שאלות של מתחילים

ראיון עם מאיר זוהר

[טקסט זה הוא גרסה מקוצרת של ראיון שמופיע באופן מלא בספר "בודהיצ'יטה: בדרך אל הרגע הזה"]

~ ~ ~

האם אתה יכול לספר מעט על הרקע שלך? באיזה מסורת ועם איזה מורה למדת?

חייתי שש שנים במנזר פלאם-וילאג' (Plum Village), מרכז המדיטציה הראשי של תיק-נהאט-האן (Thich Nhat Hanh), הוא המורה איתו למדתי. תיק-נהאט-האן הוא נזיר בודהיסט וייטנאמי, והוא גם מורה זן (Zen); אבל יחד עם לימוד הזן המסורתי הוא כולל ומקיף בתורה שהוא מלמד גם גישות נוספות – היבטים של בודהיזם מסורתי מאסכולות אחרות, יחד עם הרבה מאוד חידושים – תיק-נהאט-האן התאים את הלימוד הבודהיסטי המסורתי לעולם המודרני המערבי.

הלימוד על-פי תיק-נהאט-האן הוא התרגול של התרוואדה (Theravada), ברוח של המהאיאנה (Mahayana). התרוואדה היא המסורת הבודהיסטית הדרומית שמדגישה מהימנות ונאמנות לכתבים המקוריים ולמנהגים הקדומים יותר, שדומים יותר לאורח החיים של הבודהה ושל קהילת הנזירים ושאר תלמידיו – זו גישה שמרנית ביחס לבודהיזם הקדום המקורי; והמהאיאנה היא המסורת הבודהיסטית הצפונית שמדגישה מיומנות וחדשנות במסירת הלימוד והפצתו, ולכן היא כוללת גם כתבים מאוחרים יותר ותרגולים שונים שתואמים לשפה ולאורח החיים בכל מקום וזמן ובכל תרבות אליהם הם מגיעים.

התרגול של התרוואדה ברוח של המהאיאנה זו במידה רבה גם הגישה שלי כיום, בדרך קשב לחיים. התרגול של התרוואדה, אלה היסודות הפשוטים כפי שגילה אותם ולימד הבודהה – זו תשומת-לב לכל המתרחש עכשיו: תשומת-לב לגוף ולנפש, לתחושות ולתפיסות, לרגשות ולמחשבות, והלב של התרגול הוא תשומת-לב לנשימה; והרוח של המהאיאנה, זו גישה שיש בה פתיחות וגמישות, משחקיות ויצירתיות – זו גישה שיש בה חופש מהיצמדות לדעות קדומות ומסקנות נוקשות, חופש מרעיונות ואמונות ונוסחאות ידועות.

מכל השפע שלמדת במנזר, מה עדיין קיים כיום בלימוד של דרך קשב?

ראשית כל, יש דגש על תשומת-הלב כמהות של הדרך כולה – תשומת-לב היא יראת כבוד לחיים, היא החופש היחידי האפשרי: תשומת-לב היא חופש מהרעיונות של הדברים, היא החופש לגלות את הדברים כפי שהם, לפגוש בלב פתוח את הפרחים וגם את הקוצים; בתשומת-לב הדברים גלויים ופשוטים, ללא כל מעטה של טקסיות ומסתורין – ממש כאן ועכשיו, כך הם החיים. בתשומת-לב יש התבוננות לעומק הדברים והבנה של המצב האנושי, הבנה שלמה של טבע האדם ושל עובדות החיים, והבנה אמיתית מביאה לחופש ולאהבה ולפעולה קשובה; תשומת-לב היא החופש לפעול בחמלה ולעזור גם לאחרים – זה לב הגישה של תיק-נהאט-האן ופלאם-וילאג', וזה גם היבט מהותי של הגישה שלי.

בנוסף, בדרך קשב יש דגש על הגשמת תשומת-הלב בלב חיי היומיום, ולא רק כתרגול של מדיטציה פורמלית – תשומת-לב היא אמנות של חיים, ואינה רק מיומנות מכאנית – אמנות החיים בתשומת-לב, זו הדרך וזו הגישה; ולכן יש להיות בתשומת-לב בלב מערכות היחסים הממשיות שלנו, וכך להיות ערים לכל ההשפעות ההדדיות – בתשומת-לב אנחנו מבינים את החיים כמערכת יחסים. דגשים נוספים הם תרגול תשומת-הלב בגישה נינוחה וידידותית לסביבה החיצונית והפנימית, ולא בגישה מאומצת ומאולצת שכופה את עצמה על הדברים; תרגול שאינו מכוון אל מטרה רחוקה, אלא פנוי להתבסס על הקיים ולעסוק בדברים כהווייתם; תרגול שמדגיש התנסות ישירה, ולא רק לימוד שמבוסס על ידע עיוני – פשוט להיות ערים כאן ועכשיו לכל מה שאנחנו חושבים ואומרים ועושים ולכל מי שאנחנו פוגשים; תרגול בגישה שיש בה גם גמישות ומקום לחדשנות, ושימוש באמצעים במיומנות – גישה שיש בה שמחת חיים ממש ברגע הזה, והכרת תודה על כל המתנות של החיים ... ויש עוד ועוד, אבל אלו הן ההשפעות העיקריות של פלאם-וילאג' ושל הגישה של תיק-נהאט-האן שעדיין קיימות כיום בדרך קשב.

איך היית מתאר את היחס שלך כיום ללימוד ולתרגול של המנזר ולגישה המסורתית?

יש בפלאם-וילאג' ובלימוד של תיק-נהאט-האן הרבה דברים טובים ויפים וחכמים, ולמדתי שם המון, ועדיין אלה הם היסודות – זה המקום ממנו באתי, ויש בי הרבה כבוד והכרת תודה; אבל ישנם גם הבדלים בין שתי הגישות – יש פער מהותי בין הגישה הקשובה של הרגע הזה לבין הגישה המסורתית. גישה מסורתית תמיד מחויבת להמשכיות של העבר – זו מחויבות לשפה ולמונחים ולמנהגים מסוימים, לתפיסת עולם ולמסגרת ולכותרת מסוימת; אבל אני מעדיף לגשת לדברים באופן ישיר ועכשווי, בכל פעם ובכל רגע מחדש – אין מסורת לרגע הזה. מעבר לכל מסגרת וטקס ושפה של מסורת, מעבר לכל סמכות של מורה ושיטה, מעבר לטיפוח הסביבה התומכת ולכל מחויבות ושייכות לקהילה, הלב של הדרך הוא באמת פשוט – זו הוויה קשובה ברגע הזה, התעוררות לחיים כאן ועכשיו בלב המצב האנושי; זו מדיטציה ללא בחירה, מרחב שלם של קשב לחיים – בכל רגע מחדש, פשוט להיות ערים מבחוץ ומבפנים.

הגישה הרגילה היא "גישה של תשובה", בה אנחנו מתבססים על מסורת וסמכות – זו דרך בטוחה לכאורה, דרך ידועה שאינה סוטה ממסלולה ולכן אין בה מקום לתגליות אמיתיות ולהפתעות – זו דרך שממשיכה את עצמה, ללא מוצא; אבל בגישה של דרך קשב אנחנו בכל רגע מתחדשים, ורק כך אנחנו חופשיים להיות באמת בחיים. המהות של דרך קשב היא החופש לפגוש את הדברים ברגע הזה בגישה של שאלה קשובה, גישה שמעוררת אותנו לחיים ומערערת את ההיצמדות שלנו לכל הדברים המתים; זו גישה שמאפשרת חופש פעולה קשובה – זה החופש לחיות לאור השאלה של החיים.

