ישיבה בשבעה פרקים (סיפורה של ש.)

יעקב רז / מתוך "שיחות מטורפות – מעשי זן", הוצאת מודן

פרק ראשון

ש., אישה באמצע שנותיה, ישבה על המרפסת והתבוננה בסלעים שבגן. שבעה סלעים היו בו. היה קיץ, וצידם הצפוני היה מכוסה טחב.

היא התגוררה בבית זה מאז ילדותה. היא גדלה עם הסלעים. בעודה מתבוננת בימים החולפים, לא הבחינה בשנים. שלא כמו הסלעים, היא חייתה בעתיד.

בעודה מתבוננת בסלעים בגן הקייצי, ובעודה מאזינה לפעמון הרוח התלוי מעליה, היתה רוחה של ש. שרויה כבר ביום שלמחרת. יכולה היתה להיות ביום שלמחרת, כי ש. האמינה בעצמיותה. מישהי של ממש היתה בתוכה. כך האמינה. מכאן שהיא, ש., היושבת עתה על המרפסת, מתבוננת ומאזינה, לא היתה ממשית. זו היתה חיצוניותה בלבד.

ש. האמיתית שבתוכה ידעה זאת, אך לא יכולה היתה לומר זאת לש. המזויפת שבחוץ. הסיבה היתה, שתמיד חייתה למען העתיד, ולעולם, לעולם לא למען ההווה. פעם, פעם תצא האישה היפה, הממשית, לחופשי. אלא שעדיין לא. לא עכשיו.

זו היתה תחושת פלא. אותה תחושה של הממשות שבפנים, בלתי מושגת אך קיימת. שם. בפנים.

איש מלבדה לא האמין באותה ש. ממשית שבתוכה. הכל ראו את ש. הרגילה, זו שהיא גדושת סתירות, שהיא פעם כזו ופעם כזו. פעם חשבו שמעשיה טובים, ופעם, שאינם טובים.

מכיוון שזו שבחוץ היא זו שראו, בזו בלבד האמינו.

גם היא לא האמינה. היא לא האמינה שהאחרים שונים מהאופן בו פעלו. אלא שהיא עצמה, היה לה אותו עצמי אמיתי חבוי, והיא המשיכה לטפח אותו, כאילו היה תינוק שעדיין לא נולד.

פרק שני

הקיץ העמיק, וש. ישבה יום יום על המחצלת. קול הציקדה נשמע עם צליל פעמון הרוח, והגן נעשה ירוק עמוק. כתמיד, היתה מתבוננת בשבעת הסלעים, אלא שעכשיו חשה בעצב. היא הקפיאה את מחשבות המחר, והיום היה נוגה מתמיד. ש. החלה לבכות וראתה את הסלעים כאילו מבעד לגשם.

נחמתה היתה בכך שבמהרה, אולי מחר, יציל אותה טבעה האמיתי. אלא שככל שחלפו הימים, סירבה ש. האמיתית להתגלות. האישה המזויפת על המרפסת חיכתה וחיכתה, אך נשארה היא עצמה, כפי שהסלעים היו הם עצמם.

פרק שלישי

אחרי זמן מה, כשמתו הציקדות, כשהגן נעשה צונן, החלה ש. להטיל ספק אם אכן קיימת אותה אישה של מחר מתחת לשכבות של מנהגי היום יום. אותה האישה היושבת יום יום נראתה לה ש. היחידה.

אלא שזה היה בלתי אפשרי. העצמי היומיומי הזה היה בן חלוף כמו מזג האוויר. הוא מונע על ידי תקוות ותשוקות, שאין להן מטרה ואין להן שחר. אין לו קיום יותר מאשר לפני המים בבריכה. מתחת לכל זה שוכנת, ללא ספק, ש. האמיתית!

רוחות הסתיו הקר נשבו על פניה, בעודה יושבת על המחצלת שבמרפסת, והשמש נעלמה. אם היה זה נכון שאין כל עצמי אחר, אין ישועה מחר. איך בכל זאת, חשבה, איך היא יכולה לחשוב את עצמה, איך נעשתה אותו עצם מוצק שהיא רואה?

היא התבוננה בסלעים העירומים, שאינם טחובים עוד. הם היו עצמם. לא יותר. הם היו סלעים מוצקים עד לליבתם. והיא, היא היתה לא-גופנית, נזילה כמים, כאוויר ... הם היו שם, עכשיו. היא לא היתה קיימת.

פרק רביעי

פוחדת לנוע, ישבה ש. דוממת. לא יכולה עוד להתבונן, עצמה את עיניה. היא ניסתה להרגיע את עצמה באמצעות נשימות עמוקות, היא סירבה לחשוב על המחר, שעכשיו היה מאיים. היא רצתה להשקיט את רוחה.

