החיים שלמים: כולנו אנחנו, מבחוץ ומפנים

מיכל ארבל

[מתוך "בנשימה אני בבית"]

התבוננות פנימה והחוצה:

ההתבוננות פנימה –

ברגשות, בדעות ובתפיסת החיים,

במערכות היחסים שלנו עם אחרים –

אינה נפרדת מהחוץ אלא נהפוך הוא;

היא מתייחסת למה שבחוץ ולתגובות שלנו כלפי מה שבחוץ.

ההתבוננות החוצה –

במתרחש בעולם, באנשים אחרים, במה שהחושים קולטים –

אינה נפרדת מהפְּנים, מנקודת המבט שלנו,

ממי שקולט ומתבונן בדברים.

לאור זאת, כשאנחנו מתבוננים פנימה –

האם אנחנו ערים לכך שהחיים מבחוץ מהדהדים בתוכנו?

האם אנחנו קשובים לעולם מסביב שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו?

וכשאנחנו מתבוננים החוצה –

האם אנחנו ערים גם לנקודת המבט, לעמדת הייחוס הפנימית?

האם אנחנו ערים למי שמתבונן בדברים?

~~~

פנים וחוץ הם נקודת מבט, הם האופן בו אנחנו מתייחסים לחיים;

הם ההפרדה שאנחנו עושים בינינו לבין אחרים –

הפרדה בין "אנחנו" לבין "הם":

"אנחנו" בצבע כזה ו"הם" בצבע שונה,

"אנחנו" בעלי לאום נעלה ו"הם" בעלי לאום פחוּת,

"אנחנו" בני דת אחת מסוימת ו"הם" בני דת אחרת.

אך היכן באמת עובר הגבול?

האם אנחנו יכולים לשים סימן שאלה

על כל ההנחות, הדעות, האמונות והמסקנות

אודות מי "אנחנו" ומי ה"אחרים"?

האם אנחנו יכולים להציב בסימן שאלה

את העמדות והתפיסות הבסיסיות על-פיהן אנחנו חיים?

מי אנחנו באמת?

מי באמת הם?

פנים וחוץ קיימים רק במחשבתנו, הם גבולות שאנחנו יוצרים.

אלא שהחיים אינם חלוקים, אינם נפרדים;

החיים מהדהדים וכרוכים זה בזה, החיים שלמים –

כל אדם קשור עם כל האנשים האחרים, כל אדם הוא חיים.

כולנו נושמים את אותו האוויר

כולנו ניזונים מאותה האדמה.

ומה שאנחנו זורעים הוא אשר יצמח

כי אין מנוס מתוצאות המעשים, שלנו ושל אחרים;

כי כולנו קשורים ביחד, כולנו משפיעים ומושפעים.

כולנו חיים כאן עכשיו ביחד,

אנחנו והם אינם נפרדים.