בגישה מסורתית תמיד יש הסתמכות על הנחות סמויות שממשיכות את עצמן והופכות למטרות, הן הרעיונות שלנו איך "צריך" להיות; בגישה מסורתית אנחנו תמיד מתבססים על אמונות ודעות קדומות שמשליכות את עצמן הלאה והופכות למסקנות נחושות ונוקשות, אידיאלים וערכים, ידיעות בטוחות לכאורה – אבל כיום אני מעדיף גישה הרבה יותר פתוחה, היא דרך קשב לחיים. אני מבין ומכיר בכך שהדרך הזו אולי לא מתאימה לכל אחד – היא דורשת מחויבות עמוקה ומלאה לרגע הזה, רצון באמת לגעת ולטעום את הדברים ונכונות לעשות צעד אל הלא נודע, לטבול בלב שלם בים החיים; בגישה הזו אין את הנוחות של המצע הבטוח והמוכר, הדרך הסלולה והידועה, השפה המקובלת והמוסכמת – אבל יש בה חיוּת ורעננות ופתיחות ומיידיות שעבורי הן המהות של הדרך: דרך קשב היא הזמנה והזדמנות להתעוררות, בכל רגע מחדש – זו הצבעה על האפשרות של ערות, ממש ברגע הזה.

אם כך, האם כיום בכלל ניתן לומר שאתה מלמד בודהיזם? או מדיטציה בודהיסטית? ואם כן, אז בכל זאת – מאיזה מסורת?

אני מלמד את דרך קשב – זו התשובה הישירה והפשוטה ביותר. באופן כללי אפשר לומר שאני מלמד מדיטציה בודהיסטית מכיוון שאני מלמד מדיטציה כאן ועכשיו, היא מדיטציה של תשומת-לב, וזו המהות של הדרך – תשומת-לב היא הלב של הדרך והלימוד והמדיטציה הבודהיסטית; אני מלמד גישה לחיים, אורח חיים שהמונח המסורתי שמתאר אותו זה "דהרמה" (Dharma) – דהרמה היא דרך חיים קשובה לטבע הדברים, בהרמוניה שלמה עם דרך העולם – זו דרך קשב לחיים. משמע, אין לי עניין לעסוק ב"בודהיזם" כגוף ידע תיאורטי, תורה עיונית, פילוסופיה או פסיכולוגיה או קוסמולוגיה, אלא רק באופן הממשי בו אנחנו כבני-אדם חיים בעולם ובגישה שמאפשרת איכות חיים, היא אותה גישה קשובה עליה אנחנו מדברים; ולכן אפשר לומר שאני מלמד בודהיזם ללא "איזם".

באופן פורמלי המסורת היא זן, אבל המונח והכותרת "זן" יכולים לבלבל ולהטעות מכיוון שיש לנו שפע של רעיונות, שרובם מוטעים. מי ששמע או קרא סיפורי זן יכול בטעות להבין "זן" כתורת אבסורד, שעשוע מנטלי, אוסף סתום של חידות מופשטות – וזן באמת עוסק במתרחש כאן ועכשיו באופן לגמרי ממשי, בחיים שאנחנו חיים באופן הכי מציאותי, עם הרגשות ועם הזיכרונות ועם התסכולים בלב מערכות היחסים; זן באמת הוא הצבעה ישירה, הזמנה לפגישה עם הממשות של החיים, ואין בזן דבר עיוני או רעיוני אלא הוויה קשובה ברגע הזה. מי שמכיר את תרגול הזן המסורתי יכול בטעות להבין "זן" כמדיטציה פורמלית בשתיקה במשך שעות ארוכות, ימים ושבועות, עם הרבה טקסיות ואפילו נוקשות, עם דגש על אדיקות למסורת וציות לסמכות ועם השקעה אדירה של מאמצים כדי להגיע לחוויה של "הארה" – וזן באמת הוא ערות נינוחה יחד עם כל הקיים עכשיו, מי שאנחנו כפי שאנחנו ממש בלב החיים, נוכחות-מודעות קשובה לכל הדברים.

לכן אפשר לומר שאני מלמד זן, או מדיטציה על-פי המסורת הבודהיסטית; אבל השמות והכותרות והמונחים המסורתיים יכולים להטעות: כאשר משתמשים במונח "זן" יחד עם השם בא המטען התרבותי, עם הטקסים והאמונות התפלות וכל הסיפורים – הכותרת בה אנחנו משתמשים גוררת גם את כל הדברים האחרים ... ולכן אני מעדיף לתאר את הדרך ואת הלימוד במונחים חפים מהקשר מסורתי, באופן פשוט ובהיר ועכשווי. יש מסורת למנהגים ולהרגלים, אבל אין מסורת לחיים ערים – החיים בכל רגע חדשים, לא צפויים, בלתי ידועים, לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים – אין מסורת להתעוררות, אין מסורת להיות באמת בחיים; ולכן אני מדבר על הלימוד כ"אמנות החיים בתשומת-לב", ולכן אני מתאר את הגישה שאני מציע ומגיש כ"דרך קשב" – פשוט להיות נוכחים-מודעים, להיות קשובים בלב החיים, לחיות בדרך קשב לחיים.

~ ~ ~

איזו מדיטציה לומדים בדרך קשב?

בדרך קשב לומדים מדיטציה של הוויה קשובה כאן ועכשיו, בכל מצב – מדיטציה כאן ועכשיו היא מדיטציה של תשומת-לב. תשומת-לב היא קשב לכל מה שמתרחש ברגע הזה – היא יראת כבוד לחיים כפי שהם עכשיו מתגלים, כאשר הדברים מופיעים ושוהים וכאשר הם חולפים – היא החופש להיות קשובים לחיים בתוכנו ומסביבנו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים; וזו המהות של תשומת-הלב: פשוט להיות ערים מבחוץ ומבפנים, בכל רגע מחדש להתעורר לחיים. מדיטציה של תשומת-לב היא החופש לפגוש כאן ועכשיו את החיים בלי להסתמך על אמצעים – תשומת-לב היא אמנות של קשב לחיים, היא אינה הרגל או שיטה.

מדיטציה של תשומת-לב היא מדיטציה של ערות, ויש לה שני היבטים שאינם נפרדים – שאמאתה-ויפאשְיאנה (Shamatha-Vipashyana), נוכחות-מודעות; לתשומת-הלב יש שני פנים – מודעות היא צעד אל הלא נודע, ונוכחות היא מרחב שלם של קשב לחיים. בנוכחות יש נינוחות, הכלה וקבלה – פשוט להיות עם הדברים בלב שלם, ללא אפליה; ובמודעות יש חדירה בקשב-לב לעומק הדברים כדי לגלות את החיים כהווייתם, לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים, כבר מכירים ויודעים. תשומת-לב היא מדיטציה של הוויה קשובה בגישה של שאלה – להיות גלויים וקשובים לכל המתרחש עכשיו בגוף ובנפש, לפגוש את החיים ברגע הזה בסקרנות ועניין ופליאה; וכך תשומת-לב היא הלב של דרך קשב לחיים.

יש מספר הבחנות מהותיות ביחס למדיטציה, וההבחנה הראשונה והמהותית ביותר היא ההבחנה בין מדיטציה כאן ועכשיו לבין מדיטציה של שיפור התנאים – מדיטציה כאן ועכשיו מתייחסת לדברים כפי שהם, המצב והתנאים העכשוויים, ואילו מדיטציה של שיפור התנאים היא ניסיון לשנות את המצב כך שיהיה כפי שאנחנו רוצים – זו תנועה לשם, הלאה מכאן. יש אינספור סוגים של מדיטציה בה אנחנו משתמשים באמצעים למען שיפור התנאים – חזרה על שם, פסוק או מילה; דמיון מודרך או מחשבה טובה, לדוגמה – ואילו מדיטציה כאן ועכשיו היא תמיד פשוטה וגלויה, זו פגישה קשובה עם החיים.

לכן, כדי להבין מהי המדיטציה בה אנחנו עכשיו באמת עוסקים, יש להיות ערים לדחפים המניעים: האם אנחנו חופשיים לפגוש את המצב כאן ועכשיו, או האם אנחנו מפנים את הגב? האם אנחנו שואפים אל מקום וזמן ומצב אחרים, "יותר טובים" – או האם אנחנו פנויים לפגוש את הדברים כהווייתם, פונים אל המתרחש והקיים, ללא תנאים? תשומת-לב היא התבוננות קשובה כדי באמת להבין את המצב האנושי – להבין את טבע האדם ואת עובדות החיים; והבנה חיה שכזו היא החופש לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו ואת כל מי ומה שאיתנו, בכל מצב בו אנחנו נמצאים – היא החופש לאהוב את החיים, ללא אפליה וללא תנאים.

