התבוננות בדרמה של החיים (משל הצייר) 

מאיר זוהר


[לקובץ PDF של הטקסט: לקריאה / להורדה ]

ערוּת היא החופש להיות נוכחים-מודעים בלב החיים וכך לפגוש כאן ועכשיו את כל הדברים בקשב-לב שלם, להיות בשלום ולפגוש בחמלה ולגלות בשמחה – היא החופש פשוט להיות קשובים ברגע הזה וכך באמת להבין ולאהוב את החיים כהווייתם, כפי שהם מתגלים בלב המצב האנושי; אבל ללא ערות אנחנו לא מבינים את עובדות החיים, ולכן אנחנו סובלים – אנחנו פוחדים ובודדים, מתוסכלים ולא מסופקים. ולכן אנחנו עכשיו מתבוננים נכוחה במי שאנחנו כפי שאנחנו – אנחנו מתבוננים כדי להבין את הדרך הרגילה בה אנחנו חיים, כדי להבין את חוסר ההבנה של האדם שחי בעולם המחשבה וההרגלים – אנחנו מתבוננים כדי להבין את האשליה של המחשבה ואת השגרה של ההרגלים, את הדרמה של החיים; וכאשר אנחנו מבינים את חוסר ההבנה כבר אנחנו באמת מבינים, וכך אנחנו חופשיים: החופש האמיתי היחידי האפשרי הוא החופש להיות ערים כאן ועכשיו ולפגוש את החיים, בכל רגע מחדש, זה החופש להיות באמת בחיים.

כך אנחנו קשובים לחיים, מבחוץ ומבפנים, כך אנחנו מתבוננים בדברים כדי להבין את חוסר ההבנה בו אנחנו חיים; וכאשר אנחנו מתבוננים גלויות, ראשית אנחנו מגלים שאנחנו אבודים בעננים וערפילים – זו השגרה של חשכת השכחה, זה מעטה התגובתיות הראשונית של עולם ההרגלים. אנחנו שוקעים וטובעים בביצות, אנחנו תועים ביערות אפלים וסבוכים – אנחנו נסחפים בשיירות של מחשבות שבאות והולכות, מופיעות וחולפות בלי שאנחנו אפילו יודעים מה אנחנו חושבים; דחפים מניעים למילים ולמעשים, ואלו גוררים תגובה של מחשבות נוספות ... זה הרגל השכחה: כך אנחנו אפופים בערפילים של מחשבות, כך אנחנו נבלעים בעמימות של עננים.

וכאשר אנחנו מתבוננים, לפעמים – לפתע פתאום! – מתבהרים השמיים ומתפזרים העננים ומתגלה הנוף מסביבנו ובתוכנו, הוא הדרמה של החיים: שדות חרושים ושדות מרעה, שדות פרחים ושדות קוצים, עצי פרי ועצים בשלכת, גדמים עקרים ועצים מלבלבים – יערות או ביצות, גינות מטופחות וגם מרחבים שוממים של אדמת בור וטרשים; עמקים וגבעות של רגשות, תהומות ופסגות של הישגים וכישלונות, מצוקים ובורות, משברים והזדמנויות – סופת אש או רעידת אדמה, שיטפון מים ופתאום זוהרים השמיים. כאשר אנחנו מתבוננים אנחנו מגלים מערות ואוהלים ובתים, בקתות נידחות וטירות מבוצרות, חוות וכפרים וערים, שכונות מרופדות בפרוורים וגטאות מוזנחים; זוחלים ויונקים וטורפים, חסרי חוליות ואוכלי נבלות, עדרים של בעלי-חיים ושבטים של אנשים מסתכסכים ומתפייסים, מסכימים ומתנגדים, מתרבים ונכחדים, נולדים ומתים – זה הנוף בו אנחנו מתבוננים, מבחוץ ומבפנים, כך הם החיים.

