עַל אִי הַצּוֹרֶך לִקנוֹת מְאַוורֵר בַּקַיִץ

פנחס שדה

לֹא מִכְּבָר, בְּיוֹם קַיִץ כָּבֵד בַּשָׁרָב,

אָמַר אֵלַי מִישֶׁהוּ: לָמָּה זֶה לֹא תִּקְנֶה לְךָ מְאַוְרֵר

לִלְחֹם בַּשָׁרָב הַזֶה, וְאַתָּה אִישׁ יוֹשֵׁב בַּיִת כָּל יָמֶיךָ, וּבַלֵילוֹת.

וְחָשַׁבְתִּי בַּדָבָר, אַךְ אָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הִנֵּה אֲנִי

אֵין לִי מִלְחָמָה עִם הַחֹם, אוֹ עִם הַקֹר,

וְאֵין בְּלִבִּי עֲלֵיהֶם טְרוּנְיָה כָּלְשׁהִי.

הֵן לֹא בְּזָדוֹן בָּאִים הֵם אֵלַי. לֹא אֶת רָעָתִי הֵם מְבַקְּשִׁים.

הֵם נוֹלְדוּ כָּךְ. חֹם הַקַיִץ, צִנַת הַחֹרֶף. אֵין זֶה אֶלָּא כְּפִי שֶבְּרָאָם הַבּוֹרֵא.

בְּטֶבַע הַדְּבָרִים הוּא. עַל פִּי מַתְכֻּנְתוֹ שֶׁל סֵדֶר הָעוֹלָם.

הָיִיתִי אוֹמֵר, בְּבוֹאִי לְהַרְהֵר בַּדָּבָר, כִּי לִבִּי רוֹחֵשׁ אֲלֵיהֶם כְּמוֹ יְדִידוּת.

בְּבוֹאָם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: בְּרוּכִים אַתֶּם בְּבוֹאֲכֶם, וּבְלֶכְתָם: לֶכְתְכֶם לְשָׁלוֹם.

שׁוּבוּ נָא אֵלַי גַּם בַּשָׁנָה הַבָּאָה, אוֹמֵר אֲנִי. מְקַוֶה אֲנִי גַּם אָז לִהְיוֹת כָּאן.