האם אין לתשומת-לב טכניקה או שיטה? האם תשומת-לב אינה הרגל בו אנחנו מתאמנים, מיומנות שאנחנו מתרגלים ומפתחים ומטפחים? האם מדיטציה אינה פעילות מכוונת, משהו שאנחנו עושים?!

תשומת-לב היא החופש להיות כאן ועכשיו קשובים; ואין תרגיל שאנחנו עושים, אין שיטה כדי להתעורר לחיים ברגע הזה – לפקוח את עינינו כדי לראות יופי בשמחת חיים, לפתוח את ליבנו ולהיות חופשיים לאהוב את החיים. משמע, תשומת-לב אינה שיטה אלא אמנות של חיים – היא מהפך בגישה הרגילה.

כאשר אנחנו מתייחסים למדיטציה במונחים של "תרגול" או "אימון" אנחנו מדברים על "לעשות מדיטציה", וזה אכן אחד ההיבטים של תשומת-הלב – בתשומת-לב יש גם תרגילים שאנחנו עושים, אמצעים בהם אנחנו משתמשים; אבל אין לצמצם או להגביל את עצמנו מכיוון שהמהות של תשומת-הלב היא הגישה – בנוכחות-מודעות יש איכות של הוויה קשובה בלב העשייה הרגילה, העשייה היומיומית וגם העשייה המדיטטיבית הרוחנית. כאשר אנחנו מתייחסים למדיטציה כ"שיטה", כאילו היא רק טכניקה של אמצעים אל עבר מטרה, הרגל שאנחנו מטפחים, ידע או מיומנות שאנחנו צוברים, אנחנו מחמיצים את המהות של המדיטציה ומתעסקים רק בקליפה ריקה שאין בה באמת חיים; אבל העיקר זו הגישה הקשובה בה אנחנו עכשיו גלויים לחיים ופוגשים את הדברים, הגישה הקשובה בה אנחנו עושים כל מה שאנחנו עושים.

אם כך, יש הבחנה שנייה שכדאי להבין, וגם היא מאוד מהותית – יש להבחין בין מדיטציה שאנחנו עושים לבין מדיטציה שאנחנו הווים. כאשר אנחנו עושים מדיטציה של תשומת-לב, אנחנו עוסקים במתרחש כאן ועכשיו; וכאשר אנחנו הווים מדיטציה בתשומת-לב, אנחנו פנויים וגלויים למתרחש כאן ועכשיו – וזה לא משחק מילים אלא זו הבחנה מאוד משמעותית: האם אנחנו עסוקים או האם אנחנו פנויים להיות קשובים, באמת נוכחים-מודעים? לעשות מדיטציה זו מיומנות של שימוש באמצעים כדי להשיג תוצאה ולהגיע אל המטרה – רכישת מיומנות בכלים, תרגילים מדיטטיביים רוחניים; ואילו להיות מדיטציה זו גישה של פגישה עם החיים, גישה של שאלה קשובה לכל הדברים. לעשות מדיטציה, משמע לטפח ולפתח ולחזק ולבסס את עמדת העד, הצופה המתבונן בדברים; ולהיות מדיטציה, זה החופש להיות ערים לכל הדברים ויחד איתם להיות ערים גם לעמדה של מי שמתבונן – להיות ערים למתבונן זו התבוננות ללא מתבונן! – זה החופש להיות אור-ללא-מקור, פשוט להיות מרחב שלם של קשב לחיים.

אם כך – האם יש לוותר על עשייה מדיטטיבית, ולהימנע משימוש באמצעים של תרגילי מדיטציה?

בדרך קשב אפשר לעשות מדיטציה, כאשר אנחנו צריכים – אבל המהות היא הוויה קשובה שאינה שייכת לכל מסורת ידועה ואינה מצייתת לסמכות של שיטה, אלא היא מהפך בגישה הרגילה. משמע, אפשר ללמוד לעשות מדיטציה, בתשומת-לב – לעשות מדיטציה בשפע של טכניקות שונות, מדיטציה כאן ועכשיו וגם מדיטציות אחרות – אבל תשומת-לב עצמה אינה הטכניקה שאנחנו עושים אלא האור בו טובלים המעשים, המרחב בו הם מתרחשים. תשומת-לב היא מרחב שלם של קשב שמכיל את כל מה שאנחנו עושים, העשייה היומיומית הרגילה וגם העשייה המדיטטיבית של שימוש באמצעים – בתשומת-לב אנחנו ערים גם כאשר אנחנו עושים מדיטציה וגם כאשר אנחנו נחים מעשייה בהוויה קשובה לחיים; להיות מדיטציה משמע לעשות מדיטציה או לא לעשות, ויחד עם זאת להיות ערים.

זה המשחק של אמנות החיים – כאשר צריך וכאשר אפשר, לעשות מדיטציה ולהיות מדיטציה, בשני ממדים: כאשר צריך, נעשה מדיטציה בתשומת-לב – נשתמש באמצעים במיומנות כדי לשפר את תנאי החיים ולהשיג הקלה; וכאשר אפשר, פשוט נהיה מדיטציה – זה צעד של שמיטה, מהפך בגישה. בממד אחד אנחנו עושים את המיטב שאנחנו יכולים ויודעים ובממד האחר כבר אנחנו חופשיים להיות באמת בחיים, בכל מצב וללא תלות בתנאים – זה המהפך של הרגע הזה. יש שני רבדים למדיטציה של תשומת-לב: הרובד האחד, לעשות מדיטציה, הוא מיומנות נרכשת, תהליך מצטבר, מדיטציה על-פי שיטה; וברובד האחר, להיות מדיטציה, תשומת-לב היא מדיטציה ללא הסתמכות על אמצעים וללא שיטה, היא בכל רגע מחדש צעד אל הלא נודע: נוכחות ללא אפליה, מודעות ללא ידיעה – זו מדיטציה שלמה.

בדרך קשב לומדים מדיטציה של תשומת-לב, בשני ממדים: אנחנו לומדים לעשות מדיטציה, זו מיומנות של שימוש באמצעים כדי לעזור לעצמנו ולאחרים, לשפר את התנאים; ואנחנו לומדים להיות מדיטציה ללא בחירה ולחיות מדיטציה לאור השאלה של החיים – זו מדיטציה של הוויה קשובה בגישה של שאלה – זו המהות, היא איכות החיים הערים. לעשות מדיטציה ולהיות מדיטציה, אלה שני ממדים של החיים, שפשוט לא מדברים את אותה השפה: אפשר לדבר בשפה של הצלחה בהשגת המטרה, פתרון בעיות והגשמת רצונות, ויחד עם זאת אפשר להיות ערים, קשובים לחיים מעבר לכל שפה; וכך בדרך קשב יש הבנה בהירה של שני הממדים של המדיטציה, לעשות ולהיות, ושל היחס ביניהם, וכך אפשר להדגיש כל אחד משני ההיבטים בלי להיות לכודים באמצעים בהם אנחנו לפעמים משתמשים, כאשר אנחנו קשובים – כאשר צריך וכאשר אפשר, זה המשחק של אמנות החיים.

~ ~ ~

במדיטציה של תשומת-לב, מה המקום של המסגרת הפורמלית – מדיטציה על-פי זמנים קבועים וקצובים? מה חשוב יותר – מדיטציה פורמלית, או מדיטציה בחיי היומיום?

