לפגוש את האדם – בתוכנו ובאחר
מיכל ארבל
האם ניתן להבחין בזהות, מבלי להיות לכודים?
ביקור בכפר פלסטיני.
חשש מהלא נודע, פחד מאפשרות של אלימות תחת דגל כזה או דגל אחר.
בחיי היומיום איני עוסקת כל-כך בזהותי הלאומית. נכון, אני יהודיה וישראלית. אבל באותה מידה יש בי זהויות רבות נוספות – אני אישה ותרפיסטית, בת ודודה ואחות; לעיתים אני הילדה בת החמש ולעיתים אני קשישה כבת שמונים; לרגעים אני בתפקיד אחד, ורגעים לאחר מכן בתפקיד אחר; עוד ועוד ועוד, זהויות מתחלפות בתחפושות שונות.
האם ניתן להבחין בזהויות השונות – לראות שמצד אחד הן כולן אני, ומצד שני הן לא באמת ממשיות?
ברגע הראשון בביקור בכפר הפלסטיני, אני כולי שבויה בזהותי הישראלית – מפוחדת מצד "ימין" שיראו בי את ה"שמאל"; מפוחדת מה"פלסטיני" שיראה בי את ה"ישראלית". כאשר אני "ישראלית", הוא "פלסטיני"; כאשר הוא "פלסטיני", אני "ישראלית".
ובנקודה הזו בה אנו שבויים בזהותנו הלאומית, זהות אחת מסוימת, נצמדים אליה ורואים את האחר מתוכה – טמון זרע הפחד והסכסוך.
וכתוצאה מהפחד מופיעים תוקפנות ואלימות או כיווץ ושיתוק; כתוצאה מהפחד אנחנו לא באמת רואים את האדם שבאחר, וכך הוא נתפס על-ידינו כ"אחר" המאיים עלינו. אבל האחר הזה הוא בדיוק כמונו – עם שלל רצונות וזהויות שמתחלפות, עם האשמה כלפי חוץ וצדקנות פנימית, עם רגשות של אהבה וכאב ותסכול; עם רצון אנושי בסיסי לחיות בשלום את החיים – לעבד את האדמה ולגדל ילדים, ללמוד ולהתפתח ולתרום לחברה בה הוא חי, להיות חופשי לנסוע ולחזור ללא מחסומים והגבלות – להיות בפשטות אדם שווה זכויות.
האחר הזה הוא אנחנו. וגם כאשר אנו תופסים אותו כ"אחר", עדיין הוא מראה המשקפת אותנו.
האם ניתן באמת לראות, מבלי להיות לכודים בזהויות?
האם ניתן להיות פלסטיני או ישראלי, מבלי שנאיים ונדרוך אחד על השני?
כל עוד "אנחנו" מניפים דגל כזה, ו"הם" מניפים דגל אחר – כל עוד אנחנו לכודים בזהותנו הלאומית המסוימת, לא נותרת למי שחיים לצידנו ברירה אלא להיצמד ולהעצים את זהותם הלאומית האחרת. שני צדדים שמזינים האחד אצל השני את תחושות הפחד והצדקנות, ומתוך כך מזינים את התוקפנות והאלימות, את חוסר האמון וההיצמדות לזהות.
אבל כאשר מניחים לרגע בצד את תחושות הפחד, האשמה וההאשמה, ניתן באמת לפגוש את האדם שבאחר, ולשוחח על הדברים הפשוטים והיומיומיים של החיים; לשתות ביחד מיץ גזר ולטעום מפרי השסק הצומח בחצר. וכפי שאמרה מי שאירחה אותנו בביתה – אם היינו נפגשים בכל מקום אחר, הרי לא היתה בינינו שום בעיה.
פשוט להיות, ללא גבולות
האם ניתן להיות פשוט בת אדם?
לא ערביה או פלסטינית או ישראלית
לא יהודיה או נוצריה או מוסלמית
לא אשכנזיה או מזרחית, ימנית או שמאלנית.
האם ניתן להיות פשוט בת אדם?
לכאוב את הכאב של האחר.
לכאוב כי לכולנו אותם הרגשות
אותם החלומות והאשליות,
כולנו נולדנו אתמול ונמות מחר
כולנו מאותו הכפר.
האם ניתן להיות פשוט בת אדם?
ללא דגלים וסיסמאות
ללא "טוב" ו"רע" ואיך ש"צריך" להיות;
לפגוש בפשטות את המתרחש
בלי להוסיף וללבות את האש.
ואיך בין הימין לבין השמאל
ומשני הצדדים של הגדר
ניתן באמת לפגוש אחד את השני
בלי להיות ה"אחר"?
מעבר לענני הזהות
לכולנו אותם תכלת שמים
והשמש הזורחת היא אחת;
החסידוֹת מעלינו נודדות ללא גבולות
והעצים, ללא זהות לאומית או פוליטית
צומחים פשוט כדי להיות.
האם ניתן לחיות ביחד
ועדיין פשוט להיות בני אדם?
על אותה האדמה
תחת אותם השמים והשמש האחת
להיות קשובים להמיית החיים
בצלו של אלון, עם ציוץ הציפורים.
[מתוך "בנשימה אני בבית: יומן התעוררות"]