נשמיע קול בעד האדם

מאיר זוהר (ינואר 2011)

זה קרה, זה קורה, זה יקרה –

ולכן עכשיו הזמן וכאן המקום

להשמיע קול בעד האדם.

~ ~ ~

המצב כאן ועכשיו אינו חזרה, זה לא מה שכבר היה –

הדברים ברורים גם ללא השוואות למקומות אחרים, אפלים וידועים לשמצה:

אנחנו על פי תהום ורוח רעה מרחפת על-פני האדמה;

עוד השמש זורח, עדיין השסק פורח – וכבר מִתְעבּים ורבּים ענני האימה.

ואנחנו לא מוכנים להאמין – "לנו זה לא יקרה", כך אנחנו מתכחשים;

(אבל זה כבר קורה! – וזה באמת, זה לא מחזה! –

ומה עוד צריך לקרות כדי שנסכים להסתכל גלויות ולראות?)

ו"המצב יכול להיות יותר גרוע – זה לא כל-כך רע ונורא", כך מרגיעים הפרשנים;

והפשרנים משתפים פעולה – מחלקים צווי פיוס, משדלים ומסיתים לדבר הסכמה,

מכשירים ולכאורה מטהרים כל זוועה וכל עבירה:

"אנחנו לא באמת כאלה – פשוט אין לנו ברירה";

"תראו – זה מה שכולם עושים!"; "זה או אנחנו או הם",

ו- 'הם' לעולם אינם 'אנחנו' – 'הם' הזרים, 'הם' בכל צבע ושם;

וכך 'אנחנו' ו- 'הם' נלחמים, נפגעים ופוגעים, שוב ושוב תמיד צודקים, ללא מוצא:

"בדם ואש, זרע ורחם, נפלוש ונכבוש ונטהר" – כך 'אנחנו', וגם 'הם';

"מגיע לנו!", "מגיע להם!" – כך בעלי המילה הקדושה, על-פי הבטחה,

ביד חזקה ובזרוע נטויה, דורשים זכות שיבה וישיבה בארץ האבות ("שלנו, ולא שלהם") –

מפקיעים ומנשלים, עוקרים וחוסמים וחומסים, יורים ודוקרים ודורסים;

מפקחים ומושלים ושוטרים, תובעים ושופטים, מאשימים ומצדיקים ומענישים ונוקמים –

על-פי דין אלילים שבראנו בצלמנו ובדמותנו (וממש לא בצלמם ובדמותם של אחרים).

~ ~ ~

כאן ועכשיו אנחנו ביחד חיים, ואין מנוס מתוצאות המעשים –

כפי שאנחנו עושים לאחרים, כך גם בעצמנו אנחנו פוגעים:

זו אותה האפליה, אותה השנאה, זו בשורת החשכה;

אלה אותם תסביכים של התנשאות וקורבנוּת, אותם פחד ובוּרוּת

מטלטלים ומשתקים, מתפוצצים לנו בַפּנִים ואת הלב מעקרים ואת המעיים שופכים;

אותם אלימות ואטימות, קנאות ושחיתות, שתלטנות ודורסנות, בדלנות וחשדנות –

אין איש ואין בית עליו הם פוסחים.