במדיטציה של תשומת-לב יש שתי אפשרויות – יש מדיטציה סמויה ויש מדיטציה גלויה, אלה שני פנים של דרך קשב לחיים; וזו ההבחנה השלישית שכדאי להבין: אפשר להיות ערים בתשומת-לב במדיטציה גלויה, מדיטציה פורמלית עם צורה מסוימת; ובנוסף, אפשר להיות ערים בתשומת-לב גם במדיטציה סמויה, ללא צורה – פשוט להיות קשובים למתרחש מבחוץ ומבפנים, בגוף ובנפש, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים סביבנו בלב חיי היומיום הרגילים – אלה אותם החיים, אלא שאנחנו נוכחים-מודעים. אלה אותם החיים – אנחנו נוהגים או מבשלים, אוכלים או הולכים, מדברים או נחים מדיבורים; אנחנו מרגישים וזוכרים, מצפים ומתאכזבים, נכשלים או מצליחים – אנחנו עדיין מי שאנחנו כפי שאנחנו, ואפשר להיות ערים בתשומת-לב בכל מצב בו אנחנו נמצאים.

באמנות החיים בתשומת-לב אין דגש מיוחד על מדיטציה פורמלית – בתשומת-לב המדיטציה היא דרך החיים; תשומת-לב היא האיכות הקשובה של כל רגע בחיים, בכל רגע מחדש – זה המהפך של הרגע הזה. המהות היא הגישה הקשובה – והיא יכולה להתבטא באופן סמוי, בלב החיים, כמדיטציה ללא צורה; והיא יכולה להתבטא גם באופן גלוי, כמדיטציה פורמלית עם צורה – מדיטציה גלויה ומדיטציה סמויה הן שני היבטים משלימים של דרך קשב לחיים. כאשר שמים יותר דגש על ההיבט הפורמלי של המדיטציה כדאי להזכיר שהמהות היא קשב לחיים, והחיים שלמים – בדרך קשב אין הפרדה בין הדרך לבין החיים; וכאשר שמים יותר דגש על מדיטציה סמויה בלב החיים ואולי מזניחים את המדיטציה בישיבה, מדיטציה גלויה במנוחה קשובה, אז כדאי להזכיר שיש מקום גם לזמנים פנויים מעשייה בהם אפשר להיות ערים בגישה נינוחה שאינה מאומצת ואינה מאולצת – פשוט להיות מדיטציה של הוויה קשובה.

האם במדיטציה אין צורך במסגרת מחייבת ובמשטר של משמעת ומאמצים?

אין צורך במאמצים כדי להיות כאן ועכשיו ולפגוש את החיים, אלא פשוט להתעניין בדברים – אנחנו כבר כאן ועכשיו, אנחנו כבר בחיים; ולכן השאלה האמיתית היא באמת פשוטה – האם אנחנו עכשיו ערים, באמת קשובים לחיים? בתשומת-לב יש נינוחות, עניין וסקרנות לטעום את הדברים, וכך יש בה גם שמחת חיים; תשומת-לב היא החופש לפגוש בשלום ובחמלה את כל הדברים, את הפרחים וגם את הקוצים – תשומת-לב היא יראת כבוד לחיים; ואילו מדיטציה מאולצת וכפויה היא התכחשות לחיים – זו "עבודה זרה".

ללא מסגרת, מהי בעצם המוטיבציה למדיטציה, לתרגול ההתבוננות?

המוטיבציה של תשומת-הלב היא התשוקה לחיים, היא קשב לחיוּת של כל הדברים, בכל רגע עכשווי – זו בודהיצ'יטה (Bodhicitta), היא הלב של דרך קשב, היא החופש להתעורר לחיים ולעזור גם לאנשים נוספים להיות ערים. בודהיצ'יטה היא התעוררות הלב לממשות של החיים ברגע הזה, היא הכמיהה לאמת, החופש להיות באמת בחיים – החופש להניח לדברים להתגלות כהווייתם, על-פי טבעם; וכאשר אנחנו באמת משתוקקים בלב שלם לטבול בים החיים ולנשום את הנשימה של החיים, באמת לטעום את הדברים פשוט מפני שכך הם החיים, כבר אנחנו לא צריכים אילוצים נוספים.

כאשר צריך, צריך – כאשר אנחנו זקוקים למסגרת של משמעת ומאמצים כדי למצוא מפלט מעולם ההרגלים, אפשר להשתמש בה; אבל יש להבין – אפילו אם היא מביאה להקלה עדיין אין בה את טעם החיים, הטעם של דרך קשב לחיים. כאשר צריך, צריך; אבל כאשר אפשר, אפשר להיות ערים בתשומת-לב, אפשר להיות קשובים – ואין דרך סלולה ידועה ואין מסגרת מוגדרת כדי לפגוש את החיים. תשומת-לב היא המיומנות לשפר את התנאים ולטפח הרגלים טובים – והיא גם חופש מכל ההרגלים, החופש לאהוב את החיים; כאשר צריך וכאשר אפשר, כך אנחנו ערים.

תשומת-לב אינה הרגל או שיטה אלא אמנות של חיים – היא משחק של התנסות בפליאה, מסע הרפתקה של תגלית ולמידה ויצירה, היא דרך קשב לחיים. תשומת-לב היא הצעד הראשון והאחרון שאנחנו באמת צריכים, היא החופש לפגוש כאן ועכשיו את החיים – היא צעד אל הלא נודע מכיוון שהחיים בלתי ידועים, היא התחדשות מתמדת מכיוון שהחיים בכל רגע חדשים, היא מרחב שלם של קשב מכיוון שהחיים שלמים. תשומת-לב אינה משימה או מטלה אלא הזדמנות להתעוררות, תשומת-לב אינה הכרח אלא אפשר – במקום להתאמץ ולאלץ אפשר להתעניין בדברים; אפשר באמת לגלות עניין ברגע הזה, וכך כבר אין הכרח באמצעים אחרים – זה ההבדל בין גישה נוקשה, עשייה מכאנית של שיטה, לבין הגישה הקשובה של ערות, היא תשומת-הלב.

~ ~ ~

נחזור ליסודות, לצעדים הראשונים: למה בכלל לעשות מדיטציה? מה יצא לי מזה? אלה בעצם שאלות של מתחילים ...

אבל כולנו מתחילים! בכל רגע מחדש! זו הדרך – להתחיל מחדש בכל צעד ובכל נשימה; תשומת-לב היא מהפך בגישה, היא החופש לגשת אפילו לדברים הבסיסיים ביותר, מה שאנחנו כבר מכירים ויודעים לכאורה, לגשת בגישה רעננה ומלאת פליאה ותמימות – זו המהות. הלב של דרך קשב הוא החופש להיות מתחילים, לצאת לדרך חדשה, להתחיל מחדש בכל רגע בחיים: לא להיצמד לאמונות ולדעות, לא להסתמך על מסקנות וידיעות קודמות, לא להסתפק ברעיונות אלא ממש עכשיו לגלות את הדברים; ואם אנחנו חושבים שאנחנו "מומחים", "כבר יודעים", אז אנחנו כבר לא באמת קשובים.

בתשומת-לב הצעד הראשון הוא הלב של הדרך, ולכן יש לעשות את הצעד הראשון שוב ושוב, בכל רגע מחדש, מהתחלה – בדרך קשב הצעד הראשון הוא גם הצעד האחרון, הוא הדרך כולה, מפני שהצעד הראשון אינו צעד שעשינו פעם אלא הצעד שאנחנו עכשיו עושים, הגישה בה אנחנו עכשיו פוגשים את כל הדברים; הצעד הראשון, עוד לפני שאנחנו עושים או אומרים ואפילו חושבים, הצעד הראשון הוא האופן בו אנחנו ניגשים למצב כאן ועכשיו, ולכן בדרך קשב כל צעד מחדש הוא צעד אל הרגע הזה: להתעורר לחיים מהתחלה, בכל צעד ובכל נשימה.

נדבר על המדיטציה באופן מעשי – איך עושים מדיטציה של תשומת-לב?