כאשר אנחנו מתבוננים נכוחה אנחנו מגלים את עצמנו וגם אחרים סביבנו איתם אנחנו חיים, וכך אנחנו ערים למצב הגוף ומצב הנפש – תנוחת הגוף והתנועה של הנשימה, קלט החושים והתחושה – "נעים, לא נעים" – ויחד איתם גם הפעילות של המחשבה. אנחנו מגלים את סערות הרגשות, הפחדים והכעסים, העדפות ורצונות – "רוצים, לא רוצים; רוצים, לא רוצים", כך כל הזמן אנחנו חושבים; אנחנו מגלים את הזיכרונות והדמיונות והרעיונות, את הדעות הקדומות והמסקנות, התקוות והאכזבות, התסכולים והבעיות והפתרונות, ההפסדים והרווחים, החשבונות שאנחנו עושים; אנחנו מגלים את התסביכים של יותר-או-פחות, את התשוקות להיות ולא להיות, את הדרמה של צלקות הזמן ומשחקי התפקידים, והתמכרות לסיפורים שאינם נגמרים – מי היינו ומה עשינו, מי נהיה ומה נעשה; אנחנו מגלים את הסתירה של פחד והיצמדות, בדידות וצפיפות, ואת התגובה של התשוקה – תנועה אל מטרה רצויה שאינה מצויה ושימוש באמצעים של אלימות, טענה לבעלות על חפצים ומקומות ואנשים, ותעמולה של גינוי והצדקה; אנחנו מגלים את מלחמות ההישרדות ואת מאבקי התחרותיות, האכזריות של הרצון בניצחון והצלחה ותהילה – ניצול הזולת ודיכוי עצמי, ואז התפנקות בפיצויים של בידור ושעשועים, הקרקס הגשמי והרוחני; אנחנו מגלים את הסתירה של השחיתות והקנאות, ואת התגובה של שקיעה באדישות של בינוניות, ללא מוצא ... ועדיין אנחנו עסוקים – לרכוש ולצבור, להגיע ולהשיג ולהגשים, להיות טובים ולא רעים, וכך אנחנו לא באמת פנויים להיות קשובים – אנחנו רצים ורצים, מבחוץ ומבפנים, רוצים ורוצים ועדיין אנחנו לא מרוצים.

ויחד עם כל זאת, אנחנו מגלים באדם גם כמיהה אל יופי וטוב אינסופיים ואפשרות של שמחת נתינה מיטיבה ונכונות נפלאה להגשת עזרה, תמיכה הדדית ושותפות דרך שלמה; יש בחיים גם שיתוף פעולה ואחווה, ורגעי חסד של חוכמה וחמלה ... אבל אפילו כאשר לפעמים אנחנו חושבים מחשבות טובות ומרגישים רגשות יפים, ואפילו כאשר אנחנו עוזרים לזולת ומביאים להקלת המצוקה, כל עוד אנחנו לא באמת מבינים את עובדות החיים ולא באמת פוגשים גלויות את הדברים, עדיין אנחנו סובלים. ללא חופש וללא הבנה אנחנו לכודים ומוגבלים בתגובתיות העיוורת של עולם ההרגלים והמחשבה, ללא מוצא; זה עולם הסיפורים, שם כל הזמן פוחדים מפני שבסוף כולם מתים – כאלו אנחנו, זה הסיפור של הדרמה של החיים, ולכן אנחנו עכשיו מתבוננים בנוף, כדי להבין – חופש מסבל מצוי בגישה בה אנחנו פוגשים קשיים ומצוקה בלב החיים, האור גלוי בלב החשכה כאשר אנחנו באמת קשובים.

~   ~   ~

וכאשר אנחנו מתבוננים, לפעמים – תמיד לפתע פתאום – אנחנו מגלים את המסגרת של תמונת הנוף; וכך אנחנו מבינים שהנוף אינו באמת קיים במציאות כפי שאנחנו חושבים, אלא הוא רק תמונה – אנחנו חיים בסרט של המחשבה, זו הדרמה של החיים, זה עולם הסיפורים בו אנחנו עסוקים באשליות ולא באמת חיים. כאשר אנחנו מתבוננים נכוחה אנחנו מגלים שהתמונה אינה אלא תפיסה חלקית, תפיסה מעוותת ומטושטשת ומסולפת של הממשות, תפיסה שטחית וקטנונית של הדברים – התמונה היא רק תמונה; התמונה רק משקפת הגדרה עצמית מצומצמת ומוגבלת של המסגרת, היא השקפת העולם והדימוי העצמי, וכך התמונה היא רק פרשנות של הממשות ... ואילו החיים באמת ממש שלמים, החיים באמת הם בלתי ידועים – החיים הם לאו דווקא כפי שאנחנו רוצים, החיים אינם מה שאנחנו חושבים – החיים הם פשוט החיים.

