מדיטציה: התוודעות ללא מטרה

יעקב רז

נשימה – האוויר נכנס בלא שנתנגד. האוויר יוצא בלא שנחזיק.

בין הכניסה ליציאה – אין. בין היציאה לכניסה – אין.

זו כל התורה.

מדיטציה – בדרך כלל, ישיבה דמומה שבה יושב האדם ומתבונן באשר הוא.

לעתים, הליכה דמומה שבה מהלך האדם ומתבונן באשר הוא הולך

ואיך הוא הולך ואיך תודעתו הולכת.

לעתים, מה שעושה הצורף המשבץ אבן חן זעירה בטבעת,

מה שעושה האופה בלישת הבצק בתשומת לב,

אמן הקליגרפיה המוליך מכחול על פני הנייר.

מי שמכוון מיתר בכינורו – מעט לכאן ומעט מעט לשם, הכל על פי הקשב.

הרפייה. מתיחה.

עד שתנוח דעתו.

אלא שלא יוכל לכוון אלא אם כן תנוח דעתו.

סובב ומסובב שהם אחד.

הילד שמהלך על פני בול עץ – כולו בבול העץ. כולו בול עץ. כולו עכשיו של צעד. ועוד צעד.

עכשיו שהוא צעד. לא אחר כך. לא קודם. לא הארה. לא רוחניות. כולו כאן מאוד.

אותה הפעילות ללא פעולה שעניינה הוא שהייה במה שיש. שהייה עד שלא נאמר עוד ‘

העולם הוא גדול. העולם הוא סבל. העולם הוא אושר.

אלא פשוט, העולם הוא

אין לה מטרה, למדיטציה. היא לא נועדה להשיג משהו, אלא להיות.

להיות – משהו שאנחנו עושים לעיתים רחוקות.

פשוט להיות.

להיות פשוט.

לא כדי להיות מוארים. לא כדי להיות בודהא או אלוהים או כדי לזכות בשיפור בגוף או ברוח.

לא כדי לזכות בחיי רוח או בחיי נצח.

אלא להיות.

לעולם אנחנו עכשיו. גם בזיכרונותינו אנחנו עכשיו. גם בתקוותינו. לעולם עכשיו.

לעולם הישיבה איננה אלא היא.

היא לא תביא בודהיות או אושר אלא אם היא עצמה בודהיות ואושר.

הישיבה שאיננה מחפשת במקום שהוא שם, או אז, אלא מוצאת במקום הזה. כאן-עכשיו.

מדיטציה מביסה את הזמן. היא לא בזמן [עכשיו 12:15, צהריים, שניים בינואר].

היא שיטוט ביקום של הלא נודע, שאיננו מוגדר, שאיננו וודאי.

היא שהייה במה שיש, ולא במה שראוי להיות. צריך להיות. צריך לא להיות.

נעצום את עינינו. אולי נשהה אותן על משטח הרצפה שלפנינו.

ננשום. הנה שאיפה. הנה נשיפה. הנה אותה נקודת פלא שבין שאיפה לנשיפה.

בין נשיפה לשאיפה.

איננו דוחים דבר. איננו מאמצים דבר. פנויים מן הצורך להסכים. להתנגד.

להיות משהו אחר ממה שאנחנו בזה הרגע.

נשמע. נראה. נחוש. ננשום. נחשוב. נריח.

נטעם.

הטעם הוא טעם.

הוא לא מבקש להיות יותר טעם.

נאזין: קולות הציפורים. המיית המזגן. קול המחשבות. היינו הך.

החירות הגדולה. החירות מן התשוקה להיות עוד, למשל.

חירות גדולה להיות זה. לא יותר. לא פחות.

כמו שמיים גדולים שאין להם סוף. ועוברות בהם להקות ציפורים.

עוברים מטוסים. עננים שטים. עלי שלכת. חרקים. קולות עוברים:

קולות לבנים. קולות כמו סיבים דקים. קולות מעופפים.

לעתים ציפור נוחתת. שוהה. עוברת הלאה.

ואף לא אחד מאלה מותיר עקבות בשמיים.

אף לא אחד מאלה מסתיר את מה שיבוא.

שהוא החדש. הלא נודע. האפשרי. החופשי.

חף מן הזמן, המבקש לגרור לכאן את מה שהיה – ואיננו עוד.

חף מן הזמן המבקש להביא לכאן את מה שיהיה – ועוד איננו.

חף מהיותי בעל מקצוע, אב, בן, אח, שייך לכאן או לשם, מתנגד. מסכים.

חף מן הידוע, מן המוסכם. חף מן הרוצה מאוד להיות. מן הרוצה מאוד לא להיות.

ולכן הישיבה, ההליכה, או כל פעולה שנכנה מדיטציה –

איננה האמצעי לקראת מטרה.

היא המטרה והאמצעי כאחד.

פנוי מן השמות. פנוי מן התוצאה. פטור מן המחשבה על הפירות.

אלא: ההיות הזה שהוא כולי, שהוא ממשי.

כמו עקיצת יתוש.