לעשות מדיטציה של תשומת-לב, משמע ללמוד לעצור ולראות בבהירות את הדברים; למדיטציה של תשומת-לב יש שני היבטים שאינם נפרדים – שאמאתה-ויפאשְיאנה, נוכחות-מודעות, משמע עצירה וראייה בהירה, התבוננות נכוחה לעומק הדברים: היבט אחד של תשומת-הלב הוא נוכחות ונינוחות – זו עצירה של הריצה הרגילה, השגרה של התגובתיות; והיבט נוסף של תשומת-הלב הוא מודעות, פתיחות וסקרנות – זו ראייה בהירה, היא הבנה חיה – זו התעוררות מהאשליה של עולם ההרגלים והמחשבה.

באופן מעשי, תשומת-לב היא מיומנות של עצירה וראייה בהירה, משמע מדיטציה של התבססות בעוגן ומדיטציה של התבוננות בנוף בגישה של שאלה. העוגן הוא כל דבר השייך לגוף, מכיוון שהגוף הוא כבר כאן ועכשיו; והנוף הוא כל הדברים האחרים – מבחוץ ומבפנים, הפרחים והקוצים, כאשר הם מופיעים וחולפים, משפיעים ומושפעים; והגישה היא המהות – הגישה היא הוויה קשובה וגלויה לשאלה של החיים. תשומת-לב, משמע להיות נוכחים בגוף ויחד עם זאת להיות מודעים לנוף – פשוט לפגוש כאן ועכשיו את החיים; ומה עוד אנחנו מבקשים?

ההיבט הראשון של תשומת-הלב זו המיומנות לעצור – לבוא במגע ממשי וברור עם דבר מסוים המתרחש וקיים ברגע הזה בהווה, זה העוגן של ההתבוננות; מדיטציה של עוגן משמע זכירה של הנשימה, או של מגע הגוף בקרקע, או של כל היבט אחר השייך לגוף. תשומת-לב היא זכירה בזמן הווה – לא זיכרון של העבר אלא זכירה של דבר מסוים המתרחש וקיים ממש עכשיו, ברגע הזה; לעצור משמע לזכור את עצמנו, לחזור לעצמנו, בגוף ובנפש – זה התרגול שאנחנו עושים, זו המיומנות אותה לומדים. לעצור, משמע להיות ערים לגוף – הגוף תמיד כאן ועכשיו, רק המחשבות חושבות אחרת ... וכך, כאשר אנחנו ערים לגוף כגוף, אנחנו מגלים גם את הפעילות של המחשבה כמחשבה – המחשבה מתרחשת בגוף! – וכך אנחנו לא מבלבלים בין המחשבות לבין המציאות. כאשר אנחנו ערים לגוף כגוף אנחנו לא הולכים שולל אחר האשליות והסיפורים, הם התוכן של עולם המחשבה; וכך אנחנו מגלים גם את הנוף של ההתבוננות, הוא החיים.

מדיטציה של עוגן, משמע להיות נוכחים באופן מלא בגוף – בתשומת-לב הגוף כולו מתעורר לחיים ... ויש שער אל היכל הגוף, דלת שתמיד פתוחה לרווחה – זו הנשימה. הלב של אמנות החיים בתשומת-לב הוא נשימה קשובה, משמע אנה-פאנה-סאטי (Anapanasati): "אנה", משמע שאיפה פנימה; "פאנה", משמע נשיפה החוצה; ו"סאטי", משמע תשומת-לב. אנה-פאנה-סאטי משמע תשומת-לב לנשימה, או תשומת-לב יחד עם הנשימה – לחיות בתשומת-לב, לחיות את החיים כאשר אנחנו קשובים לנשימה, יחד עם כל הדברים האחרים – ערים לגוף ולנפש, למחשבה ולרגש, לתחושות ולתפיסות החושים, ועדיין אנחנו נושמים; ערים לדברים כאשר הם מופיעים וחולפים, ערים לפרחים ולקוצים – ערים בשאיפה ובנשיפה, כאשר אנחנו נושמים כלפי חוץ וכלפי פנים. אנה-פאנה-סאטי משמע להיות קשובים לחיים, יחד עם הנשימה – לעשות כל מה שאנחנו עושים, ועדיין אנחנו נושמים; להרגיש את מה שאנחנו מרגישים, ועדיין אנחנו נושמים; לחשוב מה שאנחנו חושבים, ועדיין אנחנו נושמים – ויחד עם הנשימה, אנחנו ערים. אנה-פאנה-סאטי משמע להיות נוכחים-מודעים ברגע הזה יחד עם הנשימה, להיות ערים לנשימה של החיים; וכך, בתשומת-לב אנחנו מתעוררים משכחה – בכל נשימה מחדש אנחנו מתעוררים לחיים.

לעצור משמע לא להיסחף אחר הריצה הרגילה בה אנחנו עסוקים, זו השגרה של עולם ההרגלים בו אנחנו רצים ורצים, רוצים ורוצים, ועדיין אנחנו לא מרוצים – אנחנו תמיד רוצים ורצים לשם, הלאה מכאן, ועדיין רק כאן ועכשיו יש חיים; עכשיו אנחנו כאן, כפי שאנחנו, כך הם החיים – ולכן, רק כאשר אנחנו באמת עוצרים אנחנו מתעוררים להיות באמת בחיים. לעצור משמע להיות פתוחים לכל המתרחש עכשיו, עד כמה שאנחנו יכולים, בלי לאבד מגע עם העוגן של ההתבוננות – התבססות בעוגן של הרגע הזה, זה הצעד הראשון של תשומת-הלב.

ההיבט השני של תשומת-הלב הוא התבוננות בנוף בגישה של שאלה קשובה לחיים – זו היכולת לראות בבהירות את הדברים כפי שהם, לאו דווקא כפי שאנחנו חושבים או רוצים, כבר מכירים ויודעים; להיות חופשיים מהדעות הקדומות ומהמסקנות הנוקשות כדי באמת לגלות את טבע הדברים ובאמת להבין את עצמנו וגם אחרים, להבין את עובדות החיים – הבנה אמיתית היא הבנה חיה, היא אינה תשובה בטוחה אלא שאלה פתוחה.

בתשומת-לב אפשר להשתמש במדיטציה של שאלה – זכירה של שאלה קשובה בזמן הווה, שאלה שמזמינה אותנו באמת להתנסות ולטעום את הדברים; לדוגמה, להעלות שאלה פשוטה, "מה נשמע?" – ולהיות קשובים יחד איתה כדי לגלות מה באמת עכשיו קורה, מה אנחנו עכשיו עושים ומרגישים – תשומת-לב היא התבוננות לעומק הדברים. מדיטציה של שאלה, משמע להעלות שאלה ופשוט להיות קשובים יחד איתה, ללא תשובה, עד שהבנה חיה מופיעה מעצמה; להיות ערים לאור השאלה הקשובה "איפה אני נמצא? מה אני עכשיו עושה? איך אני – מה המצב, בגוף ובנפש? מה קורה, עכשיו ובכל רגע מחדש, בתוכנו ומסביבנו?" – להיות קשובים ביחד עם השאלה, זו מדיטציה של שאלה קשובה. התבוננות לאור השאלה זו דרך להתעמק ולהבין ובאמת להתעורר לחיים; ובכל נוסח מילולי בו מבוטאת השאלה, המהות היא הגישה – זו גישה של שאלה קשובה, זו הפתיחות והעניין והסקרנות לגלות – איך זה באמת?! – האם אנחנו באמת ערים, עכשיו קשובים לחיים?

~ ~ ~

מתי כדאי לעשות מדיטציה – האם עדיף בבוקר, או בערב? וכמה זמן ביום צריך לעשות מדיטציה?

כאשר מתרגלים מדיטציה באופן פורמלי יש חשיבות למסגרת של המשכיות והתמדה – יש לעשות מדיטציה באופן יומיומי קבוע, במועדים מסוימים בהם אנחנו מפנים מקום וזמן להתבוננות קשובה; זו פגישה בתשומת-לב עם עצמנו כדי להכיר וללמוד את מי שאנחנו כפי שאנחנו, ועדיין – אין זמן קבוע, אמת-מידה למדיטציה, מכסה סטנדרטית קצובה; לכל אדם, בתקופות שונות בחיים, יש יכולות וצרכים שונים.

