על הגישה הקשובה לשאלה של החיים בלב המצב האנושי

מאיר זוהר

[טקסט זה כולל קטעים מתוך הספר "קליאנה מיטרה: ליווי דרך || רעות רוחנית"]

עיקרי הלימוד של דרך קשב

אלה עיקרי הלימוד של דרך קשב לחיים:

זה הלימוד אודות מדיטציה ללא בחירה, היא התבוננות באור ללא מקור, התבוננות ללא מתבונן, התבוננות שלמה כלפי חוץ וכלפי פנים; זו מדיטציה ללא צורה, היא גישה לא-דואלית לחיים בלב המצב האנושי. זה החופש ללמוד את עצמנו בלב חיי היומיום, ללמוד את עצמנו במראה של מערכות היחסים; זו למידה עצמית ללא תלות בשיטה וללא הסתמכות על אמצעים, ללא מתכון וללא נוסחה, זו התנסות ישירה מעבר לשפה של המחשבה – זה החופש ללמוד את טבע האדם בלי ללכת שולל אחר התפיסה העצמית הרגילה, תפיסת המציאות המעוותת של עולם המחשבה וההרגלים, בלי ללכת שולל אחר הסיפורים והתסביכים של ה"אני"; זה חופש מפחד ומתגובתיות – זה החופש לא לשקוע בבינוניות, לא להתפתות לנוחות ולביטחון של השגרה של הדרך הסלולה והתשובה הבטוחה לכאורה אלא להעז לעשות צעד אל הלא נודע – ללא מחויבות לכל מסגרת של מסורת ועמדה של סמכות, ללא היאחזות בוודאות, זה החופש לחיות ללא אמת-מידה.

זו גישה קשובה לחיים, היא הנכונות לפגוש כל עובדת חיים על-פי טבעה – לפגוש את הדברים כהווייתם בלי לכפות עליהם את הרעיונות שלנו, בלי לאלץ אותם להיות כפי שאנחנו חושבים ורוצים; זו הכמיהה לגלות את האמת של החיים ברגע הזה ללא התנגדות לממשות וללא בריחה, ללא פיצול וללא הפרדה, ללא פער בין המצוי לבין הרצוי – ללא רעיון של "בעיה" וללא רדיפה אחר פתרון, זה החופש לחיות ללא צילו של איזה אידיאל מושלם לכאורה אותו מוצאים ומשיגים אי-שם, מטפחים וצוברים בהדרגה ... זו הנכונות להיענות לאתגר של החיים ברגע הזה, זו גישה של פגישה: זה החופש לגשת לדברים בפשטות, בתמימות, ללא דעות קדומות וללא מסקנות, ללא הנחות סמויות – לפגוש את המתרחש והקיים ללא התניה על-ידי מה שכבר היה; לגשת בכנות ובתבונה, בענווה, באי-ידיעה, בגישה רעננה שיש בה התחדשות, לגשת בהתלהבות מלאת חיוּת – זה החופש להיות קשובים בכל מצב חיים, החופש להיות פנויים וגלויים לחיים; זה החופש ללמוד את עצמנו בעצמנו, כפי שאנחנו, החופש ללמוד את החיים – זה החופש לחיות בקשב-לב שלם לאור התשוקה לחיים.

זו התבוננות לעומק הדברים, התבוננות נכוחה והקשבה שלמה, התבוננות קשובה כדי באמת לשמוע ולראות, באמת לפגוש את הקולות והצבעים והצורות ויחד איתם לפגוש גם מחשבות ורגשות – להיות ערים מעבר לשם וצורה וכך באמת לפגוש את עצמנו וגם אחרים, באמת לטבול בים החיים; זה החופש לראות יופי בכל מבט ובאמת לשמוע את הניגון של החיים – ללא התכחשות וללא התיימרות, זה החופש להיות באמת בחיים. זה החופש לפגוש ללא אפליה את כל הדברים בלב פתוח לחיים וכך לגלות בלב עולם הצער והסבל שמחה מופלאה, להיות אור בלב החשכה, וכך אנחנו מקבלים את המתנה של החיים – זו מתנת הנתינה, היא שמחת הלב הער, היא החופש לאפשר גם לאחרים לגלות אור בחייהם ובליבם ... זה שינוי מן היסוד בתמונת העולם ובלב האדם, סדר חדש בחיים – זה המהפך של הרגע הזה. זה החופש הראשון והאחרון – זה חופש מרעיונות של "חופש", חופש מכל הרעיונות – ללא הרעיון כאילו חופש פירושו לעשות כל מה שאנחנו רוצים, זה החופש לאהוב כל מה שאנחנו עושים וכל מי שאנחנו פוגשים; זה החופש לאהוב את עצמנו ויחד איתנו לאהוב גם אנשים נוספים, החופש לאהוב את החיים – זו אהבה שיש בה הבנה בהירה, הבנה חיה שלמה שמתגלה כחופש פעולה קשובה בלב החיים ... והגישה הקשובה הזו היא הלב של הדרך, היא המפתח והשער, הצעד הראשון והאחרון – זו התבוננות בפעולה, היא הדרך כולה.