מסגרת התמונה היא הגדרת הזהות והשייכות ממנה אנחנו פועלים בחיים, עליה אנחנו מסתמכים בכל מה שאנחנו חושבים ואומרים ועושים – מסגרת התמונה היא ההגדרה "זה אני", "זה שלי"; מסגרת התמונה היא ההצבעה על כל דבר מסוים איתו אנחנו מזדהים ואליו אנחנו נצמדים – אלו התפקידים שאנחנו משחקים, המסכות שאנחנו מתחפשים, הדגלים שאנחנו מצדיקים, הסיסמאות שאנחנו מתפללים ... וכך המסגרת מעצבת וצובעת כל מה שאנחנו פוגשים וחווים – המסגרת היא התשובה לשאלה מי אנחנו ומי הם, האחרים, מהם שמותינו ומה מקומנו בחיים. המסגרת יכולה להביא להקלה ומידת-מה של ביטחון ונוחות, ולתת משמעות לתמונת הנוף הרגילה – היא מגדירה את ההקשר ומעניקה פשר והסבר לסיפור הדרמה של החיים; המסגרת מתארת דרך סלולה ובטוחה, נתיב מסומן בו צועדים וממנו לא סוטים, זהות-שייכות לה אנחנו אדוקים, אבל כך אנחנו שוב מסתבכים ונלכדים מפני שכל מסגרת של הגדרה מצמצמת ומגבילה, מפצלת ומפרידה את החיים, וכך יוצרת אשליה כאילו יש אפשרות של שליטה, ודאות וידיעה – אשליה שאין בה באמת הבנה של עובדות החיים.

וכאשר אנחנו מתבוננים, לפעמים אנחנו לפתע פתאום מגלים את המקור של תמונת הנוף ושל המסגרת שלה – אנחנו מגלים את הצייר של התמונה, הוא 'אני' ... וכך, כאשר אנחנו ערים למקור אנחנו כבר לא מוגבלים בסיפור העצמי, הוא תמונת עולם מצומצמת וצרה – אנחנו מבינים שיש שפע של אפשרויות חיים וכך אנחנו ערים לא רק לתמונה אחת ויחידה אלא לשפע של תמונות, פנים שונים של אותו הנוף, מפני שיש הרבה מסגרות אפשריות; וכך תמונת הנוף מתגלה לא רק מעמדה אחת מסוימת אלא משפע של נקודות מבט מפני שמסגרת התמונה אינה קבועה ואחידה אלא היא בכל רגע שונה, וכך כל מסגרת יוצרת ומתארת תמונת עולם וסיפור חיים אחרים. כאשר אנחנו מתבוננים נכוחה אנחנו מגלים את הצייר של כל התמונות, הוא מייצר ומעצב המסגרות, הוא מספר הסיפורים, הוא מרכז של חשיבות עצמית ששוב ושוב עוסק בעצמו – 'אני' הוא בונה הבמה ותופר התפאורה, 'אני' הוא השחקן הראשי והבמאי והצופה, וגם מי שמבקר את המחזה; וכך 'אני' לכוד בדרמה של הסיפור וציור התמונה של עצמו, היא הדרמה של החיים בעולם המחשבה וההרגלים.

וכאשר אנחנו ערים לצייר של כל התמונות, הוא מרכז הכובד של כל הסיפורים, הוא נקודת הייחוס עליה נשענות כל המסגרות, אנחנו משתחררים לחופשי מהסתבכות בסיפור של 'אני', חופשיים מהזדהות עם הסיפור של כל דרמה מסוימת; אנחנו חופשיים מהיצמדות לכל תמונת נוף ולכל הגדרה ומסגרת, חופשיים מהיאחזות באותה נקודת משען רגילה, נפרדת וקבועה לכאורה, היא הציר המרכזי של הסיפור העצמי, היא הדעה הקדומה והיא המסקנה של 'אני'. כאשר אנחנו ערים לעמדת הצייר אנחנו מבינים שהדרמה אליה קודם התייחסנו כל-כך ברצינות ובחשיבות אינה אלא סיפור, תמונה אותה מציירת המחשבה, וכך אנחנו חופשיים מאשליה – כאשר אנחנו ערים למחשבה כמחשבה אנחנו כבר לא מבלבלים בין הפעילות של המחשבה לבין התוכן שלה; אנחנו מבינים שתמונת הנוף היא רק תמונה, תפיסה מוטעית של החיים המתבססת על חוסר הבנה, אשליה של פיצול הממשות, מחשבה של הפרדה ורצון בשליטה ... וכך, כאשר אנחנו באמת נוכחים-מודעים אנחנו כבר לא עסוקים ולא לכודים בסיפור של התמונה, הוא התוכן של המחשבה – כאשר אנחנו מבינים שהמפה אינה הממשות אנחנו כבר לא מוגבלים בדרמה של הסיפור, וכך אנחנו חופשיים להיות קשובים לחיים – אנחנו חופשיים פשוט להיות וכך לא להתפתות ולא ללכת שולל אחר הסיפורים של המחשבה, וכך באמת לגלות את החיים.