הצעד הראשון, כאשר אנחנו רק מתחילים, יכול להיות לפחות עשרים דקות של מדיטציה פורמלית ביום כדי לבסס את תשומת-הלב ולעגן אותה במקצב היומיומי; ובהמשך אפשר לבלות יותר זמן ולפנות יותר מקום למדיטציה פורמלית – כל אדם על-פי צרכיו ובהתאם ליכולתו. כך, כאשר אנחנו עושים מדיטציה בערב, במשך עשרים דקות, אנחנו לומדים להכיר ולפגוש את עצמנו בערב, במשך עשרים דקות; וכאשר אנחנו עושים מדיטציה בבוקר, אולי במשך חצי שעה או אפילו שעה שלמה, אנחנו לומדים להכיר ולפגוש את עצמנו בבוקר, במשך אולי חצי שעה או אפילו שעה שלמה. בנוסף, יחד עם המדיטציה היומית בבית, בחברת עצמנו, כדאי מאוד להיעזר גם במפגשים שבועיים עם קבוצה, להיות בתשומת-לב יחד עם חברים לדרך כדי לקבל תמיכה.

האם יש תנוחה מסוימת בה עושים מדיטציה? האם יש תנוחה נכונה למדיטציה, תנוחת ישיבה עדיפה?

במדיטציה של תשומת-לב אין הכרח לשבת בתנוחה מסוימת – בתשומת-לב כל אדם מוזמן לשבת בתנוחה בה הוא יוכל לפרוח, על-פי טבעו ובהתאם למצבו; כל אדם הוא פרח נפלא, פרח של החיים – ואם כך הבה נפרח, איש-איש בדרכו! בתשומת-לב אין "תנוחה נכונה", אחת ויחידה, אלא יש שפע של תנוחות מדיטציה אפשריות – תשומת-לב יכולה להתגלות בצורות ובשמות שונים ... כאשר כל תנוחה קשובה היא תנוחה נכונה. באופן מעשי, התנוחה המקובלת למדיטציה פורמלית היא ישיבה, על כסא או על הקרקע, אבל אפשר לגוון גם במדיטציה בהליכה, פחות או יותר איטית, בתוך הבית או בחוץ, בחצר או ברחוב או בשדה; ואפשר להתנסות במדיטציה של תשומת-לב גם בכל תנוחה אחרת ובכל פעולה שאנחנו עושים – אפשר לשבת בתשומת-לב, או ללכת או לעמוד, ואפשר גם לשכב בתשומת-לב – באופן כללי, יש ארבע תנוחות אפשריות.

תנוחה קשובה בתשומת-לב היא תנוחה יציבה וזקופה ונינוחה: כאשר אנחנו יושבים במדיטציה אפשר לשבת על כסא או על כרית על הרצפה, אבל בכל תנוחת ישיבה כדאי שמגע הגוף בקרקע יהיה מלא ויציב – תנוחה יציבה, משמע התבוננות יציבה ובהירה; ולמען תנוחה נינוחה, אפשר פשוט להיות ערים בנשימה קשובה – להניח לנשימה לנשום את עצמה; וכדאי שתנוחת הגוף תהיה זקופה עד כמה שאפשר, ללא מתח מיותר – תנוחה יציבה, זקופה ונינוחה, זו תנוחה קשובה. הזרועות וכפות הידיים יכולות לנוח על-גבי הרגליים, או להיאסף אל מרכז הגוף; והעיניים מביטות מעט כלפי מטה והישר לפנים כאשר המבט פתוח לרווחה גם לצדדים, והעפעפיים יכולים להיות עצומים או פקוחים – והעיקר הוא להיות ערים.

מה עושים במדיטציה כאשר פוגשים כאבים?

בתשומת-לב המהות של הדרך היא הגישה הקשובה: אם אנחנו מתעקשים כנגד הכאב והקשיים והופכים את המפגש איתם לעימות, כך נתנהג ונתייחס גם בכל מצב אחר בחיים – כך אנחנו מחנכים ומרגילים את עצמנו לכוחניות; ולכן יש לתרגל מתוך עניין וסקרנות, בגישה של שאלה, כדי לגלות את המתרחש כאן ועכשיו ובאמת להבין את עצמנו וגם אחרים, להבין את החיים – זו הגישה הנכונה.

הלב של דרך קשב הוא גישה של שאלה קשובה; ובמהלך המדיטציה הפורמלית, במצבים של חוסר נוחות וכאב גופני, אפשר לבוא במגע עם השאלה האמיתית, היא השאלה של הדחפים המניעים: מתי אנחנו משנים את המצב, כאשר אנחנו נתקלים בקשיים של החיים? מתי יוצאים מהמצב בו אנחנו נמצאים – במערכות היחסים, בלב החיים – עד מתי נשארים ומתי אנחנו עוזבים? מהי המוטיבציה לשינוי, מה מניע אותנו למעשים – האם זו תגובה של ניסיון התחמקות ובריחה מהמצב, או האם זו תנועה לקראת פגישה עם הקיים? האם זו תגובתיות לכאב ולמצוקה, ניסיון עיוור לחפש ולמצוא הקלה, או האם זו פעולה קשובה שיש בה הבנה חיה, חופש ושמחה? ... כך אנחנו נשארים יחד עם הכאבים, או שאנחנו משנים את התנוחה – והעיקר הוא להיות ערים בתשומת-לב לאור השאלה.

במדיטציה הפורמלית, כמו בכל מצב אחר בחיים, אין מנוס מפגישה עם קושי ומצוקה – ולכן החשיבות של השאלה לגבי הדחפים המניעים ולגבי הגישה בה אנחנו מתייחסים; במידה מסוימת כאב וחוסר נוחות הם הכרח, אבל השאלה היא האם יחד איתם אנחנו סובלים. תחושה של כאב היא מרכיב הכרחי, לא רק של המדיטציה אלא בכלל של החיים – בכל רגע יש שטף של תחושות, כואבות ונעימות, ללא מנוס – כך הם החיים; והיבט חשוב של תשומת-הלב זו ההכרה בעובדות החיים והפגישה עם ההכרח של הכאב, הקושי והמצוקה – זה המצב האנושי. במידה מסוימת הכאב הכרחי, ללא מנוס – אבל אפשר שלא לסבול, יחד עם הכאב והקושי וחוסר הנוחות של החיים; כאב הכרחי, אבל יחד עם זאת יש אפשרות של חופש מסבל – אלה החדשות הטובות.

בתשומת-לב העיקר והמהות זו הגישה הקשובה, שמאפשרת ומכילה וכך מגלה את הדברים ומביאה להבנה: סבל וכאב אינם אותו הדבר – כאב הוא התחושה וסבל הוא התגובה לתחושה, "רוצים" ו"לא רוצים"; כאב הוא המצב והתנאים המסוימים, וסבל הוא התגובה למצב – דבר הוא דבר, אבל הסבל הוא האופן התגובתי העיוור בו אנחנו מתייחסים לדברים. הסבל הוא השקפת העולם והתפיסה העצמית, והמחשבות והרגשות והרעיונות והרצונות, והיצמדות לזיכרונות ולסיפורים – ואילו כאב הוא פשוט עובדה של החיים; ולכן השאלה האמיתית היא "כאשר יש כאב – האם אנחנו סובלים?" ... אם כך, אין מנוס מכאב – אבל יחד עם זאת יש אפשרות של חופש מסבל; הדברים באמת פשוטים, אפילו אם לפעמים הם לא קלים.

~ ~ ~

לפעמים אנחנו חווים סערת רגשות קשים להכלה – לדוגמה, כאשר אנחנו כועסים; לפעמים אנחנו לכודים בהרגלים פוגעים, בעצמנו ובאחרים – ומה אז עושים?

