפעול בחמלה.

חופש שכזה אינו תוצאה רחוקה אליה שואפים, אלא הוא מצוי בגישה הממשית לחיים ברגע הזה – זה החופש לגשת לדברים כהווייתם וכך להבין את טבע האדם, להבין את מי שאנחנו כפי שאנחנו ויחד איתנו להבין גם את זולתנו – זה החופש באמת להבין את טבע הדברים, וכך לחיות את החיים לעומקם; זה החופש לפגוש כל מצב חיים בגישה קשובה, ולחיות ולפעול בהתאם – זה חופש שיש בו חכמה בפעולה. חופש שכזה אינו דבר-מה נשגב ונאצל אי-שם במרחקים, מעבר לים או בפסגות ההרים, "הישג רוחני" מעבר למצב האנושי, אלא זה החופש לפגוש גלויות את עצמנו וגם אחרים – פשוט לפגוש את הדברים כפי שהם מופיעים שוהים וחולפים, לפגוש את החיים מבחוץ ומבפנים, לפגוש את המתנות וגם את האתגרים – פשוט להיות קשובים לחיים וכך אנחנו חופשיים לפגוש בחמלה כל מצב שאנחנו פוגשים; זה החופש להתעורר לממשות של החיים, והתעוררות היא אהבה – זה החופש לאהוב את החיים, ולגלות את האהבה בפעולה קשובה.

זו מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית, היא מדיטציה של נוכחות-מודעות בלב החיים; זו מדיטציה שהיא הצעד הראשון והאחרון בדרך, מדיטציה שהיא התבוננות והבנה וחופש פעולה קשובה, ללא הפרדה – זו מדיטציה שכבר יש בה חופש, חכמה וחמלה בפעולה, ללא הפרדה ... וכך מדיטציה שלמה שכזו, בכל שם וכותרת ומכל מסורת – זן או ויפאסנה, לדוגמה – היא האמת הראשונה והאחרונה של דרך הבודהה; כך מדיטציה שכזו כבר מגשימה את כל הפנים של הדרך, ללא הפרדה בינה לבין הדרך לבין החיים.

אפשר לתאר את דרך הבודהה במונחים של שש הפרמיטות (Paramita) – בדרך הרגילה בה מדברים ולומדים אלו הן שש איכויות אותן מטפחים, או שישה גשרים בהם משתמשים כדי לחצות ולצלוח את ים הסבל ולהגיע אל חוף החמלה והחופש – שישה שערים שהם נתינה, מוסר, הכלה, חיוּת, מדיטציה וחכמה; אבל בגישה לא-דואלית לדרך ולחיים אנחנו מבינים שחופש וחמלה אינם שם, וכך שש הפרמיטות אינן איכויות שמפתחים ומטפחים – הן אינן יכולות או תכונות שרוכשים וצוברים, אלא הן פשוט פנים שונים של אותה גישה קשובה לחיים.

ראשית, הפרמיטות של מדיטציה וחכמה באחדות שלמה: מדיטציה (דהיינה Dhyana) אינה נפרדת מחכמה (פרג'נייה Prajna), בהתבוננות נכוחה כבר יש הבנה בהירה לעומק הדברים – משמע, החכמה עליה אנחנו מדברים אינה "חכמה" עיונית, אינטלקטואלית, מושגית, אלא זו הבנה שיש בה פתיחות לדברים כהווייתם, הבנה חיה של טבע הדברים ושל עובדות החיים, הבנה שלמה של טבע האדם, הבנה של טבע בודהה בליבם של כולם, בליבו של כל אדם; והבנה חיה שלמה שכזו בהכרח מתגלה כחופש – חופש מרעיונות מוטעים, וחופש גם מרעיונות שאינם מוטעים! – חופש מכל הרעיונות, זו מהותה של חכמה – וחופש מרעיונות מתגלה גם בפעולה ובאורח החיים ... וכך אין הפרדה בין מדיטציה לבין חכמה וחופש פעולה.

וכאשר מדיטציה וחכמה מתגלות ומתממשות בפעולה, זו נתינה בנדיבות (דאנה Dana), היא פשוט חופש מהיצמדות – כאשר אנחנו חופשיים מהיאחזות בדברים, כבר אנחנו נותנים: אפילו עוד לפני שהיא מתבטאת במחשבה מילה ומעשה, המהות של כל נתינה נדיבה היא שמיטה, והמהות של חופש שכזה זו חכמה – חופש מרעיונות של "אני" ו"שלי", חופש מרעיונות של עצמיות ונפרדות ... וכך, בכל רגע של חכמה וחופש שכאלו, בדרך הטבע כבר אנחנו נותנים מתנה נפלאה, מתנה של הוויה – מדיטציה שלמה היא מתנה של נוכחות קשובה לחיים, נוכחות מלאת חמלה עבור כל מי שאנחנו פוגשים; וזו נוכחות בפעולה, זו איכות של הוויה בלב העשייה – אבל עוד לפני כל עשייה מסוימת של נתינה, עצם הנוכחות היא כבר מתנה נפלאה שאנחנו נותנים, לעצמנו וגם לאחרים – זו מתנה של התבוננות נכוחה והקשבה שלמה.