כאשר אנחנו מתבוננים בדרמה של החיים, התבוננות שלמה לעומק הדברים מבחוץ ומבפנים, אנחנו באמת מבינים וכך כבר אנחנו חופשיים – אנחנו חופשיים מהסיפור של 'אני', חופשיים מכל הגדרה ומסגרת וכל תמונת נוף מסוימת – אנחנו חופשיים מכל דעה ומסקנה ורעיון ואמונה, חופשיים מסיפור הזמן בעולם המחשבה, חופשיים מאי-נחת, פחד ובדידות – הדברים באמת פשוטים; אבל 'אני' לא יכול להבין, וכך 'אני' לעולם אינו חופשי! – הבנת אמת חיה וחופש מכל תמונה וכל עמדה אינם מאפיינים של 'אני' אלא הם מהפך בגישה לחיים, בכל רגע מחדש ממש ברגע הזה. כאשר אנחנו מתבוננים גלויות בתמונת הנוף מתגלה הדרמה של שם וצורה, הפעילות של המחשבה וקלט החושים, וכך אנחנו ערים: יש דחפים מניעים ויש מעשים ויש תוצאות למעשים, ויחד עם זאת ברור ומובן שאין מי שפועל ועושה ובוחר ורוצה – מעצמם הדברים מתרחשים, משפיעים ומושפעים; אלו רק מופעים חולפים, מצבים משתנים של נפש ושל גוף – זו פשוט הנשימה של החיים. לפיכך, אין 'אני' אלא בדרך הרגילה בה אנחנו חושבים ומתייחסים, ולכן אין גם מי שמתבונן – 'אני' זו רק הכותרת הראשית של התגובתיות העיוורת של עולם הסיפורים; ואילו ערות היא פשוט התבוננות ללא מתבונן – היא גישה לא-תגובתית, גישה קשובה שיש בה מקום לכל הדברים ויש לה עניין בחיים – ערות היא מרחב שלם של קשב לניגון של החיים, מרחב בו אנחנו טובלים באור-ללא-מקור, טובלים בקשב-לב שלם בים החיים ... וכך, כאשר אנחנו ערים, מתבוננים נכוחה ובאמת מבינים את טבע הדברים, טבע המים של כל הגלים, אנחנו כבר לא צמאים; וכך, כבר אנחנו חופשיים להרוות גם אחרים – אנחנו חופשיים לעזור גם לאנשים נוספים, להבין ולהיות חופשיים.

~   ~   ~

אנחנו מתבוננים כאן ועכשיו כדי לפגוש את החיים ובאמת להבין, אנחנו מתבוננים בכל רגע מחדש כדי להבין את חוסר ההבנה בו אנחנו חיים – ואנחנו מגלים שאנחנו אבודים בערפילים של מחשבות, עננים של הרגלים; ופתאום השמיים מתבהרים ומתגלה תמונת הנוף, היא הדרמה של החיים; ופתאום מתגלה מסגרת התמונה, היא הגדרת הזהות והשייכות, היא השקפת העולם והדימוי העצמי; ופתאום מתגלה הצייר, הוא 'אני'. וכאשר אנחנו קשובים לסיפור הדרמה של 'אני', כאשר אנחנו מתבוננים נכוחה בלב עולם המחשבה וההרגלים כבר אנחנו באמת מבינים וכך אנחנו חופשיים לפגוש את הדברים כהווייתם ובאמת לנשום את הנשימה של החיים, מבחוץ ומבפנים – אנחנו ערים בנוכחות-מודעות מלאת חיוּת כאשר הדברים מופיעים וכאשר הם חולפים וכך אנחנו חופשיים באמת לטעום את החיים, חופשיים להיות באמת בחיים; אנחנו ערים לקוצים וערים לפרחים וכך אנחנו חופשיים לראות יופי בעצמנו ובאחרים, חופשיים לגלות שמחת חיים, חמלה והכרת תודה, חופשיים לאהוב את החיים כפי שהם מתגלים ברגע הזה – זה חופש פעולה קשובה בלב החיים ... ומה עוד אנחנו מבקשים?