התבוננות שלמה, הוויה קשובה בפעולה

להתבוננות שלמה יש שני פנים, שני היבטים שאינם נפרדים – נוכחות ומודעות: נוכחות היא ההיבט הסביל, המקבל, המכיל, היא מרחב של הוויה קשובה, ומודעות היא ההיבט הפעיל, הנותן וחודר, היא צעד אל הלא נודע; נוכחות-מודעות, משמע פשוט להיות ביחד עם כל הדברים, מבחוץ ומבפנים, וכך לגלות את עצמנו וגם אחרים, לחיות בקשב-לב שלם לאור השאלה של החיים – זו תשומת-הלב. תשומת-לב היא מהפך בגישה הרגילה, בכל רגע צעד של פגישה עם החיים, עם המתנות וגם יחד עם האתגרים, פגישה קשובה בשמחה ובחמלה, וכך הצעד הראשון הוא גם הצעד האחרון, בכל רגע מחדש – בנוכחות-מודעות אין פער של הפרדה בין הצעד שאנחנו עושים ברגע הזה לבין המקום אליו אנחנו מגיעים; וכך כל צעד מחדש הוא הדרך כולה.

התבוננות שלמה ברגע הזה היא התבוננות גלויה לעומק הדברים – היא תשומת-לב קשובה לקלט החושים והיא גם ערות לפעילות המחשבה כמחשבה בלי ללכת שולל אחר התוכן שלה, הסיפורים והפירושים של השפה הרגילה; זו התבוננות נכוחה, היא החופש להיות נוכחים-מודעים בכל מצב חיים – זו התעוררות לטבע הדברים ולהוויית החיים בזמן הווה. התבוננות שלמה היא מהפך של חופש מתגובתיות, אבל היא אינה קפיצה חד-פעמית בלתי הפיכה, אחת ולתמיד לנצח, אלא היא שמיטה, אחת ולתמיד בכל רגע מחדש [...] ודי בהסתפקות בממשות כפי שהיא: זה המהפך של החיים ברגע הזה.

[...] התבוננות שלמה היא התבוננות ללא מתבונן, התבוננות שאינה מסתמכת על העמדה הרגילה של הזהות העצמית, עמדת העד, הצופה, בעל מטען של חוויות, צלקות של זיכרונות, רעיונות ואמונות, ידע וציפיות, דעות קדומות ומסקנות – זו התבוננות שלא הולכת שולל אחר האשליה של ה"אני" אלא מגלה אותה כהווייתה; זו התבוננות שאינה מפצלת את הקיים אלא פוגשת את החיים בתפיסה ישירה, ללא הפרדה בין ההתבוננות לבין החיים – זו הוויה שלמה שאינה נפרדת מעשייה, זו התבוננות שמתגלה כחופש פעולה קשובה – זו עשייה חופשייה מתגובתיות עיוורת, זה החופש לפעול ביחס למצב בו אנחנו נמצאים בעיניים פקוחות ולב פתוח לחיים.

להיות בתשומת-לב חופשיים מכל הסיפורים

מדיטציה של תשומת-לב היא מרחב של הוויה קשובה שמניחה לדברים להתגלות, מרחב בו יש מקום לכל מה שאנחנו פוגשים, גם למחשבות ולרגשות וגם לסיפורים – מי שהיינו ומי שנהיה, מה שעשינו ומה שנעשה, מי שאני חושב את עצמי ומה שלי ומה היחס ביני לבין כל שאר הקולות והדמויות, כל הדברים האחרים – אלה הסיפורים המוקרנים על-גבי מסך התודעה, זו הבמה עליה נפרשת עלילת הזמן, זה המחזה בו אנחנו צופים; ובמרחב שכזה יש מקום לחיים – זו המתנה של נוכחות-מודעות ברגע הזה.