למרות שלא ידעה זאת, היתה במדיטציה. מדיטציה היא ישיבה שהיא דוממת למרות האימה, נשימה שהיא עמוקה למרות הלב הפועם בעוז והיכולת להיות שקט למרות הזעקה על סף השפתיים.

היא הגיעה אל דרך המדיטציה משביל שונה לחלוטין מזה של הקדושים והמיסטיקנים, אך היא הצטרפה אליהם כי היתה צריכה לה, לישיבה, לנשימה. הם חושבים, אולי, שהדרך מובילה לגאולה. היא חשבה, שהיא תוביל אותה לטירוף.

כך, יושבת, עיניה עצומות, מתחת לשמש חורף חלושה, נטרדה רוחה של ש. עוד ועוד. אלא שבו בזמן נעשתה בטוחה עוד ועוד. זה היה עירוב מוזר של ספק ואמונה כרוכים זה בזה, ושניהם בלתי אפשריים. מדוע תשב כך כשרצונה האמיתי הוא לברוח? מדוע תברח אם תוכל לשבת עוד זמן מה?

פרק חמישי

הימים חלפו, והשבועות. היא ישנה ואכלה וישבה שוב, ולא חשה עוד אותה מציאות מנחמת שידעה פעם, אלא חור בלבד שנותר. ובכל זאת, למדה לדחות מחשבות אלה.

היא מצאה בתוכה כוח לעשות זאת, כי חשבה עצמה למטורפת, אולי לא מזיקה, אך לבטח אישה שיצאה מדעתה. היא מצאה את הכוח, כי לאט לאט אהבה את הישיבה, יום שהיא מבלה אותו בחשיכה, מעבר לעיניים עצומות.

כך, עיוורת בחשיכה, לאיטה, מצאה תוכן. זה היה כמו אור שגדל. זו היתה הבנה. לא היתה עוד בעיה של העצמי האמיתי. העצמי האמיתי ישב על המחצלת.

הוא ישב שם יום יום וסירב להביט, סירב לחשוב. וזה היה כל שהיה. הזמן עמד. היה רק עכשיו, רגע זה ממש – עכשיו נצחי של גן מכוסה שלג.

פרק שישי

יום אחד, חודשים מאוחר יותר, לא היה עוד החור בתוכה. מכיוון שלא היה עצמי אמיתי, הוא גם לא הותיר חור. היא היתה גוף בחלל, שלמה, מושלמת, נושמת כך וכך אוויר, שוקלת כך וכך, מוצקה.

כך ישבה, מוחשית, היא עצמה, עצם כמו הסלעים. לאיטה פקחה את עיניה. הגן היה שם, בשלכת. היו הסלעים, לובשים עדיין את מעטה השלג האחרון, אך לא שונים מעצמם בקיץ.

מאותו יום החלה לדעת שלווה. לא שמצאה תשובה לספקותיה. הספקות פשוט פסקו להיות בעלי חשיבות, או אף משמעות. לדאוג באשר לעצמי אמיתי או מזויף; לתהות באשר לשפיות או לטירוף – כל אלה נראו כאילו קרו לפני זמן רב, בילדותה. והיא, מי היתה היא?

אילו שאלה מישהו שאלה מוגבלת כל כך, היתה עונה שהיא אישה יושבת.

ועכשיו, כשלא איכפת לה עוד, יכולה היתה להביט אל תוך עצמה, למרות שלא מצאה עוד טעם בהצצה אל משהו חבוי או בעל סוד. היה זה כאילו היא מפנה את ראשה אל אחד משטחי הגן. שם היה לא כלום. בדיוק לא כלום. אלא שלא היה זה חור, או חלל ריק. היה זה הלא כלום הטבעי, שממנו עשויים ריבוא הדברים.

היא הביטה בסלעים, המכוסים עתה בטחבים חדשים של ירוק עדין. האם יכולה היתה לזכור מתי היה לא כלום זה מקור האימה שלה? כן, יכולה היתה, אך על שאלה אווילית כזו לא היתה תשובה. הזיכרון עצמו, אמיתי ככל שהיה, היה בלתי שייך.

פרק שביעי – אחרון? ראשון?

וכך המשיכה את חייה. הקיץ העמיק, הירוק הכהה, ופעמון הרוח השמיע צליל. בדיוק כמו השנה שלפני כן. דבר לא השתנה, כי לא היה מחר. ש. עצמה לא השתנתה, כי תמיד היתה כפי שהיא עכשיו.

האחרים, חברים, קרובי משפחה, שידעו על אותם חודשים של עיניים עצומות, היו כמהים לשינוי, כל שינוי, באחרים או בעצמם. אך הם מצאו מעט.

היא היתה מעט שלווה יותר, שמחה יותר.

הם שאלו אם זו, אולי, ההארה.

ש. צחקה ואמרה, או, לא, זה לא זה.

היא צדקה.

זה לא היה דומה להארה.

זה היה משהו אחר.