מדיטציה וחופש וחכמה מתגלים גם כמוסר (שילה Shila) – זו עשייה מיטיבה; אבל זה לא "מוסר" של נוסחאות, איסורים וציוויים על-פי רעיונות של "טוב" ו"רע" – זה לא "מוסר" של ציות להנחיות אלא זה מוסר שהוא תיאור של פעולה קשובה. מוסר שכזה הוא יראת כבוד לחיים כפי שהיא מתגלה בפעולה, יראת כבוד לחיים שמתגלה בכל מה שאנחנו עושים ואומרים וחושבים, בכל מצב חיים; זה מוסר כעשייה שמחייה את עצמנו ואת זולתנו, עשייה שמאפשרת חיים – זה החופש להימנע מפגיעה ולטפח חיים באופן ממשי, בכל אדם ובכל מצב נוכחי שאנחנו פוגשים – זו פעולה מוסרית אמיתית ... וכך מוסר הוא פשוט חופש וחכמה, כפי שהם מתבטאים ומתגלים בפעולה קשובה.

משמע, מדיטציה היא חכמה בפעולה, זה מוסר, והיא גם חופש נתינה – זו מדיטציה שלמה שכבר יש בה עשייה מיטיבה ונתינה נדיבה; ובאופן דומה המדיטציה כוללת גם את הפנים האחרים של הדרך, הפרמיטות הנוספות – זו מדיטציה שכבר יש בה גם חיוּת (וירייה Virya) ויכולת הכלה (קשנטי Kshanti): זו מדיטציה שהיא מרחב הכלה שיש בו מקום לכל הדברים, מדיטציה שהיא גישה מלאת חיוּת ועניין; זו מדיטציה שהיא גישה של פגישה במרחב שלם של קשב וכך יש בה גם שמחת חיים והכרת תודה וחמלה – אלו איכויות הלב שאנחנו מגלים כאשר אנחנו פוגשים את החיים במדיטציה שלמה.

בנוסף, אפשר לתאר את דרך הבודהה כפי שהיא מופיעה בכתבים של הבודהיזם המקורי, כדרך בעלת שלושה פנים – מוסר, מדיטציה, וחכמה; ועל כך כבר דיברנו, מפני ששלושת אלו כבר מופיעים ברשימה של שש הפרמיטות (אם כי במונחים מעט שונים) – מדיטציה של התבוננות קשובה בפעולה בלב החיים כבר כוללת בתוכה מוסר וחכמה. וכאשר מתארים את הדרך ביתר פירוט ומציינים שמונה מרכיבים, שמונה פנים לדרך – השקפה נכונה וחשיבה נכונה, דיבור נכון ועשייה נכונה ומחייה נכונה, חריצות נכונה ותשומת-לב נכונה והתרכזות נכונה – גם אז אפשר להראות בפשטות שמדיטציה שלמה כבר כוללת את הדרך כולה: מוסר מדיטציה וחכמה, ללא הפרדה.

מדיטציה שלמה של נוכחות-מודעות, מדיטציה של הוויה קשובה בגישה של שאלה, זו תשומת-הלב, היא עצם הפתיחות לחיים ברגע הזה; היא החופש לפגוש כאן ועכשיו את הדברים ולהיות שלמים עם כל מה שאנחנו פוגשים – לא להציב את עצמנו בנפרד, בעמדה נפרדת לכאורה, אלא פשוט להיות שלמים עם החיים בכל שם וצורה בהם הם מתגלים – זו "התרכזות נכונה", היא אינה אלא נוכחות מלאה בהוויה שלמה. מדיטציה שכזו מאפשרת לנו להיות חופשיים מהרעיונות של הדברים – זו "השקפה נכונה", היא חופש מכל ההשקפות; ונוכחות שלמה שכזו והשקפה חופשייה שכזו מתגלות בכל מה שאנחנו חושבים ואומרים ועושים – זו "חשיבה נכונה", "דיבור נכון" ו"עשייה נכונה". המדיטציה מתגלה גם באורח החיים – זו "מחייה נכונה", היא מדיטציה כדרך חיים, דרך קשב לחיים; והיא מאפשרת לנו שלא להזיק ולפגוע, בעצמנו ובזולתנו, אלא להיטיב ולהועיל ולהחיות את עצמנו וגם אחרים – זו "חריצות נכונה" ... וכך זו מדיטציה שבעצם הגישה הקשובה, בכל רגע מחדש ברגע הזה, כבר יש בה חכמה וחמלה וחופש פעולה – זו מדיטציה בודהיסטית בגישה לא-דואלית, ללא הפרדה בין המדיטציה לבין הדרך לבין החיים.