על שייכות למקום

מיכל ארבל


[לקובץ PDF של הטקסט: לקריאה / להורדה ]


המילים הללו, על שייכות למקום, נכתבות במקום יפה להפליא, רגוע ושקט, אליו אינני שייכת; ביבשת אחרת, מרחק שעות טיסה רבות מהמקום אליו אני מרגישה שייכת.

המקום אליו אני מרגישה שייכת הוא המקום בו נולדתי וגדלתי וחייתי את מירב שנותיי. תחושת השייכות אינה נובעת מהעובדה שסבי וסבתי היגרו אל המקום הזה לפני כמאה שנה, והיא אינה מקבלת הצדקה מכך שסבתי וסבי האחרים נספו בשואה. תחושת השייכות לא קשורה לזכות אבות – לא האבות הלאומיים מאז "העלייה" היהודית הראשונה, ולא האבות הקדומים שעזבו לפני כאלפיים שנה. תחושת השייכות אינה מקבלת את תוקפה מצו אלוהי או מהבטחה עתיקה כלשהי, היא אינה נובעת ואיננה מצביעה על עליונות דתית או מוסרית, ובוודאי שאינה מקנה בעלות.

תחושת השייכות נובעת פשוט מהעובדה שבמקום הזה נולדתי וגדלתי, ששפת המקום בלשון וברגש מדוברת בתוכי, ומזג-האוויר והנוף טבועים בי עמוקות. וכך, כמוני, עוד רבים נוספים שנולדו וגדלו באותה חלקת מקום, גם כאשר שפת לשונם שונה והם משתייכים לדת או לאום אחרים. פשוט כך, כולנו שותפים להרגשת השייכות למקום מסוים מפני שנולדנו וגדלנו על אותה פיסת אדמה, תחת אותם השמים והשמש האחת.

ומעבר לתחושת שייכות הנובעת מילידוּת במקום, אנשים מרגישים שייכות מסיבות והקשרים שונים – מסורת, חיבור משפחתי, זהות לאומית... אך האם ניתן לחוש שייכות מבלי להפוך לעיוורים ומבלי לאטום את לבנו? האם ניתן לחוש שייכות מבלי לבטל את שייכותם של אחרים החיים לצדנו? כאשר אנחנו מקדשים את אדמת המקום, תובעים זכויות בעלות ובשם כך נלחמים ומדירים אחרים, אנחנו פוגעים בחיים הקיימים במקום עכשיו. בעוד שלמעשה המקום הזה אינו שייך לנו, אלא נהפוך הוא – אנחנו, כל היושבים וחיים בו היום, שייכים לו.

האדמה אינה קדושה. האדמה היא פשוט אדמה, וקיימת כשלעצמה – היא אינה נושאת זהות לאומית או דתית, היא לא מחויבת לדגלים המסמנים בעלות ואינה חוצה עצמה תחת חומות וגדרות. מרווה את צימאונה במי הגשמים ומקבלת את חומה מאור השמש; נוכחת כעדה אילמת למעשי העוולה הנעשים בשמה, סופגת את דם האלימות המחלחל לתוכה, ועדיין מצמיחה פרחים שאינם מכירים בגבולות האדם.

האדמה אינה שייכת לאדם, כי אם בני-האדם שייכים אליה – לא מתוקף צו אלוהי, לא בשם זכות אימהות ואבות קדומים או כאלה שישבו בה דורות ושנים, לא מתוקף "אנחנו צודקים" ו"אני הייתי פה קודם". האדם שייך למקום מתוך כך שכל אדם נולד וגדל במקום מסוים, יהא זה על אדמה כזו או אחרת, בצבע כזה או אחר, בחלקת מקום באחת מיבשות העולם. ושם, אל המקום המוכר שהוא נוף ילדותו, הוא חווה הרגשה של שייכות.

האם ניתן להתייחס כך, בפשטות, אל המקום בו אנחנו חיים? ללא סיפורים נלווים של זכות ראשונים או הבטחה אלוהית, ללא קידוש האדמה על חשבון החיים, וללא הפרדה והדרת כל מי שאינו "אנחנו". כולנו אנחנו. כולנו חווים שייכות לאותו המקום. והמקום? הוא פשוט נוכח וקיים מטבע הדברים, בין אם אנחנו נהיה שם או אחרים, אינו שייך לאף אחד. המקום אינו שייך לאדם; האדם שייך למקום.