השאלה המהותית היא האם יחד עם הכעס יש התבוננות קשובה, האם יש תשומת-לב והבנה כאשר אנחנו פוגשים וחווים כעסים; וכך, כאשר אנחנו ערים, אנחנו חופשיים לפעול בחמלה ולעזור לעצמנו וגם לאנשים נוספים. בתשומת-לב אנחנו חופשיים לפגוש את כל הדברים, גם את הכעסים, כאשר הם רק מתגלים, עוד לפני שנגרמים נזקים – אנחנו חופשיים להתיידד עם גורי הכעסים ולהפוך אותם לחיות חביבות, וכך הם לא גדלים להיות מפלצות איומות של סערות רגשות והרגלים פוגעים; בתשומת-לב אנחנו מגלים את הכעסים כבר כאשר הם מופיעים, עוד לפני שהם סוערים ורוגשים, כאשר הם עוד קטנים, וכך לא מתפתחת תגובה נוספת, פוגעת ומזיקה – זו תשומת-הלב כאמצעי מניעה.

בתשומת-לב אפשר להצביע על שני רבדים ביחס לשאלה "מה עושים?". הראשון הוא רובד של עזרה ראשונה – פשוט להרגיע את התגובה ולהביא להקלה; לדוגמה, לשים את הרגליים על הקרקע ולנשום עמוקות יחד עם הסערה, וכך לא להיסחף בשטף המחשבות והרגשות. בנוסף, יחד עם הניסיון להכיל את התגובתיות של הסערה, אפשר להיות קשובים לעומק הדברים כדי באמת להבין – גם כאשר אנחנו כועסים, עדיין יש אפשרות של פגישה עם הדברים בגישה קשובה; וזה הרובד השני בהתייחסות לכעסים: להיות ערים בתשומת-לב למצב, לכל המתרחש עכשיו – לאדם הכועס, הוא "אני", וגם לכל מי שאיתי ולכל מה שסביבי; להיות ערים לרעיונות איך "צריך" להיות, לסיפורים ולמשחקי התפקידים, מבחוץ ומבפנים – פשוט להיות ערים לאדם כאדם, ללא שיפוטיות וללא תגובתיות, לכבד את המצב האנושי.

תשומת-לב היא החופש להיות פתוחים וגלויים לכעס, כאשר הוא מופיע וכל עוד הוא קיים, בלי לכעוס עליו – זה אולי לא קל, אבל זה באמת פשוט: לא לפחד מהכעס ולא לכעוס על הכעס, לפגוש את הכעס ללא תגובה; פשוט להיות ביחד עם הכעס, ללא התכחשות וללא התיימרות, ללא גינוי וללא הצדקה. זה החופש להיות קשובים לחיים, להיות נוכחים-מודעים גם כאשר אנחנו כועסים – זה החופש לפתוח את הלב לחיים, החופש לאהוב יחד עם הכעסים – זו התשובה, העזרה הטובה ביותר, זו המתנה הנפלאה ביותר שאנחנו יכולים לתת לעצמנו ולאחרים; אבל אם אי-אפשר, אז קודם כל יש להשתמש בעזרה הראשונה – לצאת מהמצב, כלפי חוץ וכלפי פנים; לא לחשוב ולא לראות ולא לדבר, לא להמשיך להתעסק בדברים המכעיסים והמסעירים.

כאשר אנחנו מתקשים להכיל את המצבים שאנחנו פוגשים בלב החיים, הדבר הפשוט ביותר לעשות – וזה יכול להביא מייד להקלה, ובהמשך גם להבנה – זה לשבת בשקט במדיטציה גלויה. קודם כל, לצאת מהמצב – לצמצם את הקלט ואת הפלט, להימנע מעשייה של תגובה שעלולה להביא לפגיעה – פשוט לעצור את הריצה הרגילה ולמצוא מחסה מהסערה. בתשומת-לב אפשר לבוא במגע עם הנשימה או עם מגע הגוף בקרקע, ולהשתמש בהם כעוגן כדי להתבסס בהתבוננות ולא לשקוע או להיסחף בתגובתיות; ואפשר גם לקום לעמידה ולצאת החוצה להליכה ולבלות זמן-מה בחיק הטבע, כדי להתרענן. יש הרבה תרגילים נוספים של עצירת השגרה של התגובה, יש שפע של אמצעים בהם אנחנו משתמשים, בהתאם לאדם ובהתאם למצב, והעיקרון הוא באמת פשוט – לא להמשיך לדבר ולחשוב על הגורם המכעיס; ללכת למקום אחר, לצאת מהמצב ולעשות כל מה שאפשר כדי שלא להעצים ולהמשיך את התגובה – זו העשייה המיידית, העזרה הראשונה.

בכל מצב קשה להכלה, בכל מצוקה ופגיעה, יש שתי אפשרויות של התייחסות: לצאת מהמצב, כאשר צריך – כאשר צריך נחפש ונמצא מוצא, זו העזרה הראשונה, היא מיומנות של שימוש באמצעים למען הקלה של שיפור התנאים; וכאשר אפשר יש לפגוש בקשב-לב שלם את החיים במצבם הנוכחי, לפגוש גלויות את סערת הרגשות במצב הגוף ובפעילות של המחשבות – זו העזרה השלמה, היא גישה של פגישה בחמלה, התייחסות ישירה שיש בה הבנה וחופש מהרגלים של כעסים. הדברים פשוטים, אפילו אם לפעמים הם לא קלים: מדיטציה של הוויה קשובה היא הלב של הדרך, היא המפתח והשער – פשוט להיות מדיטציה, כאשר אפשר; וכאשר צריך, ניתן לעשות מדיטציה ולהשתמש בשפע של אמצעים ... ולכן יש לפגוש בפשטות גם את הקשיים של החיים, ולא להסתבך בניסיונות התחמקות אלא באמת להיות גלויים וקשובים כל עוד אנחנו יכולים; וכאשר אנחנו צריכים, נדע מה לעשות כדי לעזור לעצמנו וגם לאחרים – בתשומת-לב יש חופש פעולה קשובה.

~ ~ ~

מה עושים כאשר יש הפרעות במדיטציה? מה אפשר לעשות כדי לטפל בהפרעות?

יש כאן שתי שאלות: השאלה הראשונה היא למה מופיעות הפרעות – משמע, למה אנחנו מתייחסים לדברים שמופיעים כ"הפרעות"?! – האם אפשר להבין מהי הסיבה ל"הפרעה", והאם יש אפשרות של מדיטציה בגישה בה אין כל הפרעה? והשאלה השנייה היא כאשר מופיעות ההפרעות – מה אז עושים? איך מטפלים בהפרעות? בדרך קשב יש לימוד בשני ממדים, הם שני הרבדים של מדיטציה בתשומת-לב: הרובד האחד הוא לטפל בהפרעות במיומנות כדי לשפר את המצב והתנאים, למצוא הקלה מהקשיים; והרובד האחר הוא להיות ערים ללא בחירה, ללא אפליה וללא העדפה וללא רעיון של "הפרעה", וכך להיות חופשיים לאהוב בכל מצב, לאהוב את עצמנו וגם אחרים סביבנו – לאהוב את החיים, ללא תנאים.

במדיטציה של תשומת-לב אנחנו מתבוננים נכוחה בכל הדברים שעכשיו מתרחשים, זו התבוננות קשובה לחיים, ודבר מסוים הופך ל"הפרעה" רק כאשר הוא מהווה מכשול ומקשה עלינו להגיע אל המטרה. משמע, יש "הפרעה" רק כאשר יש מטרה – מטרה מפורשת וגלויה, או מטרה סמויה; מטרה חיצונית או מטרה פנימית, ובהתאם לכך, הפרעה מבחוץ או מבפנים. יש "הפרעה" רק כאשר יש הפרדה בין הרצוי לבין המצוי – בין המטרה הרצויה, היא הדבר בו אנחנו מתמקדים, התוצאה אותה אנחנו מעדיפים, מה שאנחנו רוצים, לבין הדברים האחרים שעכשיו מצויים וקיימים, הם זניחים ופחות חשובים לכאורה; ולכן, כאשר אנחנו רוצים את המצב כהווייתו, ממש כאן ועכשיו ברגע הזה, אין דבר שיכול להפריע להתבוננות. כאשר יש מטרה יש גם "הפרעה", אבל בתשומת-לב אפשר שלא להיות לכודים במטרות – מטרות רגילות יומיומיות, וגם מטרות מדיטטיביות "רוחניות" – יש אפשרות של התבוננות שלמה ללא בחירה במטרה, התבוננות בהירה שאין בה הפרעה; יחד עם המטרות והרצונות הרגילים, מה שאנחנו באמת רוצים בתשומת-לב זה קשב לרצון של החיים – החיים כפי שהם מתגלים ברגע הזה, זו המטרה האמיתית של ההתבוננות! – וכך אין כל הפרעה במדיטציה של הוויה קשובה, ביראת כבוד לחיים.