אנחנו חיים בעולם של סיפורים שמתגלים בכל מה שאנחנו חושבים ומרגישים, אומרים ועושים, ובכל מצב כאן ועכשיו בתשומת-לב אנחנו ערים לסיפורים: שם וצורה מופיעים שוהים וחולפים ונשזרים לסיפורים קרובים ורחוקים, סיפורים קדומים עתיקים וסיפורים מתחדשים, סיפורים שמופיעים וחולפים וממשיכים את עצמם באינספור פרשנויות והסברים – אלו ההפרשות של המחשבה, המחשבה שמגיבה לעצמה וחושבת את עצמה; זה המצב האנושי, זו הדרמה של החשיבות העצמית של "אני" – אני מזדהה עם המחשבה, אני חושב שהמחשבה חשובה, אני מבלבל בין המציאות לבין עולם המחשבה, בין הדבר לבין המילה ... כך הדברים מעצמם מתרחשים בשטף של תגובתיות מכאנית – הדברים באים והולכים בזמנם, על-פי טבעם, לאו דווקא מתי והיכן, כפי שאנחנו חושבים או רוצים; דבר גורר דבר גורר דברים נוספים, מבחוץ ומבפנים, זה טבע הדברים – והחופש היחידי הוא להיות ערים: תשומת-לב היא המקום בו אנחנו מתעוררים לחיים ומשתחררים לחופשי מכל הסיפורים.

בתשומת-לב עובדות החיים הפשוטות מתגלות כעובדות – העובדה של הרגש והמחשבה, וגם העובדה של הגישה הרגילה בה אנחנו מתייחסים לדברים – זו העובדה שבדרך-כלל אנחנו מגיבים, מזדהים ונצמדים, ואז הרגש והמחשבה הופכים להיות "אני" ו"שלי", אלה הסיפורים הרגילים ... וכך אנחנו ערים לאור השאלה: האם ניתן להיות קשובים לעובדות, בלי להוסיף עליהן פרשנויות ובלי להפוך אותן לסיפורים סבוכים? האם ניתן להיות קשובים לפרשנויות בלי לדחות אותן, בלי להילחם בהן ובלי להתעלם מהן – האם אפשר להיות ערים לתגובתיות הרגילה, בלי להוסיף עליה תגובה? – האם אפשר להתבונן בדברים בלי שההתבוננות תהפוך לסיפור נוסף על כל הסיפורים האחרים? – האם אפשר להיות ערים לעובדה של המחשבה, וגם לתגובה של המחשבה? האם אפשר להיות ערים לפעילות של המחשבה כמחשבה בלי לבלבל בינה לבין התוכן של המחשבה? האם אפשר להיות ערים לסיפור כסיפור של מחשבה ויחד איתו להיות קשובים לחיים, נוכחים-מודעים יחד עם החיוּת שמהדהדת בכל הדברים, החיוּת שקורנת ושופעת מבעד לכל הסיפורים?

בתשומת-לב אנחנו ערים לאור השאלה של החיים – בכל רגע מחדש, מה קורה ברגע הזה? – וכך אנחנו פוגשים את הדברים כהווייתם – ערים לרגש כרגש, ערים למחשבה כמחשבה, ערים גם לסיפורים; וכך הדברים יכולים להיות באמת פשוטים – כאן ועכשיו, כך הם החיים. כך אנחנו משתחררים לחופשי מהסיפור של הזהות העצמית, חופשיים מהזדהות והיצמדות לתופעות, חופשיים להיות מרחב שלם של קשב לחיים – זה המהפך של הרגע הזה; זה החופש באמת להיות שלמים עם החיים, ללא אפליה וללא תנאים – זו איכות החיים הערים.

לפגוש את העובדות, להשתחרר מאשליות, להתעורר לחיים

[...] ולפעמים, רק כאשר אנחנו פוגשים את עובדות החיים – המוות הבלתי נמנע, חולי זקנה ופרידה מכל מה שאנחנו מעריכים ומוקירים, כולל הרעיונות שלנו אודות עצמנו ומערכות היחסים שלנו, אודות המעמד וההישגים – לפעמים, רק כאשר אנחנו פוגשים את העובדות הגלויות הפשוטות, רק אז אנחנו סוף-סוף שומטים ומשתחררים לחופשי מהסיפור העצמי ומתעוררים לחיים. כמובן, אין הכרח – התעוררות שכזו יכולה להתרחש בכל מצב, היא אינה תלויה בנסיבות ובתנאים, ויש כאלו שגם אל מול מותם עדיין מתכחשים וממשיכים להיאחז באשליות ... ועדיין – לפעמים, רק כאשר אנחנו פוגשים את עובדת מותנו אנחנו באמת בחיים: היות שאנחנו אנשים חושבים ורוצים, פוחדים ושורדים, לפעמים רק כאשר כלו כל הקיצים, רק כאשר נסתמו כל דרכי המילוט הרגילות, רק כאשר הגענו למבוי סתום לכאורה, לפעמים רק אז נוכל למצוא את הדרך, את השער אל ממלכת החיים.

וכאשר אנחנו משתחררים לחופשי מהסיפור של הדימוי העצמי, כאשר אנחנו באמת מבינים את עצמנו, מבינים לעומקו את הסיפור האישי המסוים שלנו, כבר אנחנו מבינים גם אחרים וגם את המצב האנושי הכללי. כך ליבנו נפתח בחמלה מפני שאנחנו רואים את עצמנו בכל האנשים ובכל המצבים, וכל אדם הוא אני מפני שכבר גיליתי בקרבי את סיפורו, את מה שמניע אותו, דוחף ומושך; וכך, לאור הבנה חיה שכזו, כל אדם מהדהד ומשתקף בליבנו מפני שזה גלוי וקשוב לחיים, ללא מסכות וללא מחיצות, והקשבה שכזו מהווה מהפך, בכל רגע ובכל מצב שינוי מן היסוד באיכות מערכות היחסים.

הסיפור המסוים של כל אדם יכול להיות שונה בפרטים – לכל אחד ואחת רעיונות ופחדים שונים; אבל במהותו, טבעו של כל סיפור, של כל אדם, הוא טבעו של המצב האנושי המשותף לכולם. כולנו לכודים ואבודים, כל אחד בסיפורו שלו – הסבל המסוים שלנו שונה ... אבל לחופש ושמחת חיים יש תמיד אותו טעם, זה אותו מרחב של חיוּת מעבר לשם וצורה מסוימים: החלומות והאשליות והסיפורים שלנו שונים, ועדיין, כאשר אנחנו ערים אנחנו מבינים שאלו אותם החיים, מהדהדים וקורנים דרכנו ובעדנו, בתוכנו וסביבנו.

להיות ביחד עם הפחדים, להתיידד עם מפלצות הלב – להיות אור בלב החשכה

לכולנו יש פחדים, חרדות קיומיות מאד ראשוניות, שכאשר הן רדומות הכל יכול להיות טוב ויפה – השמיים כחולים וצלולים והפרחים פורחים והציפורים שרות והחיים מחייכים ... אבל כאשר משהו נוגע באותן חרדות והן צצות על פני השטח ונחשפות פתאום אנחנו שוב לכודים ואבודים באותן טראומות, באותם תסביכים, פעם אחר פעם, כמו לפני הרבה שנים. ולא משנה עד כמה למדנו ורכשנו והישגנו ועד לאן הגענו, וכמה אנחנו חכמים על אנשים אחרים ובמצבים אחרים – וזה באמת! זה לא שטחי וסתמי, אנחנו באמת מבינים וחופשיים ושמחים ואוהבים – ופתאום שוב הכל מוצף ושוב נשבר ושוב אנחנו נופלים לאותם הבורות ושוקעים באותן הביצות, והכל מתרופף ומתפוגג ולא נשאר דבר לאחוז בו והקרקע נשמטת תחת רגלינו, והפצע בליבנו שותת את כל צערנו וייסורינו, וכבר לא נשאר דבר בעל ערך בחיים והכל לשווא, הבל הבלים ... זו תמונת עולמנו, זו חוויית החיים באותם רגעים בהם מתגלים ונחשפים הפחדים. ויכול להיות שאפילו שנים רבות אנחנו לא פוגשים את אותם ההרגלים, ועדיין – בהינתן הנסיבות והתנאים המתאימים שוב נגיב, כי זו טבעה של תגובה – היא מכאנית, אוטומטית; לא כך אנחנו רוצים ועדיין כך אנחנו פועלים וחושבים ומרגישים, ללא בחירה.

זה הסיפור שלנו, כל אחד ואחת עם הניגון הפרטי המסוים ועדיין זה אותו הניגון, זה הסיפור של המצב האנושי המשותף לכולנו; זה הסיפור של האדם החושב, האדם הפוחד-בודד-שורד, האדם הזר המנוכר ללא מקום שהוא ביתו, האדם הלוחם שלעולם אינו שלם אלא מפוצל ומסוכסך נגד עצמו ... כאלה אנחנו, בעלי אגו, מלאי חשיבות עצמית וסתירות עצמיות; ואם לפעמים, בהזדמנויות נדירות, פתאום חדל אותו מנגנון עצמי ובטל מפעילותו, זה חסד נפלא – אבל בדרך-כלל כאלה אנחנו, צפופים ועסוקים בעצמנו. לכן השאלה המהותית היא מהי הגישה בה אנחנו מתייחסים לכל אותם סיפורים ותסביכים כאשר הם מופיעים, ואותה הגישה הקשובה היא הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות – לא לעשות, להיות! – להיות קשובים יחד עם כל אותם טראומות ומטענים; הגישה הקשובה ברגע הזה למי שאנחנו כפי שאנחנו בלב החיים, יחד עם תהומות הפחדים ועם מטען הצער שאנחנו נושאים עימנו, היא הדבר היחידי שמהווה פתח מוצא – היא המפתח והשער אל אותו מרחב של חסד.