כאשר אנחנו עושים מדיטציה תמיד יש מטרות, הן התוצאות הרצויות, ויש גם תופעות לוואי, תוצאות רצויות פחות, הן ההפרעות; ולכן יש צורך במיומנות, משמע לעשות מדיטציה במתינות, בגישה נינוחה וקשובה. יש למצוא איזון בין הצרכים והרצונות לבין היכולות, בין המטרות בהן אנחנו מעוניינים לבין ההפרעות שאנחנו לא רוצים; יש לייחס פחות חשיבות להשגת המטרה ולגלות יותר יכולת הכלה, וכך יש קצת פחות מטרות וגם קצת פחות הפרעות. במדיטציה הפורמלית שאנחנו עושים, כדי לטפל בהפרעות במיומנות אפשר לגוון ולשנות את תרגיל המדיטציה או את התנוחה והמצב בהם אנחנו נמצאים או את המטרה, נושא המדיטציה בו אנחנו עוסקים; או אולי להניח לעשייה המדיטטיבית הפורמלית לזמן-מה, ופשוט לנוח בהוויה קשובה. כך, יחד עם העשייה המדיטטיבית אפשר גם להיות מדיטציה – זו הגישה הקשובה בכל מה שאנחנו עושים; זו התשובה השלמה ל"בעיה" של ה"הפרעה".

השאלה היא באמת פשוטה: האם אנחנו פנויים מספיק כדי להכיל בהתבוננות גם את התגובה של ההפרעה, או האם אנחנו זקוקים להקלה ולכן אנחנו משתמשים באמצעים של עזרה ראשונה? בתשומת-לב אנחנו משחקים מדיטציה, ויש שני פנים לאמנות החיים הערים: כאשר צריך נשתמש באמצעים כדי לטפל בהפרעות, טיפול מונע ותומך – נעשה תרגילים של מדיטציה כאן ועכשיו, ונשתמש במיומנות גם באמצעים משלימים כדי לשפר את התנאים – נטפח הרגלים טובים, מחשבות טובות ותכונות מיטיבות, לדוגמה; וכאשר אפשר נהיה קשובים וגלויים ונפגוש את החיים במדיטציה שלמה, ללא הסתמכות על אמצעים וללא בחירה במטרה – זו מדיטציה של הוויה קשובה לאור השאלה.

בדרך הרגילה בה אנחנו מתייחסים לדברים שמפריעים, ללא תשומת-לב, אנחנו מגיבים והופכים אותם ל"בעיה" – אנחנו מתעלמים מהם כל עוד אנחנו יכולים, או שאנחנו נלחמים בהם, מדחיקים ומגרשים ומחסלים ומסלקים, או שאנחנו מתחכמים להם, מחליפים אותם ומטפחים במקומם דברים אחרים; משמע, כאשר יש "הפרעה" אנחנו תמיד עסוקים – אנחנו מבקשים פתרון לבעיה. יחד עם זאת יש אפשרות של התבוננות קשובה, ללא תגובה – כאשר אנחנו ערים, המהות היא הגישה: לא להילכד ולהיצמד למטרה הרגילה, לא ללכת שולל אחר חוויה של "הפרעה", אלא פשוט לראות בה היבט נוסף של הקיים ומתרחש כאן ועכשיו; וכך, כאשר אנחנו פנויים לכל הדברים, ה"הפרעה" כבר לא מפריעה – זו המהות של דרך קשב לחיים: מעבר למיומנות של טיפול בהפרעות ופתרון בעיות, פשוט להיות קשובים לאור השאלה של החיים.

בדרך קשב כל "הפרעה", כל תופעה שמופיעה – מה ששייך לגוף ולקלט החושים, כל תחושה וכל מה ששייך לפעילות של המחשבה, כל רגש ורצון, כל זיכרון ורעיון ודמיון – כל תופעה שמופיעה כבר לא מפריעה והיא כבר אינה "בעיה" אלא היא נושא להתבוננות וחקירה מדיטטיבית בלב החיים – זו מדיטציה של שאלה קשובה: מה קורה? איך זה מרגיש? ועכשיו – מה המצב? מה נשמע – האם אנחנו באמת קשובים? האם אנחנו חופשיים לטבול בלב שלם בים החיים, בלי לשקוע או להיסחף בסערות של הגלים? כך אנחנו מתבוננים לעומק הדברים – כאשר הם מופיעים וחולפים, מבחוץ ומבפנים, משפיעים ומושפעים, נעלמים ופתאום שוב מתגלים; כך אנחנו ערים לכל הדברים, לפרחים ולקוצים, ללא אפליה – ללא התכחשות וללא התיימרות, ללא בחירה וללא תנאים; כאן ועכשיו כך אנחנו מתעמקים, בכל רגע מחדש מהתחלה: האם ניתן להיות ערים לדרמה של החיים בלי להיות לכודים ברעיון של "הפרעה"? האם אפשר לגשת לדברים בסקרנות ובנינוחות, בלי להילחם ובלי להתעלם, מלאי עניין וחיוּת, ללא כל "בעיה"?

מדיטציה לאור השאלה, משמע להיות ערים – איך זה עכשיו להיות בחיים? איך זה, ברגע הזה ובכל רגע מחדש, להיות "אני"? מי "אני", מעבר לשם וצורה – מי "אני", כאשר אני חושב ומרגיש ורוצה? מי "אני", כאשר אני נתקל בהפרעה ויש לי בעיה? בתשומת-לב ניתן להעלות שאלה קשובה – מי מופרע? מה נפגע, כאשר אנחנו נפגעים? – וכך להתבונן לא רק בדרמה של התשוקה והמטרה, ההפרעה והתגובה, אלא להיות ערים גם למקור ממנו נובעת ועליו מתבססת חוויה של "הפרעה" – זו נקודת המבט, נקודת הייחוס, נקודת המשען של "אני", זה חוסר ההבנה הראשוני; "אני", משמע מחשבה של הפרדה ורצון בשליטה, ודאות וידיעה – אבל לא כך הם החיים ... ולכן אנחנו מופרעים, כל עוד אנחנו לא באמת קשובים.

כאשר אנחנו פשוט ערים לדברים כהווייתם – ערים לגוף כגוף ולמחשבות כמחשבות ולקלט החושים כקלט חושים – אין בעיה ואין כל הפרעה. העובדה לעולם אינה בעיה אלא היא אפשרות והזדמנות לפעולה קשובה – רק התגובה לעובדה גורמת "בעיה" וגוררת "הפרעה"; ולכן בתשומת-לב אנחנו ערים ללא תגובה – זו מדיטציה ללא בחירה במטרה. ברגע הזה אין הפרעה, ברגע הזה אין בעיה – יש מה שיש, ויחד עם זאת יש אפשרות של חופש פעולה בהתאם למצב כאן ועכשיו; ואפילו אם המצב אינו מה שאנחנו רוצים כפי שאנחנו רוצים, ואפילו אם יש קשיים, עדיין החיים כהווייתם הם פשוט הזמנה להוויה קשובה, הזדמנות להתעוררות ברגע הזה. בדרך קשב אנחנו קשובים לחיים – בכל רגע מחדש, מבחוץ ומבפנים; וגם אם לפעמים הדברים לא קלים עדיין הם באמת פשוטים, כאשר אנחנו ערים לעובדות החיים: עכשיו אנחנו כאן כפי שאנחנו, כאן ועכשיו כך הם החיים, ואפשר להיות ערים – זה המהפך של הרגע הזה.