ואולי יום אחד נגיע למקום או מצב בהם אין כבר אגו – ואולי לא?! – אנחנו לא יודעים! – אולי; אבל בינתיים יש לנו אגו, ומי אני להתיימר ולומר "אני, אין לי אגו!"? מי אני לנסות לוותר או להתגבר על האגו? מי אני שנאבק ומתפתל עם האגו שלי, מתאמץ ומשיג ורוכש ואולי מתאכזב ומתייאש ואפילו מתכחש? – מי אני ומה זה ה"אני" הזה?! האם אנחנו ערים? בהבנה חיה הדברים לגמרי ברורים: כל עוד אנחנו אנשים חושבים, אנשים רוצים ולא רוצים, יש לנו אגו – זה ה"אני" – זו עובדה גלויה; ויחד עם זאת יש גם אפשרות של ערות, זו הגישה הקשובה, היא החופש להיות נוכחים-מודעים יחד עם אתגרי החיים, החופש להיות אור בלב החשכה. הרבה פעמים דווקא בלב החשכה מתגלה האור, כאשר הכל אבוד וכבר אין מוצא באף דרך ידועה, כאשר כל מה שלמדנו והתנסינו וחווינו וידענו נחשף במלוא ריקנותו, דווקא שם פתאום מתגלה דרך חדשה, לא דרך אלא גישה; והיא זרה וכל-כך מוכרת, כל-כך קרובה ועדיין בלתי נתפסת, והיא אינה חדשה מפני שתמיד היתה ועדיין הווה, והיא מתגלה פתאום, ופתאום, ופתאום, ללא צבירה, ללא תהליך הסתגלות לאותה חיוּת ופליאה – דווקא שם, בלב האופל הקודר, אפשר לגלות איכות חיים, לתת אמון בחיים ללא סיבה – לא בגלל ולא למרות אלא פשוט מפני שזו עובדה – כאן ועכשיו ברגע הזה, כך הם החיים; דווקא שם, כאשר אנחנו פוגשים את המצב האנושי בעצמנו ובחיינו ללא בחירה.

וכמובן שאין הכרח לחפש את אותם רגעים אפלים – אפשר להיות ערים גם כאשר ליבנו שטוף שמש וחדוות חיים; אבל אם וכאשר אנחנו מוצאים את עצמנו באותם הבורות, באותן מערות חשוכות, זו השאלה: האם ניתן להתרווח שם, ממש שם, ללא תגובה של בריחה ושכחה וגם ללא התגובה ההפוכה, בלי להיגרר לתגובתיות כנגד אותה החשכה? – פשוט להיות ביחד עם מפלצות הלב בלי להתפלץ מהן, לא להסתבך בקוריהן ולא לשקוע בביצתן ולא להסתכסך איתן אלא להתיידד ולהיות שלמים יחד עימן – להיות שלמים יחד עם כל מה שאנחנו פוגשים, חופשיים מתגובתיות של התנתקות ואטימות או התנגדות ותוקפנות – האם אפשר לפגוש כך את כל הדברים, גם את הפחדים והתסביכים והמטענים העצמיים, לפגוש בגישה קשובה לחיים? – זו גישה של פגישה, ללא גינוי וללא הכחשה, גישה שמאירה כל מצב בו אנחנו נמצאים ופותחת מרחב הוויה לאור השאלה "מה קורה ברגע הזה?" – זו גישה שלמה שיש בה מקום לכל הדברים ויש לה עניין בכל מצבי החיים ... וממש שם, בכל רגע בו אנחנו לא מדחיקים ולא נסחפים, כאשר אנחנו לא מתעלמים מדבר ולא נלחמים בחיים אלא פשוט הווים קשובים כבר הבור מתהפך לפסגה, זה המהפך של הרגע הזה, וממעמקי התהום פתאום מתגלה נוף נפלא, לא מעמדה של צופה, עֵד מרוחק, אלא מתגלה הנוף של החיים בו כלול הכל, מבחוץ ומבפנים – אני-עצמי וגם אחרים, מחשבות ורגשות יחד עם רשמי החושים – מתגלים הדברים כהווייתם, ואז גם הדרמה של ה"אני" לא מהווה בעיה; וכך, בכל רגע כזה, בגישה הקשובה מתגלה אור אפילו בלב החשכה – זו המתנה של דרך קשב לחיים.

וכמובן שכל זה ברור ומובן, ועדיין, ברגעי השכחה והשקיעה – האם ניתן שלא לנסות לגרש את החשכה, לא להילחם בה ולא להירדם אל תוכה אלא להאיר אותה? האם אפשר להתיידד עם המפלצות שלנו וכך להפוך אותן לגורים חביבים, רֵעים שמצטרפים אלינו בדרכנו שהיא גם דרכם מפני שהמפלצות והגורים הם לגמרי אנחנו, הם בני-לוויה שאנחנו נושאים עימנו במסע הרפתקת החיים?

להיות ערים בלב המצב האנושי, להיות שלמים יחד עם ה"אני": על השאלה של הגישה הקשובה לחיים ברגע הזה

כאשר אנחנו ערים למצב האנושי בלב החיים, גוף-נפש ומערכות היחסים, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים, אנחנו מגלים את הפחד הראשוני יחד עם בדידות והיצמדות, תסכול וחוסר סיפוק, ושרשרת של תגובתיות שגוררת ומניעה אותנו לפגוע ולהיפגע, ללא מוצא – זה עולם המחשבה וההרגלים, במרכזו הזהות העצמית של "אני"; ויחד עם זאת אפשר להיות ערים – יש שני רבדים לחיים, שני רבדים שאינם עומדים בניגוד זה לזה, אינם סותרים זה את זה אלא הם פועלים בשני ממדים שונים שאינם מדברים את אותה השפה: האחד הוא מצב החיים, אלו הנסיבות והתנאים המסוימים, והאחר הוא איכות החיים, זו האפשרות של ערות, היא החופש לאהוב בכל מצב, ללא אפליה וללא תנאים. בממד האחד אנחנו אנשים חושבים ורוצים – אנחנו חושבים את עצמנו ועוסקים בעצמנו, אנחנו רוצים לממש את כל הרצונות או שאנחנו רוצים לא לרצות – זה הרובד התגובתי של המרכז העצמי, זה הסיפור של "אני" ו"שלי"; ובממד האחר אפשר להיות קשובים, זה הממד של איכות החיים.

זו השאלה אליה אנחנו שוב ושוב חוזרים: אנחנו אנשים חושבים ורוצים, ואפשר להיות ערים – ומה היחס בין שני הממדים? איך ליישב את העובדה של היותנו אנשים בעלי אגו, רעיונות ורגשות, פחדים והיצמדויות, זיכרונות ושאיפות והעדפות, אנשים שחיים בסיפורים, איך ליישב כל זאת עם האפשרות של נוכחות קשובה, היא העובדה של היותנו חופשיים לאהוב? יש פער – לכאורה! – בין המצב האנושי הרגיל, עם תלות והיאחזות, בדידות וחמדנות ואלימות, לבין "המצב הער", עם שמיטה ואהבה; ולכן אנחנו חושבים שאלו שני דברים שונים, מנוגדים, שני מצבים נפרדים, סותרים, ואז הדרך היחידה להתעורר ולהשתחרר לחופשי היא לעבור מהאחד אל האחר – שוב ושוב או אחת ולתמיד, להתגבר על האחד כדי להשיג את האחר. אבל זו טעות, מפני שדרך קשב אינה דבר או מצב מסוים אלא היא הגישה; היא אינה ב"מקום" מסוים ולכן אין דרך לשם – בדרך קשב אנחנו אוהבים ובאהבת אמת יש יראת כבוד לחיים, בשני רבדים ביניהם אין כל סתירה.

יש שני ממדים: האחד הוא ממד הזהות, הכולל את מבנה האישיות והתהליך העצמי עם תסביכיו וסיפוריו – מי שהיינו ומי שנהיה, מה שעשינו ומה שנעשה – זהו עולם בו הכל סובב סביב העמדה של "אני", היא אמת-המידה לכל מעשה ולכל חוויה; זהו ממד הזמן, עולם המחשבה וההרגלים – אלה החיים כפי שאנחנו כרגיל חושבים על עצמנו ועל אחרים, זה העולם כפי שאנחנו כרגיל תופסים ומתייחסים. הממד האחר הוא אותם החיים – אלא שאנחנו קשובים, ערים לגוף-נפש בלי ללכת שולל אחר הדרמה של "אני" ו"שלי"; זהו הממד של הרגע הזה, ממד של ערות וחיוּת בו אנחנו חופשיים לגלות את המתנה של החיים ולחיות בשלום ובשמחה בכל מצב עכשווי ... וכך הממד ה"אחר" אינו אלא יראת כבוד לכל מה שאנחנו פוגשים בחיינו בממד האנושי – זה לא שם אלא כאן ועכשיו ברגע הזה הממשי: אין שני רבדים שונים אלא יש חיים, והגישה הקשובה לחיים.

לכן לא משנה מה קרישנמורטי הוגה וטוען, ומה הבודהה גילה ולימד, ואיך אנשים שונים מבינים או אולי מסלפים ומעוותים את דרכם של חכמי כל הדורות, ומי מסכים או לא מסכים; ואפילו לא משנה מה אנחנו-עצמנו חשבנו ואיך ניגשנו בעבר – השאלה היחידה המהותית היא לגבי הגישה ברגע הזה המיידי, ממש במקום בו אנחנו יושבים ונושמים: האם אנחנו קשובים, פנויים וגלויים לחיים? האם אנחנו חופשיים לפגוש את המצב הנוכחי, יהי אשר יהי – האם אנחנו חופשיים לאהוב את החיים, או האם בתגובה לאתגרים ולחוסרים אנחנו עסוקים עד כדי כך שאנחנו מחמיצים את החיים הממשיים שאנחנו חיים? האם מה שאנחנו עושים הוא תגובה עיוורת למי שאנחנו כפי שאנחנו חושבים ורוצים, ללא חופש וללא הבנה, האם זה כל מה שיש, או האם יחד עם זאת ערה בנו התשוקה לחיים, היא קשב-לב שלם בכל מצב בו אנחנו נמצאים, וכך כל מה שאנחנו עושים הוא פעולה קשובה לחיים?

[...] השאלה היא מהי הגישה בה אנחנו פוגשים את עצמנו כפי שאנחנו, מהי הגישה בה אנחנו פוגשים את ה"אני" בלב מערכות היחסים; והשאלה הזו מתייחסת למוטיבציה שלנו בדרך הרוחנית, הדחף המניע במדיטציה, משאת נפשנו בחיים: האם אנחנו מנסים להתעלות על המצב האנושי, להתגבר ולהשתלט, וכך, באיזשהו אופן, להיות "על-אדם"? – להתאים עצמנו לתבנית של אידיאל, אמת-מידה נעלה, לעצב את עצמנו כפי שאנחנו רוצים וחושבים שעלינו להיות – להעדיף ולבחור, לטפח את הטוב ולהימנע מרע? (ה"טוב" וה"רע" לכאורה, כפי שאנחנו חושבים ורוצים!) – זו תנועה אל עבר מטרה, תוצאה ראויה ורצויה שאינה מצויה – זו תגובתיות הישרדותית – האם זה מה שאנחנו באמת רוצים? האם בכך אנחנו עוסקים, ברצון ובניסיון להשיג ולרכוש ולהגיע ולהגשים? או אולי, האם אנחנו מסתפקים בהיותנו בני-אדם, על כל חולשותינו וחסרונותינו ומגבלותינו, האם אנחנו פתוחים לכל זאת ויחד עם האתגרים מה שאנחנו מבקשים הוא להיות שלמים עם החיים במצבנו העכשווי, ללא התכחשות וללא התיימרות, בלי להתעלם ובלי להילחם – להיות קשובים לכל הדברים ללא אפליה, להיות ערים לעובדה מעבר לרעיונות של "טוב" ו"רע" – האם אנחנו מסכימים באמת להיות מי שאנחנו ברגע הזה, פשוט להיות בני-אדם, וכך להתעורר לחיים בלב המצב האנושי הממשי?

זו השאלה של החיים, המפתח והשער לאיכות החיים הערים: האם אנחנו מפנים את הגב למצב הנוכחי ושואפים לשם, הלאה מכאן, או האם אנחנו פונים אל הממשות של החיים כהווייתם וכך אנחנו חופשיים לחיות ולפעול באופן מציאותי – לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להיטיב עם עצמנו ועם אחרים בפעולה המבוססת על התייחסות עובדתית, לפעול ולחיות בלי לשגות באשליות? זו שאלה פתוחה, שאלה שלא מבקשת תשובה סופית חד-משמעית, הגדרה או מסקנה, האם אנחנו כך או כך – בכל רגע מחדש, זו השאלה: מהי הגישה בה אנחנו מתייחסים לעובדה, לממשי, לקיים – האם אנחנו גלויים ופנויים לחיים כפי שהם ברגע הזה? האם אנחנו חופשיים לאהוב את החיים? – האם אנחנו חופשיים לפגוש את כל הדברים בחמלה, לראות יופי בשמחת חיים כבר כאן ועכשיו בכל מצב אפילו יחד עם הדרמה של המרכז העצמי והשלכותיו, להיות שלמים גם יחד עם ההיקשרות וההיאחזות של ממד הזהות, בגישה הקשובה לחיים ברגע הזה?

לפגוש גלויות את צער העולם, לגלות אור בלב האדם – להיות חופשיים באמת לנשום את הנשימה של החיים

בגישה הקשובה אנחנו ערים לאדם כאדם, מתבוננים נכוחה; משמע, אנחנו קשובים לאדם בלב המצב האנושי אבל אנחנו לא מתפתים, אנחנו ערים לו אבל אנחנו לא לכודים ואבודים בסיפורים שלו – אנחנו חופשיים מכל הסיפורים, של עצמנו וגם של אחרים – אנחנו חופשיים מחוויה של פגיעה ומתגובה של כעס והטחת אשמה, חופשיים מסיפור הזמן בעולם המחשבה. כך, באותו מרחב של ריקות, מרחב שלם של קשב לחיים, אנחנו נוכחים-מודעים בלי ללכת שולל אחר המטענים והתסביכים הרגילים ואז אנחנו משתחררים לחופשי מאותה טראומה – זו שמיטה של מטען הזמן, שמיטת המעמסה של הפגיעה והסיפור שלה; זה החופש להיות ערים בלב החיים בלי להסתבך במורכבותם של הסיפורים, החופש לחיות ולפעול בהתאם לטבע הדברים, החופש לעשות את מיטבנו בכל מצב חיים בעשייה שאין לה אמת-מידה – כך תשומת-הלב מאפשרת חופש שמתגלה בפעולה, חופש בעצמנו וגם עבור זולתנו – זו המתנה של החיים ברגע הזה, זו הנתינה בכל רגע בו אנחנו קשובים.

בגישה הקשובה אנחנו חופשיים ללכת על פני האדמה ובאמת לנשום את הנשימה הנוכחית במלואה, בכל רגע מחדש נשימה אחת ויחידה, הנשימה הראשונה והאחרונה – זו הנשימה של החיים, כלפי חוץ וכלפי פנים: פנימה, אנחנו חופשיים לקבל כל מה שמגישים החיים, ללא בחירה, פשוט מפני שזו עובדה; והחוצה, אנחנו חופשיים להציע את מיטבנו, להגיש את נוכחותנו, את כל הווייתנו, לכל מי ומה שאנחנו פוגשים. [...] וכאן אנחנו נוגעים בשאלה אנושית כללית, שאלה פתוחה מאד מהותית – בכל רגע מחדש ובכל מצב, זו השאלה: איך אפשר לעזור לאחרים? ולא מדובר בעזרה של הקלה, סיפוק רצונם ודרישתם, שיפור התנאים, אלא בעזרה של התעוררות לחיים – איך עוזרים לאחרים להיות חופשיים לאהוב? האם זה אפשרי? – זה האתגר של החיים.

כאשר אנחנו ערים לצער העולם כפי שהוא מתגלה בחייהם ובליבם של בני-אדם אנחנו במצב בלתי אפשרי: אי-אפשר להתעלם מהם וממצוקתם – אפילו אם הם-עצמם נמלטים או מתנגדים, מדחיקים ולא קולטים, לא מבינים שהם סובלים, ואפילו אם הם דוחים את העזרה ונרתעים, עדיין – לא ניתן לוותר עליהם מפני שאנחנו הם ... ויחד עם זאת אי-אפשר לעשות דבר עבורם, אי-אפשר להיות שמחים ולאהוב במקומם; ולכן אין מה לעשות אלא להיות נוכחים-מודעים – זו המתנה של החיים שאנחנו נותנים בכל רגע בו אנחנו קשובים, זה המענה לאתגר של הרגע הזה: זו הזמנה גלויה להעז לפגוש את ה"אני" עם סיפוריו ותסביכיו, עם הפחד הראשוני ועם כל המטענים האחרים, ויחד עם זאת להיות חופשיים לגלות אור ויופי בלב האדם – להיות ערים לפרחים גם יחד עם הקוצים, וכך להיות באמת בחיים.

זו השאלה הגדולה, השאלה של החיים: האם אנחנו חופשיים לפגוש גלויות את צערם של כולם, ללא אפליה וללא תנאים? האם ניתן להיות קשובים לשוועתו של העולם, להיות ביחד עם סבלם של אנשים בלי להפנות את פנינו ובלי להסתיר את ליבנו, להיות יחד איתם ולהושיט יד לעזרה בחמלה אפילו שאיננו יכולים להפוך את ליבם עבורם? משמע, האם אנחנו חופשיים להיות אור בלב החשכה? האם באפשרותנו להיות במיטבנו גם יחד עם הפחד והבדידות, האטימות והאלימות והתסכול של המצב האנושי הממשי? ... וכאשר אנחנו מכילים את המצוקה ובאמת פוגשים אותה לעומקה בלב פתוח ובעיניים פקוחות שרואות יופי בכל אדם, בכך אנחנו מצביעים על הדרך ופותחים את שעריה גם עבור אחרים, וכך אנחנו מלווים את דרכם – זו התשובה; אנחנו מגישים את אור ליבנו ומציעים את הווייתנו בשמחת חיים, וזה המיטב שניתן לעשות למענם: זה החופש להיות ערים לאור בליבו של כל אדם ולגלות את אותה תובנה חיה בפעולה קשובה, זה החופש לגלות בכל אדם את האפשרות של ערות וכך לעזור לו לעזור לעצמו וגם לאנשים נוספים יחד איתו